גדי טאוב

יאיר לפיד הוא הנציג של ממשל ביידן בתוך ממשלת ישראל. והוא האדם הבכיר בממשלה. המשמעות של זה היא הרת אסון, מפני שזה הופך אותו ממגן של ישראל לשותף בהונאה האמריקאית שמטרתה לשתק את יכולת ההתנגדות שלנו. .במאמר הזה, מלפני חודש, מייקל דוראן ואני הסברנו את האסטרטגיה האמריקאית, ואת שהסכם הגרעין הוא חלק ממנה. המטרה היא שינוי מערך הכוחות במזרח התיכון ויצירת סדר חדש, שאיראן עומדת במרכזו, ושיאפשר לארצות הברית מעורבות פוחתת.

"מדיניות הפייסנות המסוכנת של ביידן".

מאת: מייקל דוראן וגדי טאוב, הארץ, 27.05.2021.

במהלך מבצע "שומר החומות" הביע ממשל ג'ו ביידן תמיכה בזכותה של ישראל להגן על עצמה. הוא גם בלם החלטות במועצת הביטחון של האו"ם שהיו עלולות להפריע לישראל להשיג את יעדיה הצבאיים. דבקותו בקו זה לאורך כל המבצע אינה דבר של מה בכך. אבל גם מי שנותן לממשל ביידן את מלוא הקרדיט המגיע לו בעניין זה, אסור לו לעצום עיניים מול האיום הרחב יותר שהאסטרטגיה שלו במזרח התיכון מציבה בפני ישראל. ממשל ביידן מתכוון להשלים את ההיערכות מחדש ביחס לאיראן, שאותה החל ברק אובמה. ההשלכות של מדיניות זו מסכנות את ישראל לאין שיעור יותר מכל איום שחמאס עלול להציב בפניה.
כשמדברים על ההיערכות מחדש של ממשל אובמה ביחס לאיראן, עולה על הדעת מיד הסכם הגרעין. אבל הסכם הגרעין הוא רק מרכיב אחד מתוך פרויקט רחב של יצירת סדר חדש במזרח התיכון. ורק כאשר לוקחים בחשבון את מלוא היומרה של פרויקט זה ניתן להבין לאשורם את מהלכי הממשל הנוכחי.

ראשית, ראוי לזכור שעם כל ההבדלים ביניהם, קו של המשכיות מחבר בין מדיניותם המזרח־תיכונית של שלושת הממשלים האחרונים בארה"ב, ממשלי אובמה, טראמפ וביידן. שלושתם שאפו לצמצם את המחויבויות הצבאיות של ארצות הברית באזור. יש רק שתי דרכים להשגת מטרה זו: הראשונה היא בלימה מולטי־לטרלית של איראן. זו הגישה שאימץ ממשל טראמפ, לפיה ארה"ב הנהיגה קואליציה שמטרתה לבלום את מימוש השאיפה האיראנית להגמוניה באזור, בד בבד עם פעולה אגרסיבית שמטרתה הספציפית למנוע ממנה להשיג נשק גרעיני. על פי גישה זו, את הוואקום שנוצר עקב הקטנת מעורבותה הצבאית הישירה באזור, ארה"ב תמלא על ידי חיזוק בעלות בריתה, ועידודן לעבוד יחד למען המטרה המשותפת. בחזון זה ארה"ב מעבירה אחריות למדינות ידידותיות לה ותומכת בהן.
הדרך השנייה היא פייסנות כלפי איראן. זה המודל שאובמה אימץ ושאליו חוזר עתה ממשל ביידן. תמציתה של עמדה זו באה לידי ביטוי באמירה המפורסמת של ביידן בהקשר הסורי ב–2014: "הבעיה הכי גדולה שלנו היא בעלי בריתנו". במלים אחרות, בעלי הברית של ארה"ב, ובמיוחד ישראל וסעודיה, גוררים אותה להסתבכויות מיותרות בקונפליקטים עם טהראן ומוסקווה.
בבסיס המדיניות הפייסנית עומדות ההנחות הבאות: שלמוסקווה ולטהראן יש אינטרסים בסיסיים משותפים; שבתנאים מסוימים הן ייאותו לשתף פעולה עם וושינגטון; ושדיפלומטיה היא דרך אפקטיבית יותר מאמצעי כפייה ומחבלה, כדי לשכנע את איראן להימנע מפיתוח נשק גרעיני. לפי תפישה זו על ארה"ב לרסן את בעלות בריתה — סעודיה וישראל — ולהושיט יד לטהראן מעל לראשן.
אובמה בדק את המודל הזה לראשונה בסוריה בין 2012 ל–2016. ב–2012 הוא הזהיר את נשיא סוריה, בשאר אל־אסד, שאם ישתמש בנשק כימי הוא יחצה קו אדום ויביא על עצמו תקיפה אמריקאית. שנה אחר כך אסד חצה את הקו האדום שאובמה שירטט, אבל אובמה לא מימש את איומו. בכך נתן דחיפה משמעותית לשיתוף הפעולה בין רוסיה ואיראן, שהתגייסו יחדיו להגן על כיסאו המתנדנד של אסד. מנהיג רוסיה ולדימיר פוטין סייע לאובמה למחוק את הקו האדום שלו על ידי העמדת פנים — שאמריקה היתה שותפה לה — כאילו הוא, פוטין, מנצח על השמדת מאגר הנשק הכימי של אסד. בפועל הושמדו רק מאגרי הנשק שאסד הצהיר על קיומם באופן רשמי. ב–2017 אסד השתמש שוב בנשק כימי, ובכך הוכיח כי שמר על היכולות הכימיות של צבאו, דבר שחשף את טענותיו של אובמה בדבר הסרת האיום הכימי כריקות.
הסכם הגרעין עם איראן הוא ניסיון להחיל את העקרונות שיושמו לגבי הנשק הכימי של אסד על תוכנית הגרעין של טהראן. שהרי ההסכם מציב מגבלות חלקיות מאוד על תוכנית הגרעין האיראנית, וגם זאת רק עד 2030. אבל כפי שטען ביחס לתוכנית הנשק הכימי של אסד, כך טען אובמה לגבי הסכם הגרעין עם איראן, שהוא חוסם לצמיתות את דרכה לנשק גרעיני. הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), ראוי להזכיר, לא במקרה נמנעה מסיווג תוכנית הגרעין של איראן כתוכנית אזרחית לצרכי שלום. ואכן, בחינה מקרוב של התוכנית חושפת כי אלמנטים ממנה, כמו הבונקר התת־קרקעי באתר בפורדו, מיועדים לשימוש צבאי בתוכנית הגרעין. "הגודל והמבנה של מתקן זה", אמר אובמה ב–2009, "אינם מתיישבים עם תוכנית למטרות שלום". ולמרות זאת, ב–2015 הסכם הגרעין הותיר על כנו את האתר בפורדו כאילו שהדבר מתיישב עם הרטוריקה של הממשל על אודות ההסכם.
הרעיון שההסכם "ימנע מאיראן כל דרך לפתח נשק גרעיני", כדברי אובמה, היה עיקר טענותיהם של המסנגרים עליו. אבל אפילו אובמה הודה ברגע של היסח הדעת, שההסכם מתיר לאיראן להתקדם, באופן כזה, שב–2028 כבר יהיו ברשותה "צנטריפוגות מתקדמות שיעשירו אורניום באופן מהיר למדי, כך שבאותה נקודה, זמן הפריצה יתכווץ עד לאפס כמעט". המונח "זמן פריצה" מתייחס לזמן שיידרש לאיראן כדי לייצר פצצה מרגע שתחליט לעשות זאת.
החורים בהסכם הגרעין בולטים כל כך, שממשל ביידן כלל אינו טורח להסתיר אותם. במקום זאת, הוא טוען שהוא פועל לקידום הסכם "ארוך יותר וחזק יותר". אלא שטענה זו אינה אלה תחבולת הסחה. שכן ממשל ביידן אינו מתעקש לשאת ולתת על הסכם טוב יותר עכשיו. הוא מבקש לחזור להסכם הקודם, ורק אחר כך לדרוש שיפורים. במלים אחרות, הוא חוזר להסכם שמבטיח לשחרר את תוכנית הגרעין האיראנית מכל מגבלה עד 2030, ובכך שומט כל תמריץ או ענישה שהיו עשויים לעודד אותה להכפיף עצמה להסכם "ארוך יותר וחזק יותר".

ממשל ביידן נוהג בחוסר יושר דומה גם ביחס לכוונות שהוא טוען שיש לו, להגביל את כוחן של המיליציות הפרו־איראניות ברחבי העולם הערבי. גם כאן, עיון מדוקדק בהסכם הגרעין הנוכחי מאפשר להבין את המצב לאשורו. ההסכם מסיר מעל איראן כל סנקציה כלכלית, כולל סנקציות שהטיל עליה הקונגרס בתגובה לתמיכתה בטרור, להלבנת כספים על ידה, לפגיעותיה בזכויות אדם, ולתוכנית הטילים הבליסטיים שלה. במקביל לביטול הסנקציות, שהן המכשיר הלא־צבאי העיקרי לריסון איראן, ארה"ב מפעילה לחץ על בעלות בריתה לחדול ממאמציהן הצבאיים לבלימת התפשטות כוחה של טהראן.

רק לפני זמן לא רב השווה יורש העצר של סעודיה, מוחמד בן סלמאן, את המנהיג העליון של איראן, אייתוללה עלי חמינאי, להיטלר. בחודש האחרון חל שינוי דרמטי בטון דיבורו: "אנחנו עובדים יחד עם שותפינו באזור כדי להתגבר על חילוקי הדעות עם איראן", הוא אמר בראיון טלוויזיוני באפריל. בן סלמאן הכריז על פתיחה בדיאלוג עם איראן שמטרתו להפחית את המתחים. "אנחנו שואפים לאיראן משגשגת", אמר.

התמתנותו הפתאומית של בן סלמאן היא תולדה ישירה של לחצים מהבית הלבן. מרגע שביידן החל לכהן כנשיא היה לו מסר ברור לסעודים: הפסיקו את המלחמה בתימן והפחיתו את המתח עם איראן. בין השורות היה גם מסר שלישי, מובלע, אבל תקיף לא פחות: אל לסעודיה לשתף פעולה עם ישראל בניסיון להכשיל את הסכם הגרעין.

מסרים אלה הם מהפכה כוללת במדיניות האמריקאית באזור, שישראל עדיין אינה מפנימה את משמעותה. המשבר הפוליטי והחוקתי החריף שישראל שרויה בו מסיח את דעתה, והיא מוסיפה לכן להניח, כמו מכוח אינרציה — ולגמרי בטעות — שארה"ב עדיין שואפת לבלום את איראן. עד כדי כך טחו עיניה של ישראל מראות, שאך בקושי הבחינה בלחץ המופעל עליה מוושינגטון, כשם שהוא מופעל על סעודיה — לחץ גובר והולך להימנע משיבוש המאמץ האמריקאי להפוך את איראן לשותפה מרכזית ב"ייצוב" של תימן, עיראק וסוריה.

ההיערכות מחדש של ביידן כלפי איראן מציבה לפיכך דילמה קשה לפתחה של ישראל. היא יכולה להשלים עם המדיניות האמריקאית, ובכך להסיר כל מכשול, אמריקאי או ישראלי, העומד בדרכה של איראן להשתמש במיליארדי הדולרים שהיא תקבל כתוצאה מהסרת הסנקציות כדי לבנות את כוחה בעיראק, בתימן, בלבנון ומקומות אחרים. לחלופין, ישראל יכולה להמשיך לחבל במתקנים גרעיניים באיראן ולתקוף מיליציות בסוריה, אבל להסתכן בפגיעה משמעותית ביחסיה עם ארצות הברית.
דומה שישראלים רבים טרם הפנימו את ההשלכות כבדות המשקל של כל אחת מן הבחירות האלה. חלקים חשובים בממסד הביטחוני הישראלי ממשיכים להאמין במס השפתיים של ממשל ביידן על אודות בלימת איראן, ולהיאחז בתמיכה שהעניק לישראל מטעמים טקטיים במהלך "שומר החומות", כאילו ביטאה מחויבות בעלת משקל לביטחון ישראל בעתיד. אנשי ממשל ביידן מעודדים זאת. הם מפעילים בערוצים רבים את השפעתם הגדולה על הממסד הביטחוני של ישראל כדי לעבות את מסך הרטוריקה המטעה סביב החזרה להסכם. אבל אסור לנו לטעות: תוכניותיו של ממשל ביידן עומדות בסתירה מהותית לאינטרס הישראלי, והן כוללות הערכה־מחדש רדיקלית של הבריתות של ארה"ב עם ישראל וסעודיה. עצימת עיניים לא תועיל כאן. היא רק תאלץ את ישראל להתמודד עם הסכנה האיראנית אחרי, לא לפני, שאיראן תהפוך למעצמה גרעינית.