גדי טאוב

המאמר פורסם לראשונה בהארץ, ב 3.3.2022 תחת הכותרת "לאן ולמה נעלמה פרשת הרוגלות"

במאמרי הקודם ("הארץ", 6.1) כתבתי שהעיתונות אימצה לעצמה אתוס חדש: היא החליפה את האידיאל של דיווח מאוזן ומהימן באידיאל חדש של אקטיביזם פוליטי. כוונתי אינה לומר רק שיש לה הטיה פוליטית. הטיות פוליטיות קיימות תמיד ולכל עיתונאי יש פוזיציה. אלא שבמסגרת האתוס הישן, סילוף או השמטה, שלא לדבר על שקרים, נחשבו לעבירה המביישת את מי שנתפס בה. אבל כאשר המטרה אינה דיווח מהימן אלא קידום אג'נדה פוליטית, עיתונות פוסט־ג'ורנליסטית לא רק מרשה לעצמה להשמיט ולסלף, היא אף עושה זאת בלב שלם ובמצפון שקט. שכן אין היא מודדת את עצמה ביחס לאמת, אלא ביחס למטרה הפוליטית שנטלה על עצמה לקדם.

בין חלוצי המגמה הזאת היו רבים. נחום ברנע, שאותו הזכרתי, לא היה היחיד שסירב לפרסם את הנאומים של יאסר ערפאת שקראו, אי אז בראשית ימי אוסלו, לג'יהאד נגד ישראל. דן שיפטן מספר שהביא את אותן הקלטות של ערפאת לערוץ הראשון, וגם שם סירבו לפרסמן. למעשה, העיתונות כולה התגייסה כמעט כאיש אחד "להציל" את השלום מפני הציבור, שידיעת העובדות לאשורן היתה מטה אותו, כמעט בוודאות, ימינה.

קו ישר מחבר בין סיקור אוסלו לסיקור המשפט של בנימין נתניהו, שהתקשורת מגויסת כבר שנים רבות נגדו. רובה, כדברי רביב דרוקר, "עובדת בזה" ("הארץ", 15.3.2015). כאשר דרוקר כותב מאמר שכותרתו "המשפט מתנהל כמו בסיוטים של משפחת נתניהו" ("הארץ", 20.12.21), דווקא בשעה שמתברר כי עדותו הקריטית של ניר חפץ חסרת ערך עבור התביעה, לא צריך לשפוט את דבריו לפי מידת מהימנותם אלא לפי מידת תועלתם. המאמר שלו לא יזכה לציון גבוה בתור תיאור של המתרחש במשפט. אבל אם שופטים אותו לשיטתו של דרוקר עצמו, כאקט פוליטי, אפשר לראות למה הוא עשוי להיות הדבר הנכון דווקא בשעת משבר לתביעה: הוא עונה על הצורך לבלום את התחושה הציבורית הגוברת שתיק 4000 לא מחזיק מים.

ובכל זאת יש הבדל עקרוני בין הימים שבהם התקשורת עבדה בשיווק הסכמי אוסלו לבין התגייסותה נגד נתניהו בשנים האחרונות. המאמץ להביא להדחת נתניהו העביר את האקטיביזם העיתונאי צד בנושא זכויות האדם. העיתונות נטשה את תפקידה המסורתי בדמוקרטיה ליברלית: עמידה על זכויות האזרחים מול שרירות לבם של מנגנוני הכוח של המדינה. היא מתנהלת תוך תיאום הדוק עם המשטרה והפרקליטות. במקום להקצות את משאביה לתחקירים שיתריעו על מקרים של עבריינות בקרב גורמי האכיפה, היא נוטלת תפקיד מוביל באִתרוּגם. מראשית משפט נתניהו עבירות של הרשויות זוכות למטריית הגנה תקשורתית — בשתיקה או בגיבוי אקטיבי.

במובן זה, פרשת הרוגלות אינה מחדשת, אלא רק מדגישה מגמה שכבר התבססה. העיתונות ברובה הגדול — למעט יוצאי דופן ראויים לשבח, כמו תומר גנון ויואב יצחק — הורידה את הסוגיה מסדר היום; זאת אחרי שנמצאו ככל הנראה פגמים בתחקיר, ובהסתמך על ממצאי צוות הבדיקה העצמית בראשות המשנה ליועמ"ש עו"ד עמית מררי, שהיא גם אחראית ישירה לפיקוח על התחום בימי שגרה. וזאת למרות שצוות הבדיקה, "לפי גורמים במשרד המשפטים", היה "חסר סמכויות מספיקות" והבדיקה שביצע היתה "תלויה ברצונה הטוב של המשטרה לשתף עמו פעולה" ("הארץ", 20.2). כלומר החשודים הודיעו שזיכו את עצמם.

קבלת ממצאים מצוות כזה דורשת יותר מתמימות. היא דורשת היתממות אקטיבית. עיתונות מהסוג הישן היתה מצלצלת בכל פעמוני האזהרה. אבל העיתונות הפוסט־ג'ורנליסטית החדשה מיהרה ברובה להשמיע צפירת הרגעה דווקא. ההקשר ברור. די בחשש מפני ההשלכות של פרשת הרוגלות על משפט נתניהו כדי לגייס את כל ה"עובדים בזה" להגן על עבריינות המשטרה. זו עדות לשינוי עמוק ומדאיג: האקטיביזם העיתונאי הפך לנגד עינינו לאנטי־ליברלי.

מאחר שעדיין לא התרגלנו לחשוב על העיתונות האקטיביסטית כסכנה ליסודות הסדר הדמוקרטי והליברלי, נדמה לי שאנחנו מפרשים לא נכון את הסימביוזה ההולכת ומתהדקת בין העיתונות למנגנוני האכיפה המתעצמים, בשיתוף פעולה שתיקי נתניהו העמיקו מאוד. תיקי האלפים הם אירוע פוליטי יותר משהם אירוע משפטי. ודומה שהם נועדו יותר לפגיעה אלקטורלית בנתניהו מאשר להרשעתו בבית משפט. המשא ומתן על עסקת טיעון חיזק מאוד את הסברה שהמטרה היתה פוליטית מלכתחילה. שהרי כפי שהתברר, הפרקליטות והיועמ"ש הקודם היו מוכנים למשוך את אישום השוחד, ובלבד שהפשרה עם נתניהו תכלול את התווית "קלון", שתוביל לפרישתו מהחיים הפוליטיים. כל זה מעיד, כפי שהסביר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים (בדימוס), השופט משה דרורי, שהפרקליטות והיועמ"ש היוצא בעצם לא עומדים מאחורי אישום השוחד. חמור מכך, אם פרישתו של נתניהו היא תחליף הולם לעונש, האין זו הוכחה ממש שמטרת המהלך כולו היתה פוליטית?

ואם כך, ייתכן שההדלפות העברייניות של גורמי האכיפה לאורך כל החקירה אינן תקלה שנלוותה לאירוע, אלא לב לבו של העניין. כפי שציין לאחרונה המשפטן ד"ר רפאל ביטון, יש רק הגנה אחת סבירה מפני עונש המאסר הקבוע בחוק העומדת לעובד ציבור שהדליף: הגנה של חושף שחיתויות. זה כמובן לא המקרה שלפנינו. מה שקרה בתיקי האלפים הוא, שהמוסדות עצמם זיהמו במודע את החקירה כשחילקו לעיתונאים ידיעות מגמתיות, מניפולטיביות על אודות נתניהו, שחלקן הופרכו בהמשך. הם עשו זאת שלא באמצעות דובר, ובדרך שאינה מאפשרת להטיל את האחריות על איש. עיתונאים שניזונו מן ההדלפות התנדבו מצדם לטפח ביודעין את השקר כאילו רק פרקליטי נתניהו הם שמדליפים.

רבים בימין הסיקו מכל זה שהעיתונות עבדה בשירות הפרקליטות, וכסימוכין לכך הם מביאים את הקצה הגלוי של הקרחון: את ציוציהם וכתבותיהם של אותם "כתבי משפטים" שהפכו דוברים של הגופים שהם אמורים לסקר. אבל דומה שהסימביוזה פועלת גם, אולי בעיקר, בכיוון ההפוך. במובן מסוים, המשטרה והפרקליטות עבדו אצל העיתונות, לא להפך. הן הפכו לזרוע התחקירים המורחבת של התקשורת, המספקת חדשות לבקרים תחמושת לאולפנים ולעיתונים ולמפגיני הדגלים השחורים. שהרי האירוע היה, כאמור, תקשורתי בעיקרו. ההדלפות היו הדלק שאיפשר להניע קמפיין בחירות מתגלגל נגד נתניהו.

אפשר להבין את ההיגיון הפנימי של כל זה. תחקירי העיתונות יכולים להגיע רק עד גבול מסוים, והם לא סיפקו די סחורה. אבל את מה שהעיתונים מתקשים לעשות, יכולות המשטרה והפרקליטות להשלים. הן יכולות לעצור אנשים שאינם חשודים בעבירה, לסחוט עדים, ולהאזין למאות טלפונים. הן יכולותם להפעיל סייבר התקפי נגד אזרחים והן יכולותם להחרים טלפונים ולחטט בהם בלי סמכות, להפנות בן נגד אביו, ולהאזין בחדרי היוועדות.

כל זה נדחק לשוליים בתקשורת עוד הרבה לפני פגסוס. כי לעיתונות אין עניין בכגון דא. להפך. יש לה אינטרס מובהק לכסות על הפשעים והעבירות שהמשטרה והפרקליטות ביצעו במסגרת מסע הצייד אחר נתניהו, משום שהעבירות הללו — לרבות ההדלפות — הן שמספקות את התחמושת של תעמולת רק־לא־ביבי. המשטרה כמובן יכולה רק להרוויח מכך שלא יפשפשו במעשיה יתר על המידה.

כאשר "רוב התקשורת עובדת בזה" בכוחה ליצור מחיצה גדולה דיה כדי להסתיר את הפיל שבחדר. בכוחה להציף את הציבור בדיס־אינפורמציה, צדקנות מעושה, פרשנות מפולפלת, ושקרים ממש, כדי שלא נשאל האם מה שקרה כאן אינו בעצם כזה: המשטרה, הפרקליטות והיועמ"ש אישרו שורה של אמצעים בלתי חוקיים, כדי לאסוף מידע על סביבת ראש הממשלה, על מנת לסחוט עדים, כדי ש"יספקו גרסה" שבתורה, תשמש להכפשת נתניהו.

אם זה מה שאכן קרה, אז כנראה שנשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק שוב התברר כחכם מחסידיו השוטים, כשירד מן האולימפוס הפנסיוני כדי להביא להפסקת המשפט באמצעות עסקת טיעון. הוא הבין: התמשכות המשפט מאיימת לחשוף את העובדה ש"הדמוקרטיה המהותית" שלו עומדת על בסיס של פרקליטות חסרת רסן ועבריינית ומשטרה שהיא מעל החוק. הכל כמובן בשם "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו".