גדי טאוב

גדי טאוב הארץ, 15.07.2021
כותרת באתר:
"בתיק 4000 אפילו השופטים נעים באי-נוחות".

הטענה ש"נתניהו מושחת" היא כל כך מרכזית בנרטיב של השמאל, שאין זה מפתיע שחלקים גדולים מן התקשורת עשו, ועושים, מאמץ הרואי להסתיר מהציבור את העובדות לגבי מה שקורה בתיק 4000, התיק היחיד שבו יש נגד בנימין נתניהו אישום בשוחד. האישום נשען על קונסטרוקציה משפטית תקדימית שהיתה צריכה להדליק נורות אדומות מלכתחילה: הרעיון שסיקור אוהד יכול להיות שוחד הוא חידוש עולמי של הפרקליטות הישראלית. אבל זו רק תחילתו של הסיפור. המשכו בכך שהקונסטרוקציה פגשה את הראיות, והתברר שהיא מגדל קלפים העומד על בלימה.

כל עוד היה אפשר לשלוט בנרטיב, באמצעות הדלפות סלקטיביות ותעמולה פוליטית המתחזה ל"פרשנות משפטית", ניתן היה ליצור את הרושם שברור ומובן שראש הממשלה אשם, ורק נותר להוכיח זאת באופן פורמלי בבית המשפט. אבל מרגע שהתחיל המשפט, אבדה לעיתונות — ולפרקליטות — השליטה הבלעדית בהצגת הפרשה. בבית המשפט עצמו יש פרוצדורה מסודרת והיא דורשת ששני הצדדים יישמעו. אוהדי הפרקליטות המושבעים מקרב כתבי המשפט יכולים אמנם למלא פיהם מים ולא לדווח על חקירתו הנגדית של אילן ישועה, אבל את שאלות ההגנה ותשובות העדים אי אפשר יהיה למחוק מן הפרוטוקול. כך קרה שלאט לאט החל להתברר דבר שהוא לא פחות ממדהים: בלב תיק הדגל של הפרקליטות, במשפט השוחד החשוב בתולדות מדינת ישראל, יש בעצם רק רִיק. התביעה לא לגמרי מצליחה להסביר מה בדיוק היה מתת השוחד בתיק.

נזכיר: החקירה התחילה בחשד שראש הממשלה בנימין נתניהו קיבל שוחד בצורת "סיקור אוהד" מאתר "וואלה" בבעלותו של שאול אלוביץ' ונתן בתמורה "הטבות רגולטוריות". אלא שבמהלך החקירה, התברר שהסיקור באתר "וואלה" ככלל, היה עוין לנתניהו, באותה רמת ארס הנהוגה כלפיו בעיתונות השמאל, פחות או יותר. זו לא איזו בעיה שולית. זה דבר שהוא יותר מקצת מוזר, כאשר באישום על שוחד מה שחסר הוא מתת השוחד. משל היתה לנו חקירה על אודות שוחד שניתן במעטפות כסף, ולפתע היה מתברר לנו שלא היו מעטפות של כסף. אז איך אפשר לבנות תיאוריה (תקדימית) על סיקור אוהד כמתת שוחד, אם לא היה סיקור אוהד?

במקום לסגת מסעיף האישום ולהודות שהוא מופרך, כפי שהיה ראוי, ביצעה הפרקליטות נסיגה טקטית: היא החליפה את "סיקור אוהד", במשהו מעורפל הרבה יותר שכבר אינו מתאר את הסיקור. ב"כתב החשדות", שפורסם בסוף פברואר 2019, המתת זכה להגדרה חדשה: "היענות" של בני הזוג אלוביץ' ש"היתה חריגה בכל קנה מידה תקשורתי מקובל" לדרישות הנאשם נתניהו. אלא שאיש לא ידע לומר מהו אותו "קנה מידה תקשורתי מקובל". לפיכך, בכתב האישום עצמו, שהוגש ביוני 2020, צומצם המתת ל"היענות חריגה" לדרישותיו של הנאשם. כפי שנראה מיד, שאלת "קנה המידה" חזרה לרדוף את הניסיון הפתלתל לכפות עבירה של "מתת שוחד" על התנהלות שגרתית של פוליטיקאים ועיתונאים.

נניח בצד את שלל הבעיות שנחשפו בתיק ובמדינת חוק מתוקנת היו מביאות לפסילת המשפט על הסף — לחצים פסולים שהופעלו כדי לסחוט הסכמים מעדי מדינה; העדר אישור יועמ"ש בכתב לפתיחת החקירה, כהוראת חוק יסוד: הממשלה; הסתרה לכאורה של חומר ראיות קריטי מפרקליטי ההגנה; השמטות מפרוטוקולים שכיסו — מעשה שטן! — דווקא על מחדלי הפרקליטות, ועוד ועוד.

נתרכז רק בשאלת המתת, כיוון שגם רעיון ה"היענות החריגה" התבהר חיש קל כבעייתי, ולא רק בעיני פרקליטי נתניהו אלא גם בעיני השופטים; או בלשונו של כבוד השופט עודד שחם: "אנחנו לא בטוחים שזה מספיק להגיד שיש יער בלי לספר על העצים שמרכיבים את היער במקרה הזה" (14.12.20). במלים אחרות, על התביעה לספק פירוט מלא לאותה היענות חריגה, ולא רק לטעון באופן כללי לקיומה.

התביעה הכינה לפיכך רשימה של 315 מקרים שבהם היתה לכאורה עדות להיענות חריגה לדרישות נתניהו. בינתיים, פרט לבדיקה על ידי צוות הגנה, התגייסה קבוצה של כ–60 מתנדבים, אזרחים מהשורה, מיוזמתם הם, לשבת ולבדוק את כל הפריטים ברשימה הזאת, עץ אחרי עץ. הם קראו לעצמם "פרויקט 315". אפשר לסכם את תוצאות הבדיקה שלהם בערך כך: לא דובים ולא יער.

לפי "פרויקט 315", כמעט במחצית מהמקרים שמנתה הפרקליטות היא כלל לא ציינה שנתניהו היה מעורב. בחלק גדול מאלה שבהם כן היה מעורב, לטענת הפרקליטות, לא היתה היענות כלל, לא כל שכן חריגה: כתבות שהפרקליטות טענה שהוסרו עדיין מתפרסמות באתר, וכתבות שהובטח שיעלו כלל לא עלו. יש לקוות שמדובר ברשלנות — אפילו אם זו רשלנות בלתי נתפשת בתיק כל כך חשוב — ולא חלילה, בהטעיה מכוונת.

עוד התברר, שברבים מהמקרים, ה"דרישות" שנענו להן באופן חריג, כביכול, היו לא יותר מהודעות דוברים שנשלחו לכלי תקשורת רבים, ואכן פורסמו גם במקומות אחרים. חריגות ודאי אין בזה. יש, לפי "פרויקט 315", רק קומץ מקרים שבהם היתה היענות, שאולי ניתן להגדירה כחריגה.

אבל זאת בתנאי שנבין קודם מהי הנורמה שממנה חרגו. ולמרבה התדהמה הפרקליטות קבעה שההיענות היא חריגה בלי לבדוק מה נהוג — לא איזו היענות היתה לפוליטיקאים אחרים מצד "וואלה", ולא מה קורה בכלי תקשורת אחרים.

הנושא עלה, למרבה האירוניה, כאשר התברר, מתוך החומר שהפרקליטות ניסתה לכאורה להסתיר מההגנה, שאילן ישועה "נענה" ליצחק (בוז'י) הרצוג (ולרבים אחרים) באופן שגבל בהתרפסות. אז אם הוא נענה להרצוג באותה המידה שנענה לבקשות שהגיעו מנתניהו — אם לא יותר — אולי כך הוא נהג בכולם? אולי כך נוהגים גם כלי התקשורת האחרים? ואם כך אולי אין שום דבר חריג בהתנהגות של בני הזוג אלוביץ' עצמם? זה לא רק שלפרקליטות לא היתה תשובה לשאלות האלה, התברר שהיא אפילו לא שאלה אותן. היא קבעה שמשהו חריג בלי לברר מה רגיל.

אבל חלקנו, אלה הצורכים חדשות עם מידה בריאה של ספקנות, שלא קונים באדיקות כמו־דתית את נרטיב "נתניהו המושחת" שטווה בשבילנו התקשורת, דווקא יודעים מה רגיל במקומותינו. כי מי שטרח להסתכל סביב, יודע למשל שבין אלה שפעלו לקידום חוק "ישראל היום", כמו איילת שקד או חברי "יש עתיד", היו מי שקיבלו שפע של שערים חנפים ב"ידיעות אחרונות" — סיקור אוהד בדציבלים רועמים, ולא איזו "היענות חריגה" ספקולטיבית שאיש לא יודע להגדירה.

אז אותנו יותר קשה לשכנע שנתניהו קיבל שוחד, בדמות סיקור־לא־אוהד, באתר לא חשוב, ונתן בתמורה "הטבות רגולטוריות", שלטענת ההגנה דרגי הרגולציה לא התנגדו להן (גם ה"הטבות הרגולטוריות" שונמכו במהלך המשפט ל"פעולות שלטוניות"). עם כל הכבוד, יש כאן פוליטיקאים שפעלו לקדם חקיקה שנועדה לסגור עיתון, תמורת תשפוכת מתמדת של מחמאות בעיתון המתחרה. אז להגיד על כתב האישום נגד נתניהו שהוא מאולץ, ושהוא פרי בולט של אכיפה בררנית, יהיה כנראה האנדרסטיימנט של השנה.

אפשר להבין, אם כן, למה דומה שהשופטים זעים באי־נוחות בכיסאותיהם ונוזפים שוב ושוב בתביעה. הם חשים, אולי בצדק, שזו הכניסה אותם למלכוד. אם יורשע נתניהו בעבירת שוחד, השופטים, לא הפרקליטים, יהיו חתומים על הדייסה שבישלו בצלאח א־דין. וייתכן שהאפשרות הזאת לא מאוד מוצאת חן בעיניהם.

אבל לכל זה יש גם צד חיובי: משפט נתניהו פקח עיני רבים ויגמול אותנו, אולי, מתמימותנו. כל מי שעיניו בראשו מבין שאם כך ייעשה לראש ממשלה מכהן, לאדם מן השורה אין שום סיכוי לעמוד מול פרקליטות ששמה את ההרשעה מעל הצדק, ומוכנה גם לרמוס כל חוק ונורמה בדרך למטרתה. זה אומר שישראל איננה בדיוק מדינת חוק, ושאנחנו לא בדיוק עם חופשי בארצו. במלותיו המצמררות של עו"ד אביגדור פלדמן: "הפרקליטות יכולה לחסל כל אדם בישראל". עכשיו כולנו רואים איך.