גדי טאוב

אז מה לעזאזאל קורה באמריקה עכשיו, שמביא לביטול ליגת הכדורסל? ומה יהיה בבחירות?

התשובה: הבחירות האלה הם במידה רבה בחירות על בלאק לייבז מאטר. ולולא הקורונה, הם היו *אך ורק* על בלאק לייבז מאטר.

ולמרות שלא סיפרו לכם על זה כמעט, התרחשה בימים האחרונים דרמה גדולה בוועידות של שתי המפלגות. איך זה ישפיע? ומה היה המסר של הבוס האמיתי של המפלגה הדמוקרטית, ברק אובמה?

אז כמו שזה נראה כרגע, הוועידה של המפלגה הדמוקרטית היא כישלון מהדהד, אם כי, איט איינט אובר טיל איטס אובר. או עד שהילרי תשיר. וזו של הרפובליקנים מכוונת כולה כנגד הטעויות של הדמוקרטים. ודי בחוכמה, בינתיים.

אז נתחיל מהשורה התחתונה:.

המסר של הוועידה הדמוקרטית: אמריקה איז AWFUL.

המסר של הוועידה הרפובליקנית: המריקה איז AWESOME

איך זה קרה?

הדמוקרטים כל כך נסחפו אחרי בלאק לייבז מאטר ואנטיפה, והתיאוריה שאובמה קידם במשך שמונה שנים – שאמריקה סובלת מ"גזענות ממוסדת" – שהם איבדו קשר עין עם האינסטינקט הבסיסי של האלקטורט האמריקאי: הפטריוטיות.

אמריקאים מאמינים שאמריקה היא הבטחה גדולה, ארץ האפשרויות, מולדת הדמוקרטיה. הדמוקרטים אומרים להם: היא ערש העבדות. הרפובליקנים אומרים: היא ערש החירות.

שינאה ללאום של עצמך – השמאל הישראלי לא לומד את הלקח הזה – היא לא מסר בחירות אפקטיבי בשום מקום. באמריקה עוד פחות. לולא הקורונה הייתי אומר לכם כבר עכשיו שטראמפ לוקח בהליכה. בגלל הקורונה, והטיפול הלא מוצלח שלו בנושא, עדיין קשה לנחש. אבל המהומות, ככל שהן ימשכו, השביתות של ה NBA, כריעות הברך וההכאה על חטא, שלא לדבר על הקיצוצים בתקציבי המשטרה, רק ישחקו לטובתו. בשמאל האמריקאי מתחילים להפנים: אולי מיד אחרי רצח ג'ורג' פלויד זה עבד לטובתם. אבל הווקטור של המהומות התהפך. הם עובדות לטובת טראמפ.

.

אז מה עשה אובמה?
אובמה, זה ברור, הוא עדיין ראש המפלגה הדמוקרטית – בטח באופן סמלי, כנראה גם באופן אופרטיבי. קשה להאמין שביידן או קמאלה הריס באמת ינהלו את העניינים. אובמה עשה מה שכמעט אף נשיא לא עושה – נשאר בוושינגטון אחרי תום הקדנציה שלו. תביעות אצבעותיו נמצאות על כמעט כל מה שהדמוקרטים עשו עד הלום, כולל כל ניסיונות החבלה בנשיאות של טראמפ, שמפרק את מורשתו.

אז עכשיו אובמה נתן נאום מלא פאוזות דרמטיות בוועידה הווירטואלית של המפלגה הדמוקרטית, והבהיר את המסר. מבחינה רטורית – מלאכת מחשבת. הוא הצליח להפוך את הקרדו המפלג של הדמוקרטים, הפוליטיקה של הזהות, למסר מאחד. ועוד באופן פשוט, מובן, רגשי. מפגן מרשים של אורטוריה פוליטית. אשף המילים. אין לו מתחרים בזה. אבל רגע, מה הוא בדיוק אמר?

הנה פסקת מפתח:

"לא משנה מה הרקע שלנו, כולנו ילדים של אמריקאים שנאבקו למען הטוב. הורי הסבים והסבתות שעבדו במלכודות אש [הכוונה למקומות שנעלו עובדים, שאז ניספו כשפרצו שריפות] וסווטשופס, בלי זכויות ובלי ייצוג. איכרים שאיבדו את חלומותיהם באבק. אירים ואיטלקים, אסייתים ולטינים שאמרו להם לחזור למקום שממנו באו. יהודים וקתולים, מוסלמים וסיקים, שגרמו להם להרגיש חשודים בגלל הדרך שבה עבדו את דתם. אמריקאים שחורים, נקשרו בשלשלאות, הוכו בשוט, ונתלו על חבל. ירקו עליהם בגלל שהם ביקשו לקבל שרות בדוכן אוכל. היכו אותם על שניסו להצביע בבחירות. אם למישהו היתה זכות לומר שהדמוקרטיה הזאת לא עובדת, אלה האמריקאים האלה. אבותינו. הם היו בצד הנפגע של דמוקרטיה שאיכזבה לאורך כל חייהם. הם ידעו כמה רחוק סטתה המציאות היומיומית של אמריקה מהמיתוס. אבל עדיין, הם לא ויתרו."

פיסקה מבריקה שהופכת את המפריד, למאחד, את המדכא, למשותף, את חוויית ההדרה כמיעוט, לחוויה של כולם.

אבל רגע. מה הוא בעצם אומר פה, שניה לפני שהוא מפליג בשבח מגילת העצמאות שערכיה עוד לא זכו למימוש ועל הזכויות הנפלאות שהחוקה מבטיחה ושעליהן עוד יש להאבק? מי זה שדיכא את "כולנו" במשפט "כולנו בנים של" – כולנו, אירופאים לבנים, אפריקאים שחורים, אירים, קתולים, יהודים וכל השאר? מי האיש הרע בסיפור הזה?

אמריקה!

אמריקה היא הדבר הנורא הזה שגרם לכולנו את העוול הזה. וזה מסר שעכשיו מרטיט את ליבה של האליטה, כן בעיקר אליטה, שטקס טיהור מצפונה שורף רחובות וערים. אבל אובמה בעצם אמר לכם עכשיו, באופן שלא משתמע לשתי פנים: אמריקה איז AWFUL.

הרפובליקנים גם הם שמו במרכז את הפוליטיקה של הזהות. אבל הם הפכו אותה על הראש. גם הם עשו את המפריד למאחד, אבל בדרך אחרת, פשוטה ומסורתית. כמו שכתוב על הדולר:.

E PLURIBUS UNUM – מהריבוי, אחדות.

מסתכלים על המפגן המתוזמר היטב של הוועידה הרפובליקנית וזה ברור. המסר הוא שוב, ושוב, ושוב: אמריקה איז AWESOME.

כל מה שהם עושים בוועידה מיועד להגיד את זה: העבר הפריד, העתיד מחבר. מה שמאחד אותנו זו ההבטחה הענקית הזאת, של המדינה הנפלאה הזאת, זה כור ההיתוך שהפך את אמריקה לתקווה של כל העולם. קיטש, פשוט, גדול מהחיים, טריוויאלי. מוכר. מובן.

כמובן שמי שנבחר לככב בעיצוב המסר, הוא האיש שוודאי גם בחר את הקו הזה, הנשיא עצמו. איך הוא מגלם אותו?

.

פשוט ורגשי ומובן: הוא השתתף בטקס התאזרחות של חמישה מהגרים **חוקיים** שבאו מכל קצוות תבל, וחלומם היה להיות אמריקאיים. והנה הם נשבעו את שבועת האזרחות בנוכחות הנשיא, וקיבלו פוטו-אופ איתו, וחיוך. לא יודע אם היו שם להט"בים אבל ברור שכיוונו שם לכל הקטגוריות של הפוליטיקה של הזהות, כולל דרום אמריקאי, הודית, אפריקאי ומוסלמית. שקוף, וברור כשמש. דרמטי ומלחלח עין. אנשים רגילים, לא מוכרים, חוזרים על המילים החמורות האלה: אני נשבע.

מסביב לאירוע הזה, שהיה די אינטימי, באו שורה של מהגרים ומיעוטים. נאום עוצר נשימה של מקסימו אלוורז, שאיש לא ידע מיהו קודם. פליט מקובה שהפך לאיש עסקים מצליח במיאמי. אדם עם מבטא ספרדי כבד שאמר שאתם לא תספרו לו על רדיפות ודיכוי. הוא בא מהדיקטטורה של קסטרו. אביו בא מזו של פרנקו. אם הדמוקרטים אומרים שטראמפ נגד הגירה לא חוקית, מקסימו אלוורז הביא קונטרה רגשית. הוא דיבר על משפחות בים שנאחזות בקרש עם ילדים שלא יודעים לשחות, רק כדי להגיע לארץ שעכשיו הדמוקרטים אומרים לכם שהיא גזענית ואיומה. כל מה שיש לו בעולם, הוא אמר, לא שווה אחוז אחד ממה שנתנה לו אמריקה: חירות. בהתחשב בעמדות החריפות של טראמפ נגד הסתננות לא חוקית, זה התכוון להיות סנוקרת לאלה שאמרו עליו שהוא שונא מהגרים.

מלאניה טראמפ היא לא הנואמת הכי מוצלחת. ניכר שזה בא לה במאמץ. אבל המסר שלה גם הוא היה פשוט ובהיר: היא היתה פעם ילדה קטנה בסלובניה, ששמעה שיש ארץ נפלאה אחת, שהכל אפשרי בה, אמריקה. והיא חלמה להגיע אליה. והיא הגיעה כדוגמנית. היא עברה נוקשה, אבל המסר היה מרכך.  

וגם, היתה שורה שלמה של שחורים, שציירו תמונה הפוכה מבלאק לייבז מאטר: אמריקה היא ארץ ההזדמנות שבה מי שעובד קשה ומשחק לפי הכללים יכול להצליח. גם כאן המסר ברור. (למשל הנאום הזה של הסנטור טים סקוט מדרום קרולינה) בניגוד ל"פרוייקט 1619" של הניו יורק טיימס שמצייר את אמריקה כארץ העבדות, אמריקה של הדוברים השחורים בוועידה הרפובליקנית היא הארץ שמיגרה את העבדות, פירקה את חוקי ההפרדה הגזעית, ובסוף נתנה הזדמנות שווה לכולם. טראמפ אמרו דוברים שונים יצר כלכלה משתפת, שהרימה את כולם. נתוני האבטלה מלפני הקורונה כיכבו בנאומים.

בצד השני, אצל הדמוקרטים, ג'ו ביידן חזר על מה שכולם יודעים שהוא שקר: הוא אמר שטראמפ דיבר על המפגינים הניאו-נאצים בשרלוטסוויל, ועל אלה שהתייצבו נגדם ש"בשני הצדדים יש גם אנשים טובים מאד". הוא אמר את המילים האלה, אבל לא על הניאו-נאצים ומתנגדיהם, אלא על אלה שבאו להפגין בעד ונגד הורדת הפסל של הגנרל לי, מפקד כוחות הדרום במלחמת האזרחים.

כנגד זה, הרפובליקנים לא סתם הציבו שחורים. הם הציבו טענות, לא רק שחקנים. והחזקה שבהן היתה של וורנון ג'ונס: ג'ונס התייצב נגד שיח הגזענות הממוסדת.

ג'ונס הוא בלי ספק קטע מהחלל החיצון. כי הוא בכלל פוליטיקאי של המפלגה הדמוקרטית מג'ורג'יה במקור. אתם בטח שואלים את עצמכם, אמר, מה עושה דמוקרט במפלגה בוועידה של המפלגה הרפובליקנים. ובכן, הוא הסביר, הוא תומך בטראמפ מפני שדמוקרטים רוצים להשאיר את השחורים ב"מטע עבדים מנטאלי". הם רוצים את השחורים זועמים ומקופחים, כדי שהם יוכלו לנצל את הזעם בבחירות, ולכן כל השנים האלה, הוא אמר, הם לא עושים דבר למען השחורים. כי הזעם ותחושת הקיפוח הם ההון האלקטוראלי של המפלגה. על רקע ההפגנות והמעמד הבלתי מעורער של בלאק לייבז מאטר בשמאל, אלה מילים כבדות משקל.

.

וזו דעה שהולכת וקונה אחיזה ככל שמתמשכות המהומות – כי ברור שהמהומות פוגעות קודם כל במי שהן מדברות בשמם. פחות משטרה בשכונות העוני? באמת? פחות משטרה זה אומר יותר פשע. ורוב העניים הם אנשים עובדים, שבתום כל הרטוריקה הפומפוזית של השכנים העשירים שלהם שגרים בשכונות עם משטרות פרטיות, יודעים את האמת. שהעבריינים, לא השוטרים, הם הסיבה העיקרית לדאגה שהילד לא יחזור בשלום מבית הספר. לכן זה מסר שנוחת על קרקע פוריה בשעה ששחקני אן-בי-איי עשירים מסרבים לעלות למגרשים במחאה כנגד המשטרה.

.

ואז באה ניקי היילי. לא יכול לכתוב עליה באובייקטיביות, מודה. כי אני מת על האישה הזאת, שבתור שהיא לא רק פרו-ישראלית ולא נותנת שיחרטטו אותה. כשגרירה באום היא לא זזה מילימטר מהסרגל המוסרי הפנימי שלה, ולא השתתפה בכל ההצגות הדיפלומטיות כאילו אפשר לסלוח לפוטין ואסד על סוריה, או לסין, או לאיראן. והיילי אמרה כך:

"בחוגים רחבים של המפלגה הדמוקרטית אופנתי לומר עכשיו שאמריקה היא גזענית. זה שקר. אמריקה אינה מדינה גזענית. בשבילי זה אישי. אני בת גאה למהגרים מהודו. הם באו לאמריקה והתיישבו בעיר דרומית קטנה. אבא שלי חבש טורבן. אמא שלי לבשה סרי. הייתי ילדה חומה בעולם שחור לבן [של הפרדה גזעית בדרום]."

אבל הורים שלה עבדו קשה ולימדו אותה ללכת בדרך הישר. והנה היא הגיעה יום אחד לייצג את אמריקה באו"ם. החלום האמריקאי, הוגש לכם בזה, בגרסה פמיניסטית, בצורה שכל אחד מבין. השמיים הם הגבול. זה מסר שאמריקה אוהבת לשמוע, גם כשהוא רק חצי נכון, או אפילו פחות מזה. הוא עדיין המנוע. וזה מנוע חזק מאד, בתקופה שבה אנשים פוחדים שהחלום מתפרק.

ולסיום נזכרתי בקטע המרגש הזה מהספר האוטוביוגרפי של ניקי היילי "עם כל הכבוד". ושם היא סיפרה איך היא ואחותה הלכו לתחרות מלכת היופי לילדות בעיירת הולדתן. והתחרות התחלקה לשתי תחרויות: מלכת היופי הלבנה ומלכת היופי השחורה. ובזמן שמיינו את הילדות שהגיעו לשתי קבוצות בשני צידי החדר, לפי הצבע, היא ואחותה נשארו לבד באמצע: שתי ילדות חומות, מבויישות ונבוכות, מחזיקות זו בידה של זו – היילי היא האחות הגדולה – כי המארגנים שבעצמם היו נבוכים, לא ידעו לאן לשייך אותן. בסוף נתנו להן פרס ניחומים ושלחו אותן הביתה.

המסר, שוב ברור. ככה נראית חברה ששופטת אנשים לפי צבע עורם, כפי שהפוליטיקה של הזהות ממשכיה לעשות.

אבל היילי הפכה למושלת דרום קרוליינה. והיא רצתה לאחד לא לפלג. לאחות ולמחול, לא לחדד ולנקום. ואכן, זה היה אתגר לא פשוט. במשמרת שלה התרחש הטבח הנוראה של מתפללים שחורים על ידי ניאו-נאצי בכנסיה בצ'רלסטון. ובזמן שאובמה ניצל את האירוע כדי ללבות את התיאוריה על "גזענות ממוסדת", ניקי היילי ידעה לאחד את תושבי דרום קרוליינה סביב המשותף, לא המפריד. היא קיבלה אז טלפון מהנשיא אובמה, היא סיפרה. זה עשה לה צמרמורת. לא מילים מנחמות היו בפיו, היא אמרה. הוא היה קודר, ענייני, וקר כקרח. הוא לא הציע לה תמיכה בשעה הקשה הההיא. אבל הם עברו אותה, את השעה ההיא. בלי להעלות את דרום קרוליינה באש.

היא היתה המומה ממנו אז, היא כתבה בספרה. ובמובן מסויים, הוא עדיין היכן שהיה אז, והיא היכן שהיתה אז. הוא מושך למפריד, והיא למאחד.  

והדמוקרטים בכלל עדיין אוחזים במפלג, והרפובליקנים במאחד. הילרי, כזכור לא למדה כלום אחרי שהפוליטיקה של הזהות הנחילה לה תבוסה צורבת. היא האשימה את הניצחון של טראמפ בגזענותם של האזרחים – זו נקמתם של גברים לבנים זועמים. או זה היה אחד ההסברים (לא חשוב כמו גניבת הבחירות המדומה על ידי הרוסים, אבל עדיין מרכזי). וזו טעות. אנשים הצביעו לטראמפ כי הוא הבטיח להחזיר את המשרות שזלגו לסין. וגם על האתגר המדינה היילי דיברה בוועידה. לא שזה חשוב מבחינה אלקטורלית. כי באמריקה יחסי חוץ לא מכריעים בחירות לעולם. כשאתה מוקף בשני אוקיינוסים, מקסיקו וקנדה, הסכנות הרחוקות אינן מוחשיות בדרך כלל.

אז האם הפוליטיקה של הזהות הולכת לעשות זאת שוב? לדחוף את הדמוקרטים למטה ואת טראמפ למעלה? לולא הקורונה, הייתי אומר לכם כן. כי הבחירות האלה יותר מכל מערכת בחירות, יותר מהקודמת הולכים ומצטיירים כך: האם אתה מצביע בעד או נגד בלאק לייבז מאטר?
.

והדמוקרטים לא מבינים את זה. ולכן מפלגתם ההולכת ומקצינה, הנסחפת אחרי הרדיקלים ביותר, נתנה לטראמפ עכשיו מתנה. מתנה של מי ששומעים רק את מה שקורה בתוך תיבת התהודה של עצמם, ואיבדו קשר עם חללית האם. אמריקה. שהיא AWSOME.