• גדי טאוב, הארץ, 28.01.2021

הקרן החדשה לישראל, יחד עם עוד שורה של ארגונים "פרוגרסיביים" בארצות הברית — ביניהם ג'יי סטריט, "אמריקאים למען שלום עכשיו", "הבונים דרור" צפון אמריקה, והשומר הצעיר העולמי — ניסחו עצומה ערב כניסתו של ג'ו ביידן לבית הלבן, הקוראת לממשלת ארה"ב להימנע מלאמץ בחוק את הגדרת האנטישמיות כפי שנוסחה על ידי "הברית הבינלאומית לשימור זכר השואה" (IHRA), וכבר אומצה על ידי יותר מעשר מדינות (כולל מדינות עם רוב מוסלמי, כמו בחריין ואלבניה, וגם מרוקו בדרך). החשש, הסבירו החותמים, הוא שההגדרה רחבה מדי ותאפשר ניצול לרעה של המאבק באנטישמיות, כדי "לדכא חופש ביטוי לגיטימי, ביקורת על פעולות של ממשלת ישראל, ותמיכה בפעילות פוליטית לזכויות הפלסטינים".

מה באופן ספציפי מטריד את מנסחי העצומה? הם מסתייגים מהסעיף המביא כדוגמה לאנטישמים את אלה הטוענים ש"קיומה של ישראל הוא מפעל גזעני". ודא עקא: "קיומה", לא מדיניות כזאת או אחרת של ממשלתה. כלומר, מנסחי העצומה רוצים להכשיר כביקורת לגיטימית, את הרעיונות שעמדו מאחורי ההחלטה הבזויה של עצרת האו"ם מ–1975, שקבעה כי "הציונות היא גזענות". כה בזויה היתה ההחלטה ההיא, שאפילו האו"ם, לא בדיוק פורום ידידותי לישראל, ראה לנכון לבטלה ב–1991.

עמוס עוז נהג לומר שמי שסבור שלכל העמים מגיעה זכות להגדרה עצמית, חוץ מליהודים, הוא אנטישמי. לפי הגדרה זו — של האינטלקטואל החשוב ביותר שהיה לשמאל הישראלי, לא של IHRA — הקרן החדשה לישראל ושותפיה פועלים לא כדי להבדיל בין ביקורת לגיטימית לגזענות אנטי־יהודית, אלא כדי לקדם את הלגיטימציה והנורמליזציה של האנטישמיות עצמה.

למען הסר ספק, העצומה שהם חתומים עליה מבהירה לא רק את מה היא רוצה להכשיר, אלא גם את מי: "ההצהרה החד־משמעית של מחלקת המדינה בתקופת מזכיר המדינה פומפאו ש'אנטי־ציונות היא אנטישמיות' וש'הקמפיין הגלובלי של ה־BDS (הוא) התגלמות של אנטישמיות', היא הגזמה מזיקה".

השמאל הקיצוני נוהג לעתים קרובות לטשטש את הקו בין מי שמתנגד לכיבוש ותומך בשתי מדינות לשני עמים, לבין מי שלא מכיר בזכות קיומה של מדינת הלאום של העם היהודי, וסבור שהציונות היא סטייה היסטורית מצערת, מפעל קולוניאלי שאינו לגיטימי ויש לגלגלו לאחור. תנועת החרם מקילה על מי שמבקשים לטשטש את ההבדל בין שתי העמדות, כיוון שהיא מתארת את עצמה במפורש כמאבק נגד "הכיבוש". מהמינוח הזה אפשר היה לחשוב בטעות, שמדובר בתנועה שוחרת שלום התומכת בפתרון שתי המדינות לשני העמים. אלא שההפך הוא הנכון. זו תנועה המבקשת להכשיל את האפשרות של חלוקת הארץ, משום שהיא מתנגדת לכל פתרון שיכלול גם מדינה שאינה פלסטינית. מבחינת אנשי ה־BDS המלה "כיבוש" לא מתייחסת לממשל הצבאי ביו"ש, אלא לכל ארץ ישראל, וחיסול הכיבוש פירושו בפיהם חיסולה של מדינת ישראל. הם מבקשים לקדם תוכנית זו באמצעות יישוב הפזורה הפלסטינית בתוך הקו הירוק, מה שהפלסטינים מכנים בשם המטעה "זכות השיבה". לא מדובר, אם כן, במבקרי מדיניותה של ישראל, אלא באויבים מרים לעצם קיומה. לכן הגדרתה של תנועה זו כאנטישמית צריכה להיות מובנת מאליה. והיא אכן לא היתה גחמה של ממשל טראמפ אלא דבר שעליו הסכימו, בין השאר, גרמניה, צרפת וקנדה.

כשמחברים את העצומה הזאת לשאר מפעלות הקרן החדשה לישראל — תמיכתה בארגונים המערערים על אופיה הלאומי של המדינה או החותרים תחת חוק השבות — ברור שאי אפשר להמשיך להתייחס אליה כאל ארגון פילנטרופי גרידא, כזה שלפי התיאור שלו את עצמו עוסק רק בקידום דמוקרטיה, שוויון, אחווה וזכויות אדם. מדובר בקרן שמערערת בעקביות מרשימה את עמודי התווך של המפעל הציוני. תמיכתה המפורשת בניסיון לצמצם את הגדרת האנטישמיות כך שאויבים מובהקים של מדינת ישראל יוכלו לנקות עצמם מן הכתם הזה, היא עדות גלויה למשמעות החבויה מאחורי כל כך הרבה מפעולותיה האחרות. אם יהיה אי פעם בעתיד שלום בינינו ובין שכנינו, אם תצמח יותר אחווה בין סקטורים שונים בחברה הישראלית, אם הדמוקרטיה שלנו עתידה להשתקם, זה יהיה למרות הקרן החדשה לישראל, לא בזכותה.