גדי טאוב

מייקל דוראן וגדי טאוב, הארץ, 24 במרץ 2022

הגיע הזמן להודות שמדיניות ממשל ביידן במזרח התיכון מאיימת ישירות על
אינטרסים קיומיים של ישראל, ובראשם מניעת נשק גרעיני מאיראן ובלימת
ההתפשטות של הכוחות הקונבנציונליים וכוחות הפרוקסי שלה בכל האזור.
הכוונות של ממשל ביידן ברורות, והעדויות לכך הן חד־משמעיות. בנושא הגרעין,
הצוות של ביידן הבטיח במקור שיחתור להסכם גרעין "ארוך יותר וחזק יותר".
אבל ההסכם שהוא נושא ונותן עליו בווינה מוציא מכלל אפשרות הכנסת
שיפורים כאלה ביחס להסכם המקורי. זאת משום שההסכם הצפוי מסיר באופן
שיטתי את כל המגבלות המשמעותיות על תוכנית הגרעין הצבאית של איראן עד
ינואר 2031( ומגבלות רבות יוסרו עוד הרבה קודם לכן(. הרעיון שטהראן תסכים
להטיל על עצמה מגבלות שהמעצמות כבר הסכימו להסיר מעליה הוא פשוט
מגוחך.
האמירה "ארוך יותר וחזק יותר", היתה מאז ומתמיד סיסמה ריקה שנועדה בסך
הכל לאפשר לצוות של הנשיא ביידן לנהל משא ומתן על חזרה למסגרת ההסכם
הקודם, בלי שגורמים פרו־ישראליים יעכבו אותו. הסיסמה אמורה היתה לאותת
לתומכי ישראל בארצות הברית שוושינגטון וירושלים תמימות דעים לגבי המטרה
ניווט חיפוש שלום, Gadi
העיקרית — בלימת איראן — ולכן כל אי־הסכמה היא טקטית בלבד. אבל זו
אשליה. למעשה, מטרת העל של ממשל ביידן היא לצמצם את המעורבות
האמריקאית במזרח התיכון, ולשיטתו הדרך לעשות זאת עוברת דרך פיוסה של
איראן. ההנחה היא, שפיוס ישלב אותה בתוך הסדר האזורי ויהפוך אותה לגורם
מייצב.
נוכל להבין לאן בדיוק חותרת ארה"ב אם נבחן את ההשפעה הצפויה של
ההסכם על כוחות הפרוקסי האיראניים. ברור לגמרי שההסכם יחזק אותם בצורה
דרמטית, משום שהוא יאפשר הזרמת מאות מיליארדי דולרים לקופה של טהראן
בעשור הקרוב — מתוכם עשרות מיליארדים כמעט מיד.
איזו תוכנית יש לארה"ב להרתעת הכוחות המתעצמים הללו? התשובה היא שאין
תוכנית. בשנה שעברה, כאשר כוחות פרוקסי איראניים בעיראק תקפו מטרות
אמריקאיות באזור אל־טאנף בסוריה, סמוך לגבול ירדן, ממשל ביידן לא הגיב.
לפני כשבועיים )3.13 ,)כאשר האיראנים שיגרו טילים בליסטיים לקרבת
הקונסוליה האמריקאית באירביל שבעיראק — שוב לא היתה תגובה.
פסיביות זו מבשרת שבכוונת ארה"ב להותיר את בעלות בריתה להתמודד בעצמן
עם איראן. קחו למשל את איחוד האמירויות. החותים, המופעלים על ידי איראן,
תקפו את המדינה בטילים שוב ושוב, והם עשו זאת גם בזמן ביקורו של הנשיא
יצחק הרצוג באבו דאבי בסוף ינואר. ארצות הברית לא נקטה שום פעולה
משמעותית כדי להגן על בעלת בריתה.
בפועל, יהיה קשה לבעלות בריתה של ארה"ב להרתיע את איראן בכוחות עצמן.
ישראל בולטת לטובה בנושא זה. היא מצוידת טוב מהאחרות לעשות זאת, והיא
גם עומדת על זכותה לנקוט פעולות עצמאיות. "אני אמרתי כבר ואני חוזר
ואומר", הצהיר לאחרונה ראש הממשלה נפתלי בנט, "ההסכם לא מחייב אותנו,
והמועד, בעוד שנתיים וחצי, שמתיר לאיראן להרכיב אינספור צנטריפוגות ודאי
לא מחייב אותנו". בנט אמר את הדברים באוזני אנשי המוסד בעת ביקור במתקן
של הארגון, והוסיף: "כמו שזה נראה כרגע, ידיכם תהיינה מלאות עבודה".
זו גישה ראויה לשבח. השאלה היא רק האם בנט, שר החוץ יאיר לפיד,
והממשלה שהם עומדים בראשה, ערוכים להתמודד עם הקונפליקט שמדיניות זו
תעורר בהכרח עם ממשל ביידן. הרי ברור שככל שיחריף העימות בין ישראל
לאיראן, האיראנים יעשו כל אשר לאל ידם כדי לגרור את ארה"ב לתוכו. הם יטענו
שישראל היא שליחה של ארצות הברית, ויוכלו גם להשתמש בכוחות פרוקסי כדי
לתקוף מטרות אמריקאיות כפי שעשו לא מעט פעמים עד היום — הכל כדי
לגרור את ארה"ב לתוך העימות. אין צורך להפליג בניחושים כדי להבין מה תהיה
המטרה: לשכנע את ממשל ביידן שישראל מאיימת על הסכם הגרעין, היקר כל
כך ללבו, ולשכנע את הציבור האמריקאי שישראל גוררת את ארצות הברית
למלחמה.
במקרה כזה, האם יש לצפות מממשל ביידן שיצדד בישראל? אם מישהו עדיין
מאמין שכך יקרה, הוא כנראה לא עקב אחרי אירועי התקופה האחרונה.
האינסטינקט הראשון של ממשל ביידן ושל הצוות שהוריש לו ברק אובמה, יהיה
להאשים את ישראל בהסלמה ולדרוש ממנה לרסן את עצמה.
זה הזמן להתחיל להכין תגובה ישראלית לאתגר צפוי זה. והתשובה חייבת להיות
התייצבות גלויה נגד המדיניות הרת האסון של ממשל ביידן באזור. עד עכשיו
ממשלת בנט־לפיד יצאה מגדרה כדי להימנע מחיכוך פומבי עם הממשל,
ומקריאת תיגר מהסוג שהוביל בנימין נתניהו בתקופת אובמה, ב–2015 .אמנם
מאחורי דלתיים סגורות בכירים ישראלים מחו בתוקף על מדיניות ביידן, והמליצו
לחזור למדיניות "הלחץ המרבי" של ממשל טראמפ. אבל בפומבי ישראל אימצה
את הנרטיב של הממשל הנוכחי, לפיו היציאה של טראמפ מהסכם הגרעין היא
שגרמה להאצת תוכנית הגרעין הצבאית של איראן. נרטיב זה הוא כוזב אפילו על
פניו: גם אם נניח שאיראן לא הפרה את ההסכם בחשאי — הנחה שידוע לנו
שהיא שגויה — הרי שהאצת העשרת האורניום לרמות צבאיות מיד עם יציאת
טראמפ מההסכם מעידה שההסכם עצמו הותיר בידי איראן את הכלים לעשות
זאת — ובמהירות רבה.
כל עוד בכירים בירושלים מעמידים פנים בפומבי שהם מקבלים את הטענה
חסרת השחר הזאת, הם מונעים מעצמם לגייס את ידידי ישראל בארצות הברית
נגד ההסכם. שכן, אם היציאה מהסכם הגרעין היתה טעות, איך אפשר לטעון —
כפי שישראלים אכן טוענים מאחורי דלתיים סגורות — שאין לחזור אליו?
הרצון המוגזם לקיים מראית עין של שיתוף פעולה עם הממשל הוביל את ישראל
לאמץ גם את הדיבור הריק על הסכם "ארוך יותר וחזק יותר". ההנחה מאחורי כל
זה היא, שאם תישמר חזות של קירבה, ישראל תוכל בהמשך הדרך לנקוט אמצעי
שכנוע שקטים, שבסופו של דבר יובילו את וושינגטון להכיר בטעות ולפנות
מפייסנות להרתעה — ישירות באמצעות שימוש בכוח צבאי אמריקאי )או איום
להשתמש בכוח כזה(, או בעקיפין על ידי תמיכה בפעולות ישראליות.
אין שום סיכוי שתוכנית כזו תצליח. הרי ביידן מאמין בעסקת הגרעין. היא אבן
הפינה של מדיניותו האזורית. הוא סבור שהפייסנות תיצור הזדמנות היסטורית
לאתחל מחדש את יחסי ארה"ב ואיראן לקראת עתיד של שיתוף פעולה. למה
שיישב בחיבוק ידיים וייתן לישראל לחבל במדיניות שאותה הוא עמל לקדם?
המסקנה מכך היא, שישראל אינה יכולה לפעול באופן אפקטיבי נגד
ההתגרענות של איראן אם היא מסרבת מראש לנהל ויכוח גלוי וכן עם בעלת
בריתה. היא חייבת לפתח אסטרטגיה של מחאה פומבית נגד מדיניות הפייסנות
של ארצות הברית, תוך שהיא לוקחת בחשבון את האפשרות הסבירה שאיראן
תנסה לגרור את ארה"ב אל תוך הקונפליקט. במלים אחרות, היא חייבת לנקוט
מדיניות שלא תאפשר לממשל להפנות את הציבור האמריקאי נגד פעולה
ישראלית עצמאית.
האם אפשר לעשות זאת? למרבה המזל, יש לנו דוגמה למדיניות מוצלחת מסוג
זה — מדיניותו של וינסטון צ'רצ'יל בימי ראשית מלחמת העולם השנייה. הבעיה
שעמדה בפני צ'רצ'יל היתה, אחרי הכל, דומה: כשהמלחמה פרצה באירופה
ב–1939 לתפישה הבדלנית היה משקל רב בדעת הקהל האמריקאית.
אמריקאים רבים ביקשו למנוע מארצם להיגרר למה שהם ראו כמלחמה אירופית.
צ'רצ'יל רצה לגייס את ארצות הברית מבלי להיראות כמי שמבקש ממנה להילחם
את מלחמותיה של בריטניה במקומה. בנאום שנשא בפברואר 1941 הוא מצא
את האיזון הנכון. "שימו את ביטחונכם בנו", הוא אמר בפנייה ישירה לנשיא
פרקלין דלאנו רוזוולט. "תנו לנו את הכלים, ואנחנו נסיים את המלאכה".
על ישראל לאמץ גישה דומה. פנייה גלויה לקבל "כלים" שיאפשרו לה לנצח את
איראן, מבלי לבקש עזרה צבאית אמריקאית ישירה, תאלץ את הממשל להצדיק
בפני דעת הקהל האמריקאית את האוריינטציה הפרו־איראנית שלו, שאותה הוא
עמל להסתיר מאחורי רטוריקה כוזבת בדבר הסכם "ארוך יותר וחזק יותר". הדימוי
של איראן בעיני הציבור האמריקאי הוא שלילי דיו כדי להבטיח לביידן תבוסה
בתחרות על לבם של המצביעים, אם ייאלץ להודות בגלוי שהוא מעדיף את איראן
על פני ישראל.
ההמתנה לכך שממשל ביידן יתפכח מהחלום שפייסנות תביא את איראן
להתמתנות היא חסרת תוחלת. הדרך היחידה הפתוחה בפני ישראל היא
להכריח את הממשל לקחת אחריות על הסתירות שמדיניותו יוצרת, כולל הסתרת
פייסנותו מאחורי צעיפים של דיבור על בלימה או האטה של תוכנית הגרעין
הצבאית של איראן. ספק אם יש לישראל הרבה אפשרויות אחרות, אם בדעתה
לעמוד על האינטרסים הקיומיים שלה.