גדי טאוב

לקחתי את הנייד ל"ביסטרו באר" בטיילת של בת-ים לעבוד. זה לא מה שזה היה, הטיילת הזאת. פקק תנועה אחד ארוך במוצאי שבת. שלא לדבר על כל המטיילים ברגל. זוגות בכל הגילים, מבוגרים שהוציאו כיסאות מתקפלים לאי-תנועה, בחורות מתוקתקות עם ציצים משופצים, אמהות שאספו את השיער עם קליפס ונכנסו לקפקפים עם עגלות, תיכוניסטים שמחפשים עניינים, משפחות.
בקצה הדרומי של הטיילת מלון הדירות הזול "קולוני ביץ'". לובי זעיר עם תאורת נאון ושומר עייף. מוזנח. מאתיים מטר משם מגדל מגורים חדיש, ארכיטקטורה מעודכנת, לובי מפואר, מחירים של תל-אביב. עשרים קומות, הכל נמכר. $100,000 לחדר. נשארו שתי דירות. אחת ארבעה חדרים ב $400,000, אחת חמישה חדרים בחצי מליון. באמצע שיכונים מהסוג המדכא, וביניינים מצופים ריבועי קרמיקה לבנה. גם באלה המחירים קפצו.
הביסטרו באר משלב שולחנות פורמייקה דמוית-עץ, עם תאורת ספוטים כחולה. פס הקול קפץ בין נומה-נומה ברומנית, דרך נינט לאריק ברמן וחזרה. ממול בצד הכביש של הים ריקודי עם ברחבה מוארת. ריקודי עם! שלושה קילומטר צפונה מכאן אנשים חיים על ציניות. מצחצחים את השיניים עם סרקאזם בבוקר, משפריצים אירוניה לבית השחי אחרי המקלחת. וכאן, פנסיונרים ותיכוניסטים רוקדים בטיילת. תארו לכם. עבדתי קצת על מאמר שעוסק בצורך בכור היתוך, נושא שכבר כתבתי עליו לא פעם. ובחוץ, ממול, ככה באמצע הערב: "עוד נשובה אל ניגון עתיק (תק-תק אום, תק)". משהו.