גדי טאוב

גדי טאוב, מוסף הארץ, 28.04.2020.

כשממדי הנזק של מגפת הקורונה החלו להטיל צל על אופק העתיד ברחבי העולם, מיהר יובל נח הררי לשגר שורת מאמרים לעיתונות המקומית והעולמית. עלינו להישמר, הזהיר, שלא להסיק את המסקנות הלא־נכונות מן המגפה. בעוד שחשוב לשמור "על הגבול בין העולם האנושי לבין ממלכת הנגיפים" הרי שסגירת הגבולות בין מדינות תהיה לדעתו טעות. התשובה לנגיף, כתב, היא בשיתוף פעולה גלובלי הדוק יותר, ובמיוחד שיתוף פעולה בין מדענים, לא חזרה אל הלאומיות. הררי, המפורסם שבין האידיאולוגים של הגלובליזם, חש בצדק שחלום "הכפר הגלובלי" היקר ללבו נמצא לפתע בסכנה.

.ובכל זאת היה משהו מוזר במאמרים האחרונים של הררי. הם היו מלאים כדרכו בהכללות אלגנטיות, אלא שלפתע הן נשמעו אנכרוניסטיות ומנותקות מן המציאות בעולם החדש, שתשומת לבו הלכה והתרכזה בסין ובאיטליה. שכן המשבר לא רק הראה שרשת הזיקות הצפופה של העולם הגלובלי מפיצה מחלות באותה יעילות שהיא מפיצה כל דבר אחר, הוא גם הציב מולנו עוד סכנה שחסידי הכפר הגלובלי היטיבו להתעלם ממנה: סין. בניגוד לחלומות על "קץ ההיסטוריה", הסחר הבינלאומי החופשי לא הפך את סין לעוד חברה אחראית בקהילה ניאו־ליברלית בינלאומית, שמאמינה בזכויות אדם אוניברסליות. במקום זאת, המפלגה הקומוניסטית הסינית, המשטר הרצחני ביותר בתולדות האדם, ניצלה את הסדר הזה כדי לגנוב טכנולוגיה, לשעבד אומות חלשות, לזהם, לרמות ולרמוס כל מה שנקרה בדרכה להגמוניה הכלכלית שאליה היא שואפת. הנגיף ומסכת השקרים סביבו הזכירו לכולנו עם מי יש לנו עסק.

הם גם הדגימו בבהירות את חוסר האונים של ארגונים בינלאומיים כנגד בריונות כלכלית ופוליטית. הארגונים הללו לא רק נכשלו בעצירת בריונים, הם גם לא היו אפקטיביים בעזרה לנזקקים. בזמן שהנגיף הימם את מערכת הבריאות של האיטלקים, העיתונות העולמית מלאה בידיעות על מדינות אחרות באיחוד האירופי שאגרו והסתירו ציוד רפואי ומסכות כדי לחמוק מנוהלי העזרה ההדדית של האיחוד.

להררי לא היה הרבה מה לומר על הקריסה האפשרית של האיחוד האירופי, או על איך הטעתה המפלגה הקומוניסטית הסינית את העולם, בשיתוף עם ארגון הבריאות העולמי, שהפך אסקופה נדרסת לרגליה, עד שהיה מאוחר מדי: טיסות המשיכו לצאת מווהאן לרחבי העולם אחרי שסין אסרה על טיסות פנימיות משם. הררי בחר להפנות את זעמו דווקא כלפי הנשיא דונלד טראמפ, המנהיג האמריקאי הראשון מאז 1972 שהעז להציב גבולות לענק הסיני. מדיניות "אמריקה תחילה" של טראמפ הדגימה, לדעת הררי, את הרעיון הישן והרע של אגואיזם לאומי. בתגובה להודעת טראמפ שישעה את התרומה האמריקאית לארגון הבריאות העולמי, הודיע הררי שיתרום לארגון מיליון דולר. התגובה הנאותה לנגיף, הסביר בחשבון הטוויטר שלו, היא "סולידריות גלובליות ונדיבות". ויש עוד מדינה שלה שמר הררי את חצי ביקורתו — ישראל. בנימין נתניהו, טען, הופך את ישראל לדיקטטורה בחסות הקורונה. מתברר שהדיקטטורה בסין, שם הפכו ספריו של הררי לרבי מכר, מטרידה אותו פחות.

אין זו הפעם הראשונה שהררי מוכן לעשות הנחה לדיקטטורות. לכבוד התרגום לרוסית של ספרו "21 מחשבות על המאה ה–21" החליף הררי, כידוע, את ביקורתו על פוטין בתוכחה נגד טראמפ. אבל הפעם, אל מול המגפה, גמישותו המוסרית של הררי לא היתה הבעיה היחידה. הפעם עמדו למבחן גם השקפותיו כהוגה פוליטי וכהיסטוריון, וקשה לומר שהן צלחו את האתגר. אם אתה רוצה להגן על הגלובליזם מפני מתקפתו של וירוס, אי אפשר לתאר את הלאומיות במערב כסוג של אגואיזם ובו בזמן לעצום עין לנוכח העובדה שהסדר העולמי שעליו אתה ממליץ חסר לגמרי נוגדנים שיכלו לרסן את האגואיזם הדורסני של סין. מי שמבקש שייקחו ברצינות את דעותיו על הסדר העולמי, צריך לפני הכל להתמודד ביושר עם הכישלון המהדהד שזה עתה חזינו בו, ולהסביר למה העמים פנו באופן אינסטינקטיבי למדינות הלאום, אף על פי שהאליטות הליברליות עשו כל שביכולתן להשחיר את פני הלאומיות במשך יותר משבעה עשורים.

מתברר שהיו למי שפנו למדינת הלאום כמה סיבות טובות לעשות זאת. הראשונה היא סולידריות. חברות לאומיות מסוגלות לעורר באזרחיהן אלטרואיזם ונכונות להקרבה עצמית. למרבה הצער, מסגרות גדולות יותר כמו "האנושות" או "אירופה" לא מצליחות לעשות זאת, לפחות לפי שעה. מפני שלאומים, כפי שהזכיר לנו לאחרונה יורם חזוני, בספרו המשפיע "The Virtue of Nationalism", דומים במובנים מסוימים למשפחות מורחבות: הם קושרים את בניהם ובנותיהם בקשרים של "נאמנות הדדית".

הסיבה השנייה לפנייה ללאומיות, זו שניאו־ליברלים אוהבים עוד פחות שמזכירים להם, היא הדמוקרטיה. לפי שעה מדינות הלאום הוכיחו שהן מאפשרות לבני אדם שליטה על גורלם, יותר מכפי שיש להם במסגרות אחרות. "הגדרה עצמית" — אולי מוטב לומר "ריבונות עצמית" — אינה אקט חד־פעמי של הכרזת עצמאות. היא צורה מתמדת של פעילות קולקטיבית שמקנה ליחידים ועמים אפשרות אפקטיבית לבחור בעצמם את דרכם. כשמדברים על "מהותה" של הדמוקרטיה, על זה צריך לדבר לפני הכל.

אבל כל זה נדחק אל מחוץ לשולי התודעה הפרוגרסיבית. בדיכוטומיה הכוזבת שכפה הניאו־ליברליזם על השיח הפוליטי שלנו יש רק שני קטבים מנוגדים: בצד שמאל יש זכויות אדם מופשטות ואוניברסליות, ובצד ימין יש לאומנות של דם ואדמה, שהיא מין פשיזם בהתהוות. את התמונה הפשטנית והמטעה הזאת אפשר למצוא כמעט בכל מאמר שני של מרדכי קרמניצר, זאב שטרנהל או כל אחד משותפיהם הרבים לדרך.

מתוך הדיכוטומיה הזאת נובעת, כמו מאליה, הונאה משתמעת: היא מגניבה אל השיח את התחושה העמומה כאילו מובן מאליו שהדמוקרטיה נמצאת בקוטב זכויות האדם, ואילו הלאומיות היא יריבתה הטבעית. אבל חסידיה של עמדה זו לא עוצרים בדרך כלל לחשוב על כך שככל שחזון זכויות האדם האוניברסליות נמסך לתוך אמונתם בגלובליזם, כך נעשה פחות ברור מה יהיה המכניזם הפוליטי שבאמצעותו יבחרו אנשים את מנהיגיהם, ואיך יוכלו להבטיח שמנהיגים אלה יתחשבו ברצונם.

ואכן בפועל הולך ומתברר שככל שמוסדות מבקשים "להתעלות" מעל הלאומיות, כך הם "מתעלים" גם מעל הדמוקרטיה. איחוד אירופה הוא דוגמה אחת. בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג הוא דוגמה בולטת עוד יותר: הוא תובע לעצמו סמכות על בני אדם שלא בחרו בו ולא יכולים לשנותו, ומפעיל עקרונות ליברליים תוך שהוא כופר בבסיס הדמוקרטי של ממשל בהסכמת הנמשלים.

צורת החשיבה הזאת פגעה לא רק בדמוקרטיה אלא גם בליברליזם, שכן היא צימצמה את מושג החירות למה שישעיהו ברלין קרא "חירות שלילית" — חופש מכפייה חיצונית. את הממד החשוב יותר של החירות האנושית, הממד הפוליטי של שותפות בריבונות, היא דחקה אל מחוץ לדיון. ולכן היא לא רק מחמיצה את הקשר בין חירות לדמוקרטיה, אלא גם את העובדה שהדמוקרטיה נשענת על ערבות הדדית, כלומר סולידריות. זה הדבק הרגשי המחבר שגורם לאזרח להשתמש בפתק ההצבעה שלו כדי לקדם את מה שלפי דעתו הוא טובת הכלל.

וירוס הקורונה הזכיר לנו את כל זה בבת אחת. הוא הזכיר לנו שבשעת הדחק אנחנו סומכים על מדינת הלאום, על ממשלתה ועל גבולותיה, שיעזרו לנו להגן על עצמנו. מפני שקהילה לאומית, בניגוד להפשטה אוניברסלית, אינה רק "אמנה חברתית", ובדיוק לכן היא יכולה לסמוך על הנכונות של אזרחיה להקריב לא רק למען עצמם, אלא גם למען אחיהם. מה שהאיטלקים — או הישראלים, או הבריטים, או היוונים או ההולנדים — מוכנים לעשות למען בני עמם רב יותר ממה שהם מוכנים לעשות למען בני עמים אחרים. אפשר להצטער על העובדה הזאת, אפשר להטיח בה קללות פרוגרסיביות קפואות, אבל זו עובדה. וכשצריך לדרוש מאנשים אלטרואיזם, לעתים אפילו הקרבה עד מוות, זו עובדה קריטית. האופק הגלובליסטי של מה שנקרא היום שמאל — בפועל ניאו־ליברליזם שבמרכזו פרטים נושאי זכויות אדם אוניברסליות — לא מציע מסגרות אפקטיביות של סולידריות. יתרה מזאת, הוא עבר מוטציה מרחיקת לכת כל כך לכיוון אינדיבידואליסטי עד שנעשה עוין לעצם הרעיון של סולידריות. סביב הציר של 1968, ביצע השמאל בכל המערב תפנית חדה מסולידריות מעמדית (שנכשלה) לכיוון הפוליטיקה של האותנטיות האישית — תפנית, אפשר לומר, ממרקס לניטשה, או מקומוניזם לאקזיסטנציאליזם.

אף על פי שההצדקות הפילוסופיות באו מאירופה, התנופה הרגשית באה מאמריקה. שם הסוציאליזם תמיד היה חלש והאינדיבידואליזם טבעי. לכן אין הפתעה בכך שבחלוף הזמן התמוססה הסוציאל־דמוקרטיה של הניו־דיל ופינתה את מקומה לאינדיבידואליזם של רייגן. מה שנוטים לשכוח בסיפור הזה הוא העובדה שהתפנית האינדיבידואליסטית התרחשה בשמאל לפני שכבשה את הימין בסערה. תרבות הנגד של שנות ה–60 נטשה את הסוציאליזם של השמאל הישן לטובת שאיפה לאותנטיות אישית. זו היתה מורשתם של "ילדי הפרחים", וכך קרה שכשרייגן הופיע בזירה בעצם לא היתה לו אופוזיציה של ממש.

למעשה האינדיבידואליזם של השמאל היה רדיקלי אף יותר מזה של הימין. בימין השמרני האמריקאי, עם כל מחויבותו לשוק החופשי ולאידיאל ה–self–made man, תמיד היו גם שלושה חישוקים ששירטטו את גבולות האוטונומיה הקדושה של היחיד: אלוהים, אומה ומשפחה. השמאל התנגד לשלושתם. למעשה אפשר לומר שמה שאנחנו מכנים שמאל אינו ביקורת על האינדיבידואליזם של הימין, אלא התקפה על חישוקי הסולידריות שנועדו להגבילו.

אפשר אמנם לחלוק על תיאור כזה ולומר שאופנת הפוליטיקה של הזהות דווקא מרחיבה את מעגלי הסולידריות לקטגוריות נוספות, כגון מגדר, גזע, קבוצה אתנית או העדפה מינית. אבל מגמה זו מעלה על נס את הזהות רק כאשר זו מתרחקת מפוליטיקה ומתרכזת בסימבולי, והיא עוסקת בעיקר במכסות ייצוג במוסדות האליטה ובמקצועות היוקרה, או לחלופין בניסויים "אירוניים" בחציית גבולות מגדריים. אלה לא דברים שעשויים לדבר אל המעמדות העובדים שאולי איבדו את משרותיהם לעובדים בסין או למהגרים לא חוקיים, ושכאשר הם מתלוננים על כך הם סופגים מטר קללות מתנשאות על השקפותיהם המיושנות, שלא לומר החשוכות. "הנאחזים מאחור", קרא להם אובמה. "הבזויים", החרתה החזיקה אחריו היורשת המיועדת, הילרי קלינטון.

אבל חרף הניסיון המתמיד לבזותם כשונאי זרים, הומופובים, איסלאמופובים וכמובן — איך לא? — "גזענים", "הנאחזים מאחור" דווקא הבינו מה מוטל עתה על הכף: זכויות האזרח שלהם, כלומר הדמוקרטיה עצמה. האליטות המבקשות לפרק את מדינות הלאום בתירוץ של הסלידה מן הלאומיות, מפרקות בעצם את המנגנון הפוליטי של הדמוקרטיה, שהוא כל מה שעומד בין המוני האזרחים לבין הידרדרות למעמד של נתינים. בעקשנותם הם ממשיכים לראות את עצמם לא כאויבי הדמוקרטיה, אלא כקו הביצורים היחיד שיכול להגן עליה מחלומותיה הגלובליסטיים של האליטה. שהרי חלום הכפר הגלובלי נראה הרבה יותר מושך ללקוחות טרקליני העסקים של שדות התעופה, מאשר לאלה החיים בפרברים מוכי ההגירה הלא־חוקית, הפשע והעוני. אם אלה ניצני הכפר הגלובלי, מלמטה הוא נראה יותר כמו חלום בלהות. העשירים ביותר אולי ייהפכו ל"אזרחי העולם" שירגישו בבית בכל מקום, אבל רובנו נהפוך, בהיעדר מנגנונים אפקטיביים של ייצוג, לנתינים של שום מקום.

האינטרנציונליזם של הררי אינו סוג חלופי של סולידריות להמוני האזרחים. הוא ברית בין האליטות הביורוקרטיות של העמים מעל ראשי הציבורים הלאומיים שמתוכם יצאו, אותה ברית שנכשלה באופן בולט כל כך בטיפול במשבר הנוכחי. מובן שמעטים מחוץ למדינות הטוטליטריות יעלו בדעתם למנוע שיתוף של ידע מדעי בשירות המלחמה במגפה. אף אומה מערבית לא נהגה כך. אבל כאשר נדרשת סולידריות בינלאומית ממשית, הדרך אליה לא עוברת בדיכוי הסולידריות הפנימית בתוך מדינות הלאום או עיקור כוחן וביטול גבולותיהן. סדר בינלאומי שיכול להגן על החירות כנראה יהיה בנוי, כפי שחשבו תיאודור הרצל, וודרו ווילסון וג'וזפה מאציני, על משפחת עמים, לא על אנושות אחידה תחת אליטה ביורוקרטית אחת, חובקת עולם. האליטה הניידת, המרבה בנסיעות, ודאי תוכל לזהות את הדימוי הזה מסרטוני הבטיחות במטוסים, דימוי שאולי הגדיל את מוטת הכנפיים האסוציאטיבית שלו בעולם שדרושות לו בדחיפות מכונות הנשמה: אם אתה נוסע בחברת אדם שזקוק לעזרה, שים את מסכת החמצן על פניך לפני שתפנה לעזור לאחרים. ברור למה: אחרי שניות מעטות בלי חמצן, המוח מאבד פונקציות מרכזיות, ואז אינך יכול לעזור לאיש. אם ברצוננו לצאת מן המגפה הזאת במצב סביר, עלינו לקוות שדולנד טראמפ לא ישעה לעצות האחיתופל של יובל נח הררי וידאג לאמריקה תחילה, ובעיקר לשיקום כלכלתה. האלטרנטיבה — שהררי אינו מבחין בה כמדומה, אף על פי שהיא כבר נוקשת בדלת — תהיה שסין תספק לאירופה את תוכנית המרשל הבאה. מה יכול להיות המחיר של התפתחות כזאת, מפחיד לחשוב.