דחיית הלאומיות בשמאל – טעות שהיא יותר מטקטית

זה לא דבר קטן שאימצנו את המושג "שמאל ליברלי". פעם היה ברור לישראלים שליברליזם פירושו ימין. את ההיפוך הזה מסמל יותר מכל עיתון הארץ, שפעם היה מזוהה כביטאון הימין, והיום אנחנו קוראים לו "שמאל". אבל השקפת העולם המבוססת על חירות הפרט בלבד היא לא שמאל, ובמהדורותיה הקיצוניות היא גם לא דמוקרטית. היא אולי מדברת בשם הדמוקרטיה, אבל דמוקרטיה (ועמה גם השקפות כלכליות שמאליות) לא יכולים להצטמצם לזכויות של פרטים בלבד. הדמוקרטיה היא חיה קולקטיבית, ודחייה של הקולקטיב הלאומי היא התקפה על הדמוקרטיה. יש כאן צד היסטורי, וצד פונקציונאלי, וניסיתי לומר בקיצור משהו על שניהם במאמר הזה, שנקרא השמאל החדש וסכסוכו עם הלאומיות. הוא הופיע במגזין "ארץ אחרת". את האתר שלהם אפשר למצוא כאן.

  • אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
  • כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=121
  • תגובות ב-RSS

2 תגובות לפוסט ”דחיית הלאומיות בשמאל – טעות שהיא יותר מטקטית“

  1. מאת יונתן:

    קראתי בשקיקה רבה את מאמרך (ואת הראיון ב"תזה") והטיעון המרכזי שלך מוצא חן בעיני: השמאל הרדיקאלי, בהיותו תוצר של האליטה הכלכלית-חברתית של ישראל, אינו פועל באמת לקידום סולידריות חברתית וזכויות אדם אלא לפירוק החברה ולקידום סדר היום של הגלובליזציה האנטי-דמוקרטית. יחד עם זאת, ישנן כמה סוגיות שלדעתי זקוקות לביאור לפני שאשתכנע בדבריך.

    ראשית, איך אתה מסביר את הפופולריות של הפילוסופיה המרקסיסטית וגרורותיה בקרב השמאל הרדיקאלי בישראל ובחו"ל? אותה אליטה אינטלקטואלית שאתה מדבר עליה מפלרטטת כבר עשורים רבים עם תנועות קומוניסטיות ואנרכיסטיות שהתנגדותן לגלובליזציה ושאיפתן לשוויון כלכלי מוחלט ידועות. אליטה זו גם שוללת מכל וכל את הליברליזם והאינדיבידואליזם הקלאסיים שעליהם נוסדה ארצות הברית בטענה שהם משרתים את האינטרס הבורגני המדכא.

    שנית, איך אתה מסביר את העובדה שבישראל אין ולו מפלגה אחת שהמצע שלה משקף את סדר היום שאתה משייך לאותה אליטה? מרצ וחדש אינן תומכות נלהבות בהפרטה ושתיהן בעד חלוקת הארץ לשתי מדינות. הליכוד, למרות תמיכתו בהפרטה, היא מפלגה לאומית, אף לאומנית, שהצליחה לקנות את ליבן של עדות המזרח, שלא ממש זכו ליחס אוהד מצד הציונות המפא"יניקית הקלאסית.

    הפיתרון שלי לקושיות אלו הוא כדלקמן: אף על פי שהשמאל הרדיקאלי תופש את עצמו כפוליטי במובהק, מאז כישלון הקומוניזם ונפילת ברית המועצות אין לו בעצם תוכנית פוליטית חדשה, ממשית, מציאותית, מפורטת ובת-קיימא. ישנם כמה קומוניסטים פנאטיים שממשיכים להאמין במשנה הכלכלית ובפוליטיקה המעמדית של מרקס, אך רוב מחנה זה אימץ תפישת עולם שהיא בעיקרה מוסר(נ)ית, ולפיה הגבר הלבן-מערבי-הטרוסקסואל-בורגני אשם בכל. אי לזאת, המדינה ומוסדותיה הם רק כלי לקידום "צדק היסטורי" באמצעות אפליה מתקנת וחינוך לרלטיביזם תרבותי. אין כאן שום ניסיון לחשוב באופן פרגמטי על טבע האדם הפגום מיסודו, טובת הכלל החלקית בהכרח וחוסן מדיני-כלכלי הנחוץ להישרדות, שהם אבני היסוד של מדע המדינה. יש פה רק אמונה אקסיומטית, אידיאליסטית, יוקדת ואוטופיסטית שברגע שיושג שוויון מלא בין כל החברות, הציבורים, העדות, הקהילות, הפלגים והזרמים האפשריים ייפסקו הדיכוי והניצול ועמם האלימות, האנוכיות, צרות העין ושאר מרעין בישין שמאפיינים את הנדכאים והמנוצלים.

    וכאן אנו מגיעים לשורש העניין: השמאל הרדיקאלי, שמזה שנים אין לו משנה מדינית סדורה אלא רק אג'נדה של פירוק הקיים, משרת את האינטרס הגלובלי באופן לא מודע. שקיעת המחשבה המדינית על חשבון המחשבה המוסר(נ)ית היא בעצם סוג של הפרטה, כי האתיקה מטבע הגדרתה שייכת לתחום הפרט וניתנת למימוש רק בתחום הפרט; לפוליטיקה חוקים אחרים. זהו מצב של עיוורון עצמי מוחלט, שבגללו השמאל הרדיקאלי בישראל אינו מסוגל להפיק שום לקח מתולדות השמאל הרדיקאלי בעולם, למשל הכישלון של אירופה הרב-תרבותית להטמיע בתוכה את המהגרים המוסלמיים וליצור "יורו-איסלאם" הנאמן לערכי הרוב, תמיכתן של תנועות פוסט-קולוניאליסטיות בגרועים שברודנים, והכישלון של הכלכלה המולאמת של ברית המועצות שמבוססת על חלוקת עושר במקום על ייצור עושר*.

    אינני קורא לחזור אחורה לישראל של שנות החמישים ותחילת שנות השישים (מלבד, כמובן, נסיגה לקווי 67): לגזענות, לשוביניזם, להומופוביה, להגמוניה של מפא"י, לסגירות התרבותית. עלינו להסתכל לא רק אחורה כי אם בעיקר קדימה: לינוק ממסורת ההומניזם המערבי והציונות אך גם לתת לה פרשנות חדשה וטובה יותר שתספק פיתרון רציני לבעיות שמצביע עליהן השמאל הרדיקאלי. אחרת אין סיכוי לנצח במאבק הרעיוני שזירתו התקשורת, הספרות, האוניברסיטאות ומוסדות התרבות.

    * אינני תומך כאן בהפרטה של שירותים חיוניים או משרדים ממשלתיים אלא בקיומו של שוק חופשי במתכונת מוגבלת.

  2. מאת דורון גרינשטיין:

    תודה לגדי על המאמר מאיר העיניים, זו הפעם הראשונה שאני קורא את הבלוג, ישר כח!. עם זאת, הייתי רוצה להתייחס, לכמה עניינים שנראים לי רלוונטים למדי.

    הטרנספורמציה המחשבתית שחלה אצל האליטה האינטלקטואלית של השמאל, למן שנות השמונים ואף קודם לכן, מהשמאל-הסוציאליסטי אל עבר בן-הכלאיים הסותרני – השמאל-הליברלי, נובעת ממספר סיבות.

    ראשית, ברור למדי כי הרעיון האוטופיסטי של יצירת דמוקרטיה רב-תרבותית, ליברלית, המושתתת על עקרונות של אוניברסליות אבסטרקטית, מתעלם לחלוטין מקיומן ומהתחזקותן של התנועות הלאומיות הפלשתינאיות והישראליות. יתרה מכך, הוא גם מתעלם מן הניסיון ההיסטורי – שהרי פרץ הליברליזם הצרפתי של 1789 ואילך היה בגדר רוח גבית ללאומיות האירופית, התחיקה הליברלית של הפרלמנט בפרנקפורט ב-1848, לא נתן מענה לאספירציות הלאומיות של העם הגרמני, ואף במילניום השלישי, גם המדינות הליברליות של המערב הפלוראליסטי מתקשות להתמודד עם אותו "שד לאומי" המסרב להעלם. מתוך כך, הקונספט, אשר על-פיו קיומה של חברה ליברלית וסובלנית הינה בגדר תנאי מספיק לביטול הלאומיות, קרס. לא רק שהרעיון של העמדת הליברליזם כהיפוך הגמור ללאומיות מייצג תפישת עולם פטרונית וארוגנטית, הוא גם מבטא תלישות מחשבתית, העומדת בניתוק מוחלט להתפתחות ההיסטוריות.

    השינוי הקונספטואלי שעבר, אותו שמאל (המעבר משמאל-סוציאליסטי לליברלי) אינו מאפיין את השמאל בלבד, הרי הוא חלק מתופעה כללית המאפיינת את כל המערכת הפוליטית בישראל – זניחת האידיאולוגיה, או לפחות טשטושה לכדי אמביוולנטיות צרופה.
    הנטישה של השמאל את המצע הסוציאליסטי אינה שונה, ברמה העקרונית, מנטישת הימין את חזון ארץ ישראל השלמה. ואמנם, אמירתו של שוקן, מייצגת נכוחה את הפריכות האידיאולוגית המאפיינת את תקופתנו. הקונספט של "יש להתאים את האידיאולוגיה לרוח התקופה" מבטא, על-פניו, גמישות מחשבתית הגלייאנית, דינאמית ומפוכחת. אך חשוב מכך, הוא מעניק לגיטימציה לתימרון ציני של פוליטיקאים בין מפלגות – ברוח הפוסטמודרנה.

    בנוסף, אין לשכוח כי הליברליזם הישראלי הוא, לדאבוני, בעיקר כלכלי. הקשר בין הלוביסטים, התעשיינים ובעלי ההון לפוליטיקאים הדוק באופן חסר תקדים. לפיכך, ונוכח הפלוטוקריה האוליגרכית המאפיינת את השלטון בישראל, ברור לגמרי כי עבור הח"כ הליברלי, עדיפה התמיכה ברעיונות של הפרטה ויוזמה חופשיות, במונחי כח אלקטוראלי, על-פני תמיכה בחוקים המשפרים את מעמדן של נשים חד-הוריות, העניים ובני-מיעוטים. באופן פרדוקסאלי, אותם אנשי שמאל-ליברלי נוטלים חלק בחקיקות א-הומאניות כלפי השכבות החלשות בחברה. אם נרצה, הקמת "קדימה" היא אחת הדוגמאות הבולטות לזניחת האג'נדה הסוציאליסטית בשמאל הישראלי.