גדי טאוב

גדי טאוב, הארץ 06.01.2022

לשינוי העמוק שעבר על העיתונות בעשורים האחרונים יש כנראה חלק חשוב במשבר הדמוקרטיה במערב כולו. בעבר נהגנו לחשוב כי העיתונות חותרת לספק לציבור תמונה מהימנה ככל האפשר של המציאות, כדי שאזרחי הדמוקרטיות יוכלו להגיע בעצמם להחלטות פוליטיות מושכלות. בלי עיתונות כזאת, גרסנו, דמוקרטיה לא יכולה לתפקד, כי אזרחיה יגששו באפילה ויצביעו על פי קריטריונים לא רלוונטיים.

כיום האליטות המשכילות מתייחסות לתפישה הישנה הזאת כאל שריד נאיבי מעידן שחלף. היום, הן סבורות, אנחנו כבר יודעים שאין דבר כזה עיתונות אובייקטיבית ולכן מוטב שנכיר בכך שכל דיווח מוטה על ידי הפוזיציה של המדווח. אבל במקביל לספקנות הזאת לגבי האפשרות של אמת אובייקטיבית, מתקיים בקרב אותם אנשים עצמם ביטחון מוסרי תמוה לגבי הטוב האובייקטיבי. והשילוב בין הספקנות האפיסטמית לאבסולוטיזם המוסרי הוא רעיל ומסוכן. מפני שאם אין אמת מוחלטת אבל יש טוב מוחלט, קל לעשות עוד צעד ולהסיק שמותר לכופף את העובדות לשירות האג'נדה.

עמדה כזאת פחות או יותר עומדת מאחורי המעבר של חלקים גדולים בעיתונות מדיווח חדשותי לאקטיביזם פוליטי. רבים בעיתונות הישראלית אפילו מתגאים בזה. אקטיביזם פירושו שהאתוס שחתר לספק לצרכני החדשות תמונה מהימנה ככל האפשר של המציאות, התחלף במשימה שונה לחלוטין: לחולל שינוי פוליטי באמצעות שימוש בחומרי גלם חדשותיים. כלומר, לא לדווח על המציאות, אלא לארוז אירועים חדשותיים באופן שיוליך את הציבור למסקנות הפוליטיות הרצויות. בשוליים התופעה מקבלת ביטויים חריפים אף יותר: חלק מן העיתונות נטל לעצמו רשות לסלף ולהסתיר עובדות ביודעין.

לצורך השליחות האקטיביסטית זקוקה העיתונות למנגנון הונאה: כדי שהמניפולציה תעבוד, צריך להעמיד פנים שהאתוס הישן עודו בתוקף, משום שכדי להוביל את צרכני החדשות למסקנות הרצויות צריך שהם יחשבו שהחדשות מהימנות, במובן הישן של המלה. בקצה השליחות האקטיביסטית מצפה איפוא במוקדם או במאוחר הונאה מודעת. כתבים, עורכים ופרשנים, יודעים שזה מה שהם עושים.

ספרו בעל השם הארוך של אנדרי מיר, Postjournalism and the death of newspapers. The media after Trump: manufacturing anger and polarization, קושר בין השינויים האלה שעברה העיתונות לבין המודל הכלכלי שכפה עליה האינטרנט. פעם העיתונות היתה מוכרת קהל למפרסמים. היה לה לכן אינטרס להרחיב את היריעה וללכוד קהלים גדולים ומגוונים ככל האפשר כדי שהפרסומות יזכו לתפוצה רחבה. היום אחרי שהפרסום נדד לאינטרנט, שם הוא מסוגל להתאים את המסרים לקהל היעד במידה גוברת של דיוק, חלקה הגדול של העיתונות החליף את המודל: הוא מתפרנס ממנויים. ומנויים משלמים לעיתון לא כדי שיעדכן אותם (בשביל זה יש להם פיד ברשתות החברתיות) אלא כדי שיאשרר את דעותיהם, וייתן להן גושפנקה מוסרית.

אבל המנוי, מסביר מיר, הוא גם סוג של משקיע פוליטי. הוא תורם מכספו לעיתון, כדי שהעיתון ישמש שופר לקידום עמדותיו, כלומר כדי שישכנע אחרים. במובן זה צודקים הטוקבקיסטים הזועמים על פרסום מאמריו של גדי טאוב ב"הארץ", כי במקום לקדם את העמדה שהם משלמים כדי להפיצה, הוא חותר תחתיה.

במידה הולכת וגוברת המנויים עצמם תומכים במשתמע במצג השווא שמוכר (לאחרים) את האקטיביזם הפוליטי בתחפושת של חדשות. אפשר לפיכך לדבר אליהם כאל שותפי סוד הלוקחים חלק פעיל בהשחתת האתוס העיתונאי. כך עשה למשל העיתונאי רביב דרוקר כשפנה לבנימין נתניהו מעל דפים אלה לפני כמה שנים וכתב: "כן, אדוני ראש הממשלה, אתה צודק. הכוחות שפועלים להדחתך עצומים. רוב התקשורת עובדת בזה, כסף גדול זורם להשגת היעד, מ–1999 לא היה דבר כזה. גנרלים לשעבר, אנשי עסקים, פקידים בכירים, כולם חולמים על הטקס הצנוע שבו תיפרד מהתפקיד" ("הארץ", 16.3.2015).

הציבור לא מופיע ברשימה הזאת של החולמים על הדחת נתניהו. רק קבוצות מן האליטה מופיעות בה. ברור למה. שהרי הציבור הוא מקור הבעיה העומדת לפני האליטות, מאחר שהוא זה שנתן לנתניהו את ראשות הממשלה, בפתקי ההצבעה שלו. מה אם כן יכולה העיתונות לעשות, בשליחות האליטות הללו, כדי לתקן את הטעות של הציבור? התשובה של דרוקר ברורה. עליה להחליף את האתוס הישן של דיווח מאוזן, באתוס החדש של אקטיביזם פוסט־ג'ורנליסטי. "העובדה שרוב התקשורת נגד נתניהו", כתב דרוקר, "נתפשת אוטומטית כתופעה לא הגונה. הרגילו אותנו שתקשורת צריכה להיות 'מאוזנת', סימטרית, אבל מה אם שולט בנו ראש ממשלה רע במיוחד, שהמשך שלטונו מסכן את כולנו? האם גם אז התקשורת אמורה להגיד 'מצד אחד' ו'מצד שני'?".

הבעיה אינה שדרוקר חושב שנתניהו היה רע לישראל. דעות הן דבר לגיטימי. הבעיה מתחילה כשהאקטיביזם פטור מייצוג מאוזן של המציאות. וזה קורה כשהביטחון המוסרי המוחלט חובר לטענה הפוסט־מודרנית לפיה ממילא "אין דבר כזה אמת אובייקטיבית".

בישראל השילוב הזה לא היה צריך לחכות לנתניהו, או לדונלד טראמפ, ואפילו לא למודל הכלכלי הנשען על מנויים. הוא קדם לבחירת נתניהו. האתוס הפוסט־ג'ורנליסטי נולד בעיתונות הישראלית כשנוצר הצורך להגן על הסכמי אוסלו מפני המציאות. אליטה שלמה, שהשליכה את כל יהבה על ההנחה שגם הפלסטינים רוצים בשלום, לא היתה מסוגלת להיפרד מהחלום כשהתברר שהצד הפלסטיני לא שותף לו. היא העדיפה להאמין שאם רק נדבק בדרך, יתברר בסוף שיש לנו פרטנר. וכדי שנדבק בדרך היה צורך להרגיע את הציבור חסר הסבלנות שהפיגועים המתמשכים רופפו את תמיכתו בשלום. איך? על ידי כך שנגן עליו מפני העובדות.

כשיגאל כרמון, היום ראש מכון ממר"י, הביא לנחום ברנע ב–1994 קלטות עם נאומי יאסר ערפאת בערבית, נאומים הקוראים לג'יהאד נגד ישראל, ברנע סירב לפרסם את הדברים. לדברי כרמון ברנע אמר לו כך: "אין אמת; כל ידיעה צריכה להיבחן על פי השאלה את מי היא משרתת, ואתה משרת את אויבי השלום" (הדברים מצוטטים בספרו של חנן עמיאור, "הסדנה להנדסת תודעה"). באותן שנים של ראשית אוסלו נולד האתוס הפוסט־ג'ורנליסטי בישראל.

מאז הוא התקבע והתרחב, ואיזרח בקרב האליטות את הרעיון שתפקיד העיתונות הוא לחנך את הציבור ולא לעדכן אותו, להוביל אותו למסקנות ה"נכונות" ולא לספק לו מידע שיאפשר לו להסיק מסקנות בעצמו.

התופעות האלה לא רק משבשות את תפקודה של הדמוקרטיה בפועל, הן גם מעידות על סדר היום האנטי־דמוקרטי של האליטה הישראלית. היא בזה לרצון הציבור שאינו ראוי בעיניה ליהנות מן החירות הדמוקרטית. ולכן, לדעתה, ראוי שאת ההחלטות החשובות יקבלו עיתונאים, גנרלים לשעבר, אנשי עסקים, פקידים בכירים, שופטים, ואקדמאים. ואחרי שיתקבלו ההחלטות הראויות, על ידי האנשים הנורמלים שבאים מהמקום הנכון, אז העיתונות תתגייס לעשות את המניפולציה הנדרשת בהמונים, כדי שישמשו חותמת גומי, וכך תתקיים האשליה הדמוקרטית של ריבונות האזרחים.

החדשות הטובות הן שזה לא יכול לעבוד לנצח. למעשה, זה עובד פחות ופחות. ככל שהתקשורת משתמשת בקרדיט של מהימנותה בעבר כדי לעשות מניפולציות בהווה, הקרדיט הולך ונשחק. הציבור מבין והאמון שוקע. או כמו שאמר לי מוכר הפלאפל בקינג ג'ורג', ליד הבית שלי, אחרי מאורעות מאי בערים המעורבות: "אני גר בקצה של ראש העין. באמת היתה אלימות משני הצדדים. גם מדיר בלוט, גם מכפר קאסם". כשהוא שמע את המפכ"ל קובי שבתאי חוזר בצייתנות על הקו שהנהיגו האולפנים, הוא הבין. הוא קנה כלבת שמירה ושלח אותה לאילוף. ליתר ביטחון. למקרה שתחזור האלימות משני הצדדים.