גדי טאוב

מרב מיכאלי, שכנראה תמחק את מרצ, היא עכשיו הגיבורה התורנית של השמאל הישראלי. שזה מסוג האירוניות שהפוליטיקה הישראלית מייצרת בשפע, מפני שהפמיניזם הרדיקלי שמיכאלי מקדמת, עד כמה שאני יכול לראות, בלי להבין מה מגולם בו, ומתוך אמונה נחרצת גם בשקריו הבוטים ביותר, הוא אולי הרבה דברים, אבל לקרוא לו "שמאל" זה ממש קומי.

הפמיניזם מהזן הזה הוא אמריקאי, והוא צמח מתוך המפנה הימני הדרמטי שפקד את הליברלים באמריקה, בשנות השישים. הרבה דיבורים על מרקסיזם היו שם, אבל נשמת אפה של המוטציה הפוליטית המכונה "השמאל החדש" היתה אינדיבידואליזם – רדיקלי עוד יותר מזה של הימין.

דגרסיה קלה, ברשותכם:

הימין האמריקאי, כידוע, הוא קפיטליסטי אינדיבידואליסטי. ככזה הוא לא היה מעולם בפשטות או בנוחות שמרני. השוק החופשי, אותו מנגנון מבוזר המתעל משאבים על פי יעילות לאפיקים מתחלפים תמיד, הוא כוח מהפכני מיסודו. לא במקרה מוצרי הצריכה ששינו את מרקם החברה ואת חיי היומיום שלה – המכונית, הרדיו והטלוויזיה, הטלפון הנייד, הרשתות החברתיות וכו' וכו' – התפשטו בחברה האמריקאית במהירות עצומה, ונתקלו בפחות התנגדות בתחומה מכפי שהם נתקלים בכל מקום אחר. האינדיבידואליזם גם הוא מסוכסך עם השמרנות, משום שהוא כופר במשתמע ולעתים בגלוי בסמכותן של נורמות חברתיות. האינדיבידואליסט הוא בהגדרה נשמע לצו האישי על חשבון החברתי. והשניים, קפיטליזם ואינדיבידואליזם,כמובן קשורים זה בזה, ומגולמים יחדיו בדמותו של היזם – ראש החץ של השינוי.

השאלה היא, אם כן, מה ימנע מחברה הדוגלת הן בשוק חופשי והן באינדיבידואליזם מלהתפרק לאטומיזם ואנרכיזם? התשובה של הימין האמריקאי היא ששלושה חישוקים ימנעו את ההתפרקות הזאת, וייצרו סולידריות, מידות טובות, והתחשבות בצרכי הזולת: אלוהים, האומה, והמשפחה. דמות האדם שהוא רואה בעיני רוחו הוא איש ואישה יראי אלוהים, פטריוטים, המסורים למה שהימין האמריקאי מכנה "ערכי המשפחה". הם מאמינים ב"מדינה קטנה" מצד אחד, ובפילנתרופיה ותרומה וולונטארית לקהילה מצד שני.

רונלד רייגן היה הגילום הקוהרנטי ביותר של השקפת העולם הזאת, ולכן הוא מעורר בימין האמריקאי המתון עד היום נוסטלגיה רבה, ובעיקר בקרב מי שטראמפ עורר בהם חלחלה.

אבל המפנה האינדיבידואליסטי שרייגן גילם ב 1980 בפוליטיקה הלאומית, פקד קודם את השמאל. זה קרה בשנות השישים. השמאל הזה התעניין אמנם בביקורת השוק החופשי, בעיקר באיזו רמה מופשטת, מצוות אנשים מלומדה, אבל באורח חייו הוא דגל בהקצנה רבתי של האידיאלים האינדיבידואליסטיים. כאלה היו הסטודנטים המורדים, ועוד יותר מהם ההיפים. סקס, סמים ורוקנרול. וודסטוק והמרי פראנקסטרז. יתרה מזאת, "השמאל החדשה" הזה אימץ את הנחות היסוד של השוק החופשי, ואת הטענה הבסיסית שלו, שככל שאדם נאמן יותר לאינטרס העצמי, כך הוא מקדם באופן אוטומטי לא רק את עצמו אלא גם את האינטרס הכללי – מה שמכונה עקרון "היד הנעלמה".  

מה שבלט בשמאל הזה היה שהוא דחה מן היסוד לא את האינדיבידואליזם של הימין, אלא את החישוקים שביקשו לרסן אותו: אלוהים, אומה, משפחה. למעשה הוא הגדיר את עצמו בניגוד ליסודות מרסני האינדיבידואליזם של הימין: אתאיזם הרדיקלי, אנטי-פטריוטיזם, ודחיית המשפחה הגרעינית. אפשר לומר אם כן שהשמאל הזה הפך את עצמו ליותר ימני מהימין, בהתקפתו השיטתית על צורות הסולידריות הנותרות בחברה של אינדיבידואליזם ושוק חופשי.

המפנה הרדיקלי בפמיניזם האמריקאי, שיצא משנות השישים והתפתח אחריהן דיבר בשפת מרקס (למעשה בעיקר בשפת אנגלס) אבל רוחו היתה, כמו במרד הסטודנטים, רוח ניטשה. מכאן יצאה ההתקפה השיטתית שלו על צורות הסולידריות האינטימיות ביותר (הזוגיות, המשפחה, ההורות), לא בשם אידיאל של סולידריות קומוניסטית של "המעמד הכללי", אלא בשם אינדיבידואליזם יאפי, שהפך את הקריירה למוקד החיים הכמעט בלעדי של היחיד. בהתאמה השקפה זו ציירה את כל מה שקושר אדם לזולתו בקשרי אהבה, רעות, הורות, או משיכה מינית, כמין משקולות מיותרות המונעות מן היחיד את האוטונומיה הקדושה שתאפשר "הגשמה עצמית" נטולת גבולות.

זו כמובן השקפה שאין לה שום רלוונטיות מחוץ למעמד העליון שיכול לקיים מסגרות חד-הוריות, או בלתי-הוריות, בתנאי יוקר המחיה של עיר על משכורת אחת. בעשירונים הנמוכים השיתוף המשפחתי הוא כמובן האי ההכרחי של יציבות ובטחון. הדבר האחרון שאישה בעשירונים הנמוכים זקוקה לו הוא החרפה של מלחמת המינים, ואידיאל אוטונומי של ניתוק ממעגלי הסולידריות.

ההשקפה היאפית הזאת, על מרכיביה האנטי-משפחתיים והאנטי-הוריים, מבקשת לסכסך ככל האפשר בין המינים על סמך מסע תעמולה מתמשך המתודלק בנתונים חלקיים במקרה הטוב, וכוזבים במקרה הרע, על אודות פערי שכר ואלימות במשפחה. היא אולי הרבה דברים. אבל שמאל היא לא.

היא גם הדבר הכי קרוב לגזענות שעדיין נותר בחברה במעמדות הגבוהים בישראל (בארצות הברית יש עוד אלמנט בולט כזה, ההרשאה הכמעט גורפת לשנוא לבנים על רקע גזעם): דמוניזציה מתמדת על בסיס מין, כלומר על בסיס תכונה ביולוגית. וכמו סוגים אחרים של גזענות, גם זו בנויה על מיתוסים, שכנהוג בחברה המודרנית, מפיקים אותם מתוך מניפולציות בסטטיסטיקות ("פער השכר המגדרי", אלימות במשפחה, וכד').

מה כן שמאל כאן בכל זאת? הנטייה של אנשות כמו מיכאלי לאטטיזם (מדינתיות, בעברית). נפרק את המשפחה, ונעביר את הפונקציות שלה למדינה. המדינה הזאת אמנם אינה המדינה של השמאל והיא לא תלאים את אמצעי הייצור, אבל היא תמשטר את החברה כדרכם של הליברלים, באמצעות רגולציה. זה דומה יותר לאיחוד אירופה מאשר לאינטרנציונאל הסוציאליסטי, לאובמה יותר מאשר לברני סנדרס. וזה אכן מה שהתאים ל"שמאל" האמריקאי, שכזכור לכם דחה את ברני סנדרס, ואימץ את השילוב הרעיל של הפוליטיקה של הזהות עם התערבות רגולטורית בעוד ועוד תחומי חיים.

אז כמה אתם מופתעים מאחד עד עשר שחידוש פניה של מפלגת העבודה הוא בזה שהיא מתחרה עם מרצ על המשבצת הנחשקת של מפלגת העשירון העליון? תחיית השמאל, כן?