גדי טאוב

ועוד באותו עניין של יהודית ודמוקרטית. העטיפה של הספר של אורי רם מסבירה משהו שהוא אולי לא התכוון אליו: כל הביקורת על הלאומיות הישראלית, וכל הרעיון שיש סתירה בין יהודית לדמוקרטית, לא היה משכנע לולא הכיבוש. כי כולה ניסיון לקרוא אחורה לתוך הלאומיות היהודית את ניגודה, מפעל ההתנחלות בשטחים. אחרת הטיעון לא מחזיק, כפי שמראה […]

מאחר שהקלישאה שיהודית ודמוקרטית זו "כמובן" סתירה פנימית נשמעת שוב ושוב, כדאי, לפעמים לפחות, לקיים את הדיון הזה שלא בסיסמאות. למשל להשוות את ישראל למדינות אחרות. אמנון רובינשטיין ואלכסנדר יעקובסון מציעים דיון כזה בספרם ישראל ומשפחת העמים. יש יותר מטעם אחד לחזור לספר הזה. וכאן יש סקירה של הספר בידי שלמה אבינרי.

מאחר שרעיון המנדט של האו"ם (ראו כאן בבלוג, 21 למאי) ירד מעל הפרק עם השתלטות החמאס, הנה משהו של מרטין אינדיק (לשעבר שגריר ארה"ב בישראל) על קיומה של אפשרות ביהודה ושומרון. זה הופיע כאן, ב Foreign Affairs.

ריצ'רד רורטי הוא מקרה מוזר בתולדות הרעיונות. השפעתו היתה עצומה, גם על אנשים שהתכחשו לו, וגם על כאלה שלא קראו אותו מעולם. כשאמריקאים וישראלים מדברים על "פוסטמודרניזם" הם מרבים להישבע בשמות צרפתיים, אבל הם מדברים בעצם בשפה רורטיאנית. זה קשה לסכם קריירה כזאת ברשימה קצרה, אבל ניסיתי לומר משהו על העיקר בכל זאת. הדברים נדפסו […]

עושה רושם שתחת החמאס מצב זכויות האדם הורע מאוד, אפילו ביחס לכיבוש הישראלי. ואם העובדה הזאת נכונה, אז מי שנשען על טיעוני זכויות אדם לבדם, היה צריך עכשיו לתמוך בהחזרת הכיבוש. לא כך השמאל הציוני שביסס את התנגדותו מלכתחילה על זכויותיהם של קולקטיבים. זכותם של כל העמים להגדרה עצמית. אבל מה קרה לטיעון של השמאל […]

ל"מסמך החזון" של ערביי ישראל, והצעת "החוקה הדמוקרטית" של מרכז עדאלה, מצטרפת עכשיו גם "הצהרת חיפה", פרי עבודתם של קבוצת אקדמאים ערבים-ישראלים. מאחורי ציפוי דק של שפת זכויות האזרח, ודיבורים על "פיוס" זו תוכנית להבערת הסכסוך וחיסול המדינה היהודית. לרשימה המלאה…