גדי טאוב

(גרסה פתוחה למאמר שלי בהארץ, מ 7.10.21)

אחד הביטויים החריפים למשבר שאליו נקלעה הדמוקרטיה הישראלית הוא שקיעתן של המפלגות. רבות מהן דומות פחות למנגנונים לייצוג של קבוצות בציבור, ויותר לחברות פרטיות בשליטת בעלים יחיד. בעצם, כפי שהעיר פרופ' אבי בראלי, הן לא יותר ממנגנון בחירות שלדי, שנועד למכור אדם שעליו אנחנו מתבקשים להמר, יפנה לאן שיפנה ("ישראל היום", 5.9). שום מגנון מוסדי לא מתווך בין השטח לבין מעשיו של אותו בעל בית, ואין עליו מורא של שום ציבור, מוסד, או השקפת עולם. הדיקטטורות הזעירות האלה — יש עתיד, ישראל ביתנו, ימינה, תקווה חדשה — הן לא דמוקרטיות כלפי פנים, אך נזקן לא מסתיים בבית: הן משבשות באופן יסודי את הכפיפות של המערכת כולה לרצון הציבור, והופכות את מקבילית הכוחות המולידה פשרות פוליטיות, שהן נשמת אפה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית, לתחרות גניבת סוסים ולזירה של תעלולי הטעיה של הבוחרים. זה שיבוש מהותי של ריבונות הציבור על מדינתו.

על רקע המשבר בולטת ההתגייסות הנמרצת של רוב העיתונות להכחיש את קיומו, ולהעמיד פנים כאילו טירוף המערכות הנוכחי הוא דבר סביר. יותר מכל התגייסה העיתונות לנרמל את מעשה ההונאה החמור בתולדות הפוליטיקה הישראלית, את תרמית ימינה, כאילו לא היתה יותר מאיזו "הפרה של הבטחת בחירות".

זה תיאור מגוחך. הרי ברור שאילו מרצ היתה חוברת לליכוד, לציונות הדתית ולחרדים תמורת ראשות ממשלה ברוטציה לניצן הורוביץ, בטענה שהכי חשוב לה למנוע סיבוב בחירות חמישי, זה לא היה נקרא "הפרה של הבטחת בחירות". אותה עיתונות היתה מקימה קול זעקה ומכנה זאת מעשה נבלה. בצדק. נפתלי בנט איננו סתם עוד אלכס גולדפרב. הוא ברני מיידוף של הפוליטיקה הישראלית. מערכת פוליטית בריאה, עם עיתונות בריאה, היתה מקיאה מתוכה אדם כמוהו. אבל העיתונות מפמפמת במקטרתה, לובשת ארשת פרשנית מהורהרת, ומנסה לשוות לכל זה מראית עין של עסקים כרגיל.

דומה שאין סמל מוצלח יותר לניסיון למכור את המשבר הרב־מערכתי הזה כ"נורמליות" מכך שהמילה "נורמליות" נהפכה לדגל של המפלגה המייצגת יותר מכל את הטרלול הנוכחי. אין שום דבר "נורמלי" בכך שבלב מערכת דמוקרטית עומדת מפלגת שלד דיקטטורית הנשלטת בידי אדם אחד, שמאריך לעצמו את כהונת השליט האבסולוטי על ידי שינוי תקנון המפלגה — כנהוג ב"דמוקרטיות" מהסוג של פוטין וארדואן.

במקרה זה השליט היחיד הוא גם פוליטיקאי פוסט־מודרני שטחי, שמתקשה להבדיל בין יח"צ למציאות. הוא מוכר למצביעיו פאתוס ריק, וכבר הראה שבחסות מסך קלישאות — שהוא כנראה מאמין בהן ברגע שהן בוקעות מפיו — הוא מסוגל להחליף ערכים ואידיאולוגיה ללא התראה ובלי לחוש כל צרימה.

קלישאות בטור בעיתון הן לא אסון. אבל קלישאות במשרד החוץ הן נזק מדיני. ראינו זאת בנאום האנטישמיות של יאיר לפיד, שהיה מתנה משמים לאנטישמים, ולאחרונה שוב, במאמר ילדותי שהתפרסם בעמודים אלה, ולפיד הציג אותו כמין חזון חדש ואופטימי של יחסי חוץ ("הארץ", 20.9). את הריאליזם המדיני של בנימין נתניהו ביטל לפיד כלאחר יד כ"טעות עצלנית" פרי "חשדנות פסימית", משל היה מדובר באיזה פגם באופיו של נתניהו, ולא באסכולה מרכזית במחשבה המדינית המערבית. כנראה שמקיאוולי, ג'ורג' וושינגטון, ביסמארק והנרי קיסינג'ר כולם התעצלו וטעו, וטוב ששר החוץ החרוץ שלנו התגייס להדגים כיצד עושים זאת נכון: הוא פתח לפי דבריו עידן חדש במדיניות החוץ של ישראל, עידן של שותפויות בינלאומיות, אופטימיות, ידידות וערכים משותפים.

אלה דברים מגוחכים ונלעגים ועיתונות מתפקדת היתה צריכה לומר זאת. דומה שלפיד כלל אינו ער לכך שקלישאותיו מקדמות אותנו צעד אחר צעד להכפפת עצמאותה המדינית של ישראל לכל מיני "ידידים" ו"שותפים" מן "הקהיליה הבינלאומית". אבן שזרק שר חוץ אחד לבאר, אלף דיפלומטים לא יצליחו להוציא.

אין צורך להרחיק לכת בספקולציות כדי להבין איזו מוטיווציה היתה לאליטה של השמאל, ל"נרמל" את כל זה: להפוך את לפיד משק החבטות הקבוע שלה, לנער הפוסטר של ה"נורמליות" ולהעניק גושפנקה מוסרית מאולצת למיידוף הישראלי, שעד לא מזמן נקרא בפי אותה אליטה עצמה "פשיסט". בנט ולפיד, יחד עם אביגדור ליברמן וגדעון סער, המאותרגים אף הם, הם נכס לאליטה, מפני שהם שאיפשרו למכור מצביעי ימין מובהקים לגוש השמאל, ובכך נתנו לשמאל את מה שלא יכול היה להשיג ביושר בכוחות עצמו בקלפי: רוב.

אבל יש כאן יותר מצירוף נסיבות חד־פעמי, שאיפשר להקים ממשלת שמאל על גבו של ציבור הנוטה לימין. הקואליציה הנוכחית היא רק פתרון זמני, ואילו לאליטה המבקשת להנציח את שלטונה על ציבור שלא רוצה בה, דרוש פתרון קבע. חלק מן האמצעים שלה בחתירתה לקיבוע שלטונה מוכרים זה מכבר, ורובם קשורים כך או כך להכפפת הרשויות הנבחרות לרשויות האכיפה ולרשות השופטת, או למסירת נתחים מריבונותנו לגופים בינלאומיים. אבל גם את המגמה שעליה מצביע בראלי — הפיכת המפלגות לארגוני בחירות בבעלותם של יחידים — אין לנתק מהתופעה הכללית. ההפרדה בין ראשי המפלגות לבין הציבורים שהם אמורים לייצג משרתת את אותה חתירה תחת ריבונותם הדמוקרטית של המוני האזרחים.

כך למשל כותב בעליצות בן כספית: "לבנט קורה דבר מוזר. כפי שזה נראה כרגע, הוא איבד חלק ניכר מבייס המצביעים שלו. לכאורה, זה רע. במציאות, זה נפלא. הוא השתחרר. הוא יכול לפעול בצורה חופשית לגמרי. הוא יכול לעשות רק את הדברים שצריך לעשות, נטו. בלי משקולות פוליטיות או אבני ריחיים על צווארו" ("מעריב", 10.9).

מאחר שהאליטה יודעת מהם הדברים "שצריך לעשות, נטו", ורק אבן הריחיים המכונה ציבור מפריעה לה בזה, השחרור מן המצביעים הוא אכן "נפלא" מבחינתה. נחום ברנע כתב דברים דומים חודשיים קודם לכן: "אין לו (לבנט) כרגע בייס, קהל מצביעים שהוא יכול לבנות עליו. בחולשה הזאת יש יתרון: הוא לא חייב דבר לאף אחד, לא לחברי מרכז, לא לקבלני קולות, לא לערוץ טלוויזיה, ולא לעיתון" ("ידיעות אחרונות", 9.7). כל זה, הסביר ברנע לקוראיו, איפשר לבנט "להכיר מקרוב את שותפיו. מיכאלי, הורוביץ, עבאס חדלו להיות שמות בקמפיין בחירות. הם הפכו לבני שיח. עבאס הקסים אותו. את אומץ הלב שלו הוא מעריך במיוחד". השחרור ממצביעיו מאפשר לבנט, אם כן, לראות את האור ולחבור לאליטה השמאלית, ומיד מתבהר לו גם קסמם של האחים המוסלמים.

אבל יש גם בכל זאת חדשות טובות. דומה שככל שהעיתונות מתאמצת לשוות פני נורמליות לקרקס הפוליטי הזה, כך קטן האמון שהציבור רוחש לה. אינני רוצה לייחס משקל רב מדי לסקר שעשו לאחרונה אתר "וואלה" ו"דיירקט פולס", אך ניתן לקבל ממנו אינדיקציה. הנשאלים במדגם מייחסים, מתברר, אמינות נמוכה במיוחד לאותם עיתונאים שמתאמצים עכשיו יותר מאחרים למכור לנו את בנט המקצועי ואת לפיד הנורמלי. אלה אותם אנשים שמכרו לנו זה מכבר את הצוללות, את תיק 4000, את "יש פרטנר לשלום", את "האלימות משני הצדדים", ואת מחדל הקורונה הנוכחי כ"בלימה רכה".

נדמה שאפשר לשער שחלק גדול מצרכני החדשות בישראל מבינים שגופי החדשות המרכזיים מנסים לחנך אותם, לא לעדכן אותם. כי מדובר בציבור מפוכח ולמוד ניסיון. וכשהוא רואה ממשלה הבנויה על הונאה ומתקיימת בחסדם של אנטישמים ותומכי טרור, הוא כנראה לא חושב שזה נורמלי. אין זאת אלא שהציבור הרבה יותר שפוי מה"נורמליות" שהתקשורת מנסה לתחוב בכוח לגרונו.