גרסה פתוחה של מאמרי מ'הארץ'.
כותרת מקורית: תיק 4000: "היענות חריגה" הוא אישום מאולץ, אפילו קומי

גדי טאוב, הארץ, 12.08.2021

את מאמרי על תיק 4000 ("הארץ", 15.7) פתחתי בהערה על עיתונות השמאל: היא אוסרת לדבר על החולשה הפטאלית של התיק הזה, אמרתי, מפני ששנים של קמפיין ציבורי רב־ערוצי להדחת בנימין נתניהו נשען על חודו של האישום האחד הזה בשוחד, ההולך ומתברר כמופרך. וכמו כדי להוכיח את דברי, מאמרי תגובה שהובהלו לדפוס עוד במהלך השבת מיד לאחר פרסום מאמרי, יחד עם אי־אילו קולות ברשתות החברתיות, קראו להשתיק אותי, כמיטב המסורת הסובייטית. נתי טוקר כתב שני מאמרים (20.7 ,TheMarker 17.7) ועו"ד שחר בן־מאיר כתב מאמר ב"הארץ" (18.7), ושניהם קבעו נחרצות לא רק שאני טועה ומטעה, אלא שאסור היה לפרסם את מאמרי. כפי שכתב טוקר, בציוץ שליווה את אחד ממאמריו, "ל'הארץ' היה אסור לפרסם את טור השקרים והספקולציות של גדי טאוב" (17.7). עו"ד בן־מאיר שלף את סמכותו כליטיגטור, ונזף אף הוא ב"הארץ". אמנם זכותי להחזיק ב"תיאוריית קונספירציה", הוא כתב, אבל "הארץ" לא צריך לארח את ה"סוגה" הזאת. גם זה נהוג במסורת הסובייטית: את ההשתקה מצדיקים בצורך להגן על הציבור התמים מפני שקרים, שמועות ודיסאינפורמציה. טוב שלא כתבו על מאמרי שהוא גם קאונטר־רבולוציוני.

אבל העניין הוא, שבן־מאיר וטוקר לא הצליחו להפריך את טענותי, ולכן מתעורר הרושם, שיותר משהם ביקשו להגן על הציבור מפני שקרים ובשם האמת, הם התגייסו להגן על השקר המוסכם מפני העובדות, כי הרי יותר מדי תלוי בהמשך הנשמת הנרטיב המתפורר על "נתניהו המושחת".

מקוצר היריעה אתרכז כאן רק בעיקר (ולשאר אשיב במדיה החברתית בפירוט). בלב הוויכוח נמצאת שאלת הסיקור האוהד. טענתי שהחקירה החלה בתרועה רמה על סיקור אוהד כשוחד, אבל ככל שהתברר שהסיקור באתר "וואלה" לא היה אוהד, נאלצה הפרקליטות לסגת להגדרה מעורפלת של מתת השוחד כ"היענות חריגה" של בני הזוג אלוביץ' לדרישות נתניהו. אבל האמנם אפשר, כפי שטענו פרשנים (ובן־מאיר ביניהם), לדבר על "היענות" מבלי שזו ניכרת בסיקור גופו?

ספק רב. התביעה, מכל מקום לא ניסתה לעשות כן. הרי בעבירת שוחד, כמו במרבית העבירות הפליליות נדרש להוכיח יסוד נפשי: על נתניהו היה להבין שהוא מקבל דבר מה בעל ערך (מתת). ואז נשאלת השאלה, אם לא ניתן להצביע על שינוי משמעותי ברוח הסיקור, איך היה אמור נתניהו להבין שקיבל משהו? כדאי לזכור כי גם לפי עמדת התביעה, לא כל שינוי בסיקור הוא "מתת". ההיענות צריכה להיות — לשיטתה — "חריגה". לכן, על התביעה להוכיח שנתניהו היה מודע לאותה חריגות. יוצא, שגם אם בוצעו שינויים ספציפיים בסיקור, עדיין אין בכך די; התביעה תידרש לבסס מודעות של נתניהו לאותה היענות "חריגה". אבל התביעה לא בדקה, ואפילו לא שאלה, מהי היענות סבירה או רגילה לדרישותיהם של פוליטיקאים. יהיה עליה לעשות זאת לפני שתוכל להראות (א) שההיענות לנתניהו היתה "חריגה" ו(ב) שנתניהו היה מודע לכך.

לדידו של עו"ד בן־מאיר אין שום בעיה גם בהגדרה של מתת השוחד לגמרי במנותק מהסיקור. במקום להתמודד עם הטענה המהותית, שמדובר בהגדרה אבסורדית של שוחד, הוא עוקף את הבעיה על ידי עיסוק בשאלה משנית: הוא תוקף בלהט את טענתי שהפרקליטות ביצעה נסיגה טקטית מ"סיקור אוהד" ל"היענות חריגה". לדידו היענות חריגה היתה מלכתחילה העניין, ועובדה היא, הוא מציין, שכך מופיעים הדברים הן בכתב החשדות והן בכתב האישום. "מניין לו לטאוב שהחקירה החלה בחשד ל'סיקור אוהד'?", כתב. הרי "אין לו כל מידע בעניין. שכן ברור שלא הוא (וגם לא פרקליטי נתניהו) נחשף לדיונים הראשוניים של התחלת החקירה". קשה לשער מן הטון היהיר עד כמה דלה התמצאותו של בן־מאיר בעובדות.

כל מי שעקב אחרי העיתונות ידע, כמובן, שהחקירה עתירת ההדלפות החלה בהנחת העבודה שמתת השוחד היא סיקור אוהד. ואם לא די לנו בראיה מן המדליפים בסתר, בא פרקליט המדינה דאז, שי ניצן, והבהיר בגלוי בראיון ל"מקור ראשון", שתיק 4000 קובע תקדים בכך שהוא מחשיב סיקור חיובי לשוחד (8.5.2019). הפרקליטה המובילה בתיק, עו"ד יהודית תירוש, התבטאה באופן דומה במהלך דיוני המעצר. גם היועץ המשפטי לממשלה תיאר את השוחד במקור כ"הענקת סיקור אוהד וחיובי", בסעיף 18 ב"החלטת היועץ המשפטי" לגבי החקירה בתיקי נתניהו.

בן־מאיר גם לא בדיוק משיב לטענתי לגבי החור הלוגי והראייתי שנפער בלב התיק — הקביעה שהיתה כאן "היענות חריגה" בלי לבדוק מהי הנורמה שממנה חרגו. כזכור, הדוגמה שבה השתמשתי באה מהאירוע שהציף את השאלה: ההיענות הגובלת בהתרפסות של אילן ישועה לדרישותיו של יצחק (בוז'י) הרצוג בעניין שיפור הסיקור שלו. בן־מאיר מתרעם וגורס שאין מה להשוות (למרות שכל טענה על חריגות מחייבת כמובן להשוות). שהרי לפוליטיקאים אחרים, "להרצוג ודומיו" כלשונו, לא היה דבר לתת לשאול אלוביץ' בתחום הרגולציה. והרי זה, לפי בן־מאיר, לוז העניין. וכך הוא כותב: "הפרקליטות מעולם לא טענה שאתר וואלה היה 'ישראל היום' של האינטרנט, ולא עניין אותה מה היתה מידת הסיקור החיובי של נתניהו. הפרקליטות טענה וטוענת שנתניהו ביקש (שלא לומר דרש) מאלוביץ' שינוי סיקור עליו אישית ועל משפחתו באתר, בו בזמן שהוא בהיותו שר התקשורת העניק לו הטבות רגולטוריות במיליארדים. על זה מתנהל המשפט".

פיסקה זו של הליטיגטור הנודע רצופה שגיאות רבות כל כך, שקשה לדעת ממה להתחיל. ראשית, זה לא נכון שהפרקליטות לא התעניינה ב"מידת הסיקור החיובי". זה ברור מרשימת המקרים שבהם טענה התביעה שה"היענות" ניכרת בסיקור. שנית, כתב האישום אינו מדבר בשום מקום על "הטבות רגולטוריות", שכן הפרקליטות נאלצה להסתפק בהגדרה יותר מעורפלת של התמורה בתור "פעולות שלטוניות". הדברים קשורים כנראה לקושי להוכיח "הטבות" כאשר עסקאות עומדות בדרישות הרגולציה. שלישית, השימוש של בן־מאיר במונח "מיליארדים" הוא מטעה: זה הבלבול הדמגוגי הנפוץ בין שווי עיסקאות לקונים, המשלמים את המחיר, לבין עלותן לקופה הציבורית — אם היתה עלות כזאת.

רביעית, אני לא יודע לגבי "דומיו", אבל הרצוג עצמו התמודד בבחירות מול נתניהו, ולפי הסקרים היה בשלב מסוים מועמד מוביל. לכן לא היה ברור מי משניהם יהיה בעמדה היכולה להשפיע על העתיד של עסקי אלוביץ'. וחמישית, מפתיע להיווכח עד כמה עמוקה האי־הבנה של בן־מאיר לגבי הגדרת עבירת השוחד בדין הישראלי: שוחד יכול להיות גם בבחינת שלח לחמך — השקעה העשויה להניב פירות בהחלטות עתידיות של איש ציבור. להבא, טוב יעשה בן־מאיר אם יטרח לרכוש לעצמו לפחות התמצאות ראשונית בנושאים שעליהם הוא מבקש לכתוב, ובמיוחד כשמדובר במאמרים מסוגת חרון האף, העֶברה והזעם.

יאמר לזכותו של בן־מאיר, עם זאת, שהוא מבין לפחות על מה הוויכוח. על נתי טוקר אי־אפשר לומר אפילו את זה. במאמרו המבולבל הוא מכריז בין השאר, כי "התזה של התביעה, שיש הבדל בין היענות חריגה למשפחת נתניהו להיענות אחרת לפוליטיקאים ולאנשי עסקים אחרים, מעולם לא הופרכה". כנראה עוד לא הגיעה לאוזניו של טוקר השמועה שבשיטת המשפט הישראלית לא הנאשם צריך להוכיח את חפותו, אלא התביעה צריכה להוכיח את אשמתו. אבל התביעה אפילו לא בדקה, לא כל שכן הוכיחה, הבדל בהיענות. טוקר כנראה החמיץ את הניואנס הזה, את החוט שבגינו נפרם האריג.

כמו בן־מאיר, גם טוקר מתרעם על טענתי שהפרקליטות נסוגה מ"סיקור אוהד" ל"היענות חריגה". אלא שבניגוד לבן־מאיר — ובניגוד לעובדות — טוקר סבור שהאישום בסיקור אוהד נותר על כנו. "הפרקליטות לא נסוגה", הוא קובע נחרצות. "בכתב האישום המתוקן המלה 'סיקור' מוזכרת 116 פעמים. תיק 4000 עוסקים (כך במקור, ג"ט) בסיקור — בסיקור החיובי של נתניהו, או בבקשות לסיקור שלילי של מתחרים פוליטיים של נתניהו". חבל שטוקר לא עשה חיפוש גם על המלה, "אוהד" (המופיעה בכתב האישום פעמיים, ולא בסמוך ל"סיקור"). ובכלל, ייתכן שכדאי לבסס טענות בנושא על הבנת כתב האישום, ולא על פונקציית החיפוש של מסמכי pdf. כי כתב האישום דווקא מגדיר את מתת השוחד במפורש. והיא בפירוש לא סיקור אוהד. בסעיף ב.1 נאמר: "המתת שניתנה ושנלקחה בעד פעולות הקשורות לתפקידו הציבורי של הנאשם נתניהו: היענות חריגה לדרישות בקשר לפרסומים באתר 'וואלה'".

העיתונות כולה היתה צריכה להפוך עולמות על כך שהגדרה מעורפלת ומופרכת כזאת של מתת מהווה עילה להדחת ראש ממשלה. וזאת בשעה שמקדמי הטבת הענק הרגולטורית ל"ידיעות אחרונות" המכונה, "חוק ישראל היום", לא קיבלו "היענות חריגה" אלא סיקור אוהד חסר בושה, שכלל אינספור שערים מחמיאים. ראשי היוזמה הזאת אפילו לא הועמדו לדין כידוע. על הרקע הזה, האישום המאולץ בתיק 4000 ב"היענות חריגה" נראה קומי.

אינני יודע מה יחליטו השופטים לגבי האישום היחיד הזה בשוחד. ייתכן שכפי ששיערה כלת פרס ישראל המנוחה פרופ' רות גביזון, לנתניהו אין סיכוי של ממש לזכות למשפט צדק. אבל שום פסק דין, ושום כמות של אפולוגטיקה עיתונאית, לא ישנו את העובדה שמגדל הקלפים שבנתה הפרקליטות כבר נחשף במלוא מופרכותו. אדם הגון שמתעניין בפרטי המתרחש בבית המשפט לא יוכל להימנע מהמסקנה הזאת.