יולי 19, 2007
אורחים בבלוג – ד”ר אלכס יעקובסון
אום-אל-פאחם – נקודה למחשבה
מאת: אלכס יעקובסון
תושבי אום-אל-פחם מתנגדים כידוע בתוקף להצעה של השר ליברמן ל"חילופי שטחים" במסגרתם תישאר עירם בצד הפלסטיני של הגבול. מובן מאליו שזכותם המלאה, כאזרחי המדינה, להתנגד לכך. אולם השאלה המעניינת באמת, שאין מרבים לשאול, היא – מדוע הם רוצים להתנגד? הרעיון כולו מותנה בחתימה על חוזה שלום בין שתי המדינות, שבמסגרתו ניתן, עקרונית, לבצע גם חילופי שטחים. לא מדובר אפוא בכך שאום-אל-פחם תצורף לצד הפלסטיני במצבה העגום הנוכחי של הרשות, אלא על צירופה למדינה פלסטינית עצמאית החיה בשלום עם ישראל. מדינה כזאת, יש לקוות, תוכל לשגשג וליהנות ממשטר דמוקרטי – ויש בין מבקריה החריפים של ישראל מי שיאמר, ממשטר דמוקרטי אמיתי ולא מדמוקרטיה אתנית מפוקפקת נוסח ישראל.
חוזה שלום ישראלי-פלסטיני אמור, אם נשתמש במינוח הנפוץ מאוד בציבור הערבי, לחלק את פלסטין ההיסטורית לשני חלקים: חלק שעדיין יהיה כפוף לשלטון הציוני המדכא, הגזעני והקולוניאליסטי, וחלק שישוחרר משלטון זה. תושבי אום-אל-פחם עומדים בתוקף על כך שעירם תישאר בחלק הלא-משוחרר של פלסטין. אין זו עובדה טריוויאלית. תושבים אלה מודעים היטב – מי כמוהם מודע – לכל החסרונות הרבים של השלטון הישראלי. אך מסתבר שהם מודעים גם ליתרונותיו, ועושים את המאזן כפי שעושים.
מדובר לעתים בהקשר זה על אובדן האזרחות הישראלית הצפוי להם. אולם אם מתחלפת הריבונות על שטח מסוים, כלל לא ברור שפירוש הדבר שהאזרחים הישראליים החיים בשטח זה חדלים להיות אזרחים ישראליים. יתכן אומנם שמר ליברמן חושב שזה מובן מאליו, אבל אם כך הוא פשוט טועה. על כל פנים, את זכויות הביטוח הלאומי שהתושבים צברו עד עכשיו, למשל, ברור שלא ניתן לשלול מהם. מה שתושבי אום-אל-פחם יאבדו בהכרח, בתרחיש זה, תהיה לא האזרחות הישראלית (בהנחה שהאזרחות של "מדינת האפרטהייד" היא חשובה ויקרה) ולא זכויות הביטוח הלאומי. הם יאבדו את השלטון הישראלי – ובמקומו הם אומרים לקבל את השלטון הפלסטיני. זה הדבר שממנו הם מבקשים להימנע באופן נואש.
נניח שתושבי עיירה קתולית בצפון אירלנד, סמוך לגבול עם הרפובליקה האירית, הם לאומנים ורפובליקנים וסובלים משלטון בריטי זר במלודתם. נניח שהם מניפים את דגל הלאום האירי בגאון. ונניח שמישהו היה מציע להם להזיז את הגבול כך שהם יהיו בצד של אירלנד החופשית. ונניח שלמרות כל זה תושבי העיירה הזאת היו מגיבים להצעה באותה חלחלה האוחזת בתושבי אום-אל-פחם למשמע ההצעה של ליברמן, ובאותן האשמות בגזענות. מה היינו יכולים ללמוד מכך על מצבם של הקתולים בצפון אירלנד? לא היינו יכולים ללמוד מכך שמצבם הוא אידיאלי – ברור שלא. הכול יודעים שהוא רחוק מלהיות אידיאלי. לא היינו רשאים להסיק מכך שאין יסוד לרבות בתלונותיהם. אולם אם מישהו מסרבני-שחרור אלה היה טוען שהוא נאנק תחת משטר גזעני, היינו חושבים אולי פעמיים לפני שהיינו משתכנעים מדבריו.
ד"ר אלכס יעקובסון מלמד היסטוריה באוניברסיטה העברית, וכותב טור בעיתון הארץ
יולי 19, 2007 at 14:34
בואו נחשוב רגע. מממ.. מעניין.
[מגרד בראש]
אה, אולי זה בגלל שהמצב הכלכלי בישראל הוא, איך נאמר, קצת יותר טוב מאשר במדינה-הפלסטינית-במהרה-בימינו?
ואולי הבדלי המצב הכלכלי נובעים* מהיעדר הפיתוח הכלכלי בשטחים ב-40 השנים האחרונות?
ואולי זה נובע ממדיניות השָליטה בשטח?
====
* – לא רק, אבל אין ספק שזהו אחד הגורמים המשמעותיים.
יולי 19, 2007 at 16:51
אתה מוזמן, דני, להציע לערביי ישראל לעבור לשליטתה של כל מדינה ערבית עצמאית שמעולם לא נאנקה תחת עול הכיבוש הישראלי (כולל לירדן בעלת הרוב הפלשתינאי). "חזון השחרור" הזה, סביר להניח, יתקבל אצל רובם המכריע בדיוק באותה אהדה כמו מצע "ישראל ביתנו".
יולי 19, 2007 at 21:24
כמו שאמרתי, הסיבה לפערי ההכנסה היא לא רק עזרתנו האדיבה (אפשר, כמובן, להיכנס להסברים היסטוריים-גאופוליטיים שיסבירו למה גם ירדן נראית ככה, אבל לא נראה לי שזה הזמן וזה המקום).
אבל הכשל פה הוא בשאלה. מהעובדה שיש מדינות גרועות מישראל אי אפשר להסיק שמדינת ישראל היא לא מדינה גרועה. ערביי ישראל מעדיפים לחיות במדינת אפרטהייד שוללת זכויות, על פני החיים בדיקטטורה ענייה. לא בחירה משהו, אבל אם אלו שתי האופציות, נראית לי בחירה סבירה.
יולי 20, 2007 at 1:10
השימוש שלך בססמאות ששאבת מהתעמולה נגד הכיבוש ("מדינת אפרטהייד"), שכמובן לחלוטין אינן רלוונטיות ליחסה של ישראל כלפיה אזרחיה הערביים, הופך את הדיון לקצת מוזר. המאמר הרי לא בא להגן על הכיבוש, אלא להציג בפרופורציות הנכונות את הקריאה לבטל את הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית בשם זכויות אזרחיה הערביים.
יולי 20, 2007 at 6:25
תגובה לדני האדום:
אין שום חוק טבע לפיו מדינה פלסטינית חייבת להיות "דיקטטורה ענייה", כדבריך, ואין זה נכון שהדבר נגרם על-ידי המדיניות הישראלית.
לפי נתוני הבנק העולמי, רמת החיים בשטחים הפלסטיניים הייתה, ערב האינתיפאדה השנייה, גובוהה יותר מאשר בירדן ובמצריים (ובסוריה). פירוש הדבר כי מבחינה כלכלית טהורה, הפלסטנים הרוויחו מהכיבוש הישראלי. מובן שעמים בעולם המודרני אינם משלימים עם כיבוש זר גם כשהם מרוויחים ממנו כלכלית (דבר בכלל לא נדיר כשלעצמו). גם אני, אילו הייתי פלסטיני, לא הייתי מקבל את הכיבוש הישראלי (אני רק מקווה שבשום מצב לא הייתי מצטרף לאירגונים העוסקים בפיצוץ אוטובוסים ובתי קפה).
אבל אם מדברים על הכלכלה עצמה, זו התמונה. המדיניות הישראלית אכן פגעה בתקופות שונות, בתחומים שונים, בפיתוח הכלכלי בשטחים, אבל יותר ממה שהיא פגעה היא הועילה, בגלל הקירבה והגישה למשק הישראלי המפותח הרבה יותר, שהתאפשרו רק בגלל הכיבוש. זוהי תוצאה טבעית של רמת הפיתוח הכלכלי בישראל, ולא של "טוב-לב" כלשהו מצידנו.
בנוסף לכך, מאז תחילת תהליך אוסלו הפלסטינים קיבלו סיוע כלכלי בינלאומי אדיר. היום הם העם המקבל את הסיוע הבינלאומי הגדול ביותר per capita בעולם (וזה נכון למרות החרם על ממשלת החמאס – הסיוע הבינלאומי רק גדל בתקופת "החרם", אם כי הופנה לנשיאות הפלסטינית ולמוסדות ואירגונים שאינם כפופים ישירות לממשלה) – הרבה יותר מכל העמים הנמצאים במצוקה כלכלית גדולה יותר. אם יהיה שלום ישראלי-פלסטיני, הם צפויים לקבל סיוע אדיר עוד יותר (כפי שהובטח להם על-ידי האמריקנים בשנת 2000),ולשקם במהירות כל מה שנהרס בשנים האחרונות. בנוסף לכך זוהי אוכלוסיה מהמשכילות ביותר בעולם הערבי, עם פזורה עשירה שתשמח להשקיע במדינה פלסטינית עצמאית החיה בשלום – בהנחה שתהיה מדינה מסודרת ולא משטר של כנופייות.
אם מדובר בחופש פוליטי, ברור ששטחי הרשות הם אחד המקומות החופשיים יותר – או יותר נכון הדיקטטוריים פחות – בעולם הערבי. מובן שאין שם דמוקרטיה במושגים הישראליים, אבל זהו משטר הרבה פחות רודני מאשר מרבית המשטרים הערביים. בפעם הבאה כשאתה מגרד את הראש, כדאי לך לחשוב למה. חוץ מהאנרכיה, הבעיה העיקרית שם – א-פרופו "אפרטהייד" ושאר הטפות המוסר המקובלות בנושא השוויון – שהפלסטינים הנוצרים הולכים ונעלמים מהשטח.
אילו "תוכנית אום-אל-פחם" הייתה מתבצעת בתנאי שלום ישראלי-פלסטיני – וכאמור, היא לא יכולה להתבצע בשום תנאי אחר – היו למעמדם של תושבי אום-אל-פחם יתרונות כלכליים רבים. אני מניח כי הם היו שומרים על האזרחות הישראלית, ואם כך – הם היו בודא ממשיכים לעבוד בישראל, בודאי רבים מהם. המשכורת הישראלית, וקצבאות הביטוח הלאומי הישראלי, היו הופכים אותם לעשירים במושגי הכלכלה הפלסטינית שגם אם היא תשגשג, כפי שבמטיח ראש הממשלה הפלסטיני בראיון ל"הארץ", בודאי יהיה עדיין פער בינה לבין הכלכלה הישראלית – לפחות בשנים הראשונות.
אני חוזר ואומר שמה שתושבים אלה היו מאבדים, במצב זה, זה את השלטון הישראלי – אם כל חסרונותיו – ובמקום זה הם היו מקבלים את השלטן הפלסטיני. הם היו מאבדים את השוטר הישראלי (שגם הוא אינו בהכרח מלאך, כידוע) ובמקומו היו מקבלים את השוטר הפלסטיני. הם היו מאבדים את הגישה לבתי המשפט בישראל, ובמקומה היו זוכים לגישה לצדק הפלסטיני. ועוד ועוד.
ולי, על כל פנים, נראה שזוהי עובדה לחלוטין לא טריוויאלית, אלא ראויה מאוד לציון, שתושבי אום-אל-פחם מתחלחלים כאשר מישהו מעלה את האפשרות הזאת. אני לא בטוח שאיזושהי מדינת-לאום קיבלה אי-פעם מחמאה כזאת מצד מיעוט לאומי, במצב שבו המדינה נמצאית בסיכסוך לאומי עם עמו של המיעוט הזה.
דברים אלה אינם מבטלים כל ביקורת מוצדקת על המדיניות הישראלית כלפי המיעוט הערבי (ויש אכן מקום לביקורת בתחום זה) ועל החסרונות והפגמים של המשטר הישראלי והחברה הישראלית באופן כללי. אבל דברים אלה מכניסים קצת איזון לתמונה וקצת מגע עם המציאות לתחום שבו התקינות הפוליטית מחייבת לשקר ללא הרף, או על כל פנים לעולם לא לומר את האמת.
יולי 20, 2007 at 7:11
חברה שלי מעורבת כרגע באחת מהתביעות נגד בתי קפה ומסעדות באיזור ירושלים שלא מגבילים את העישון בתחומם. מאבק חשוב ובשאיפה אפקטיבי שיאפשר לנשום אוויר נקי ולא מורעל במקומות הבילוי, זכותו על פי חוק של כל אזרח.
למה אני מזכיר את זה? כי המאמר של יעקובסון דלעיל מזכיר לי את מה שהמלצרית ענתה לנו כשהתלוננו שאין הפרדה בין איזור המעשנים לאיזור הלא-מעשנים. למעשה אף הצבענו על כך שהבאר (שעליו העישון מותר) נמצא במרחק של מטר וחצי (בלי הגזמה) מהאיזור שבו אסור לעשן.
היא ענתה לנו: "לא טוב לכם? תלכו למקום אחר."
ומה לעשות אם בשום מקום סביר לא אוכפים את הנורמה? (זה כבר לא המצב, אבל תזרמו איתי לשם הדמגוגיה והאנלוגיה)
על פי ההגיון של יעקובסון – כנראה שלכל הלא-מעשנים לא מפריע עישון פאסיבי, עובדה – הם לא הולכים למקום שלא מעשנים בו. סתם מתחסדים השמאלנים האלה.
יולי 20, 2007 at 8:29
לשיר: החיבור הדמגוגי, כפי שציינת, שבחרת לעשות בין התפנקות בורגנית לבין קונפליקט לאומי, למרות הקשר האנלוגי הרופף ביניהם (הרי לא מדובר בעזיבת תושבי אום אל פאחם כי אם בהישארותם בביתם, תוך זכייה- לכאורה- בעצמאות הלאומית עליה הם חולמים) מאיר את השורה האחרונה שכתבת באור הרבה פחות סרקסטי משהתכוונת.
יולי 21, 2007 at 3:06
כמובן שהאנלוגיה לא מושלמת, זה כך בדרך כלל. מה שכן עובד הוא הקשר בין חוסר הצדק העקרוני במצב קיים לבין הדרישה הדמגוגית "לא טוב לך? תלך". כן, ברור שזו לא הליכה בפועל אלא מעבר ממסגרת מדינית אחת לאחרת, ובכל זאת – הנקודה היא שחוסר הרצון של תושבי אום אל פאחם להיות חלק מהמדינה הפלסטינית משקף אולי שהמדינה הפלסטינית היא לא כזה להיט, אבל מכך לא נובע שישראל מושלמת ושהערבים השקרנים האלה שוב מתלוננים סתם.
בימיה הראשונים של מדינת ישראל היתה עליה לארץ, אבל בשום פנים ואופן לא היה מצב שכל יהודי העולם העמיסו תיק על הגב ורצו לאניה הקרובה. אחת הסיבות היא שעצמאות לאומית זה חשוב אבל מדינה בימיה הראשונים היא לא המקום המושלם לגדל בו ילדים.
הטיעון בדבר התגובות לתכנית אום אל פאחם הוא קצת ילדותי – "אם הם לא רוצים להיות חלק מהמדינה הפלסטינית כנראה שנהדר להם איתנו והם סתם מתבכיינים על זהות לאומית". הוא נשמע יותר כמו הצדקה לחוקים גזעניים ולקיפוח של המגזר הערבי בסגנון ויכוח ב"הכל דיבורים"- מה הם מתלוננים? שילכו לסוריה ונראה אם יהיה להם שם טוב.
צריך סיבות להיכנס בערבים? למה לחפש רחוק? תמיד אתה יכול לדבר על החמולות ששולטות בעיריות במגזר, על היחס להומוסקסואלים, רצח נשים על רקע חילול כבוד המשפחה, ואני בטוח שאפשר למצוא עוד דוגמאות שלאורן נצא צודקים, הומאנים ויפי בלורית.
אני מסכים עם התגובה שיעקובסון פרסם דלעיל – זאת באמת מחמאה נחמדה מצד מיעוט לאומי, אבל מצד שני – יאללה, ממחמאות לא קונים במכולת, יש בעיות וצריך לטפל בהן.
יולי 21, 2007 at 10:13
אני לא חושב שעל מדיניות ישראל בפועל כלפי אזרחיה הערביים בא המאמר להגן (יחד עם תושבי הפריפריה ושכונות מצוקה גם הם סובלים מאפליה בתחום זכויות הפרט), אלא לטעון ובצדק שהיותה של ישראל מדינת העם היהודי (במסגרת זכותו של כל לאום להגדרה עצמית), בניגוד לטענה הרווחת, אינה סותרת את היותה מדינת כל אזרחיה (במישור זכויות הפרט).
יולי 21, 2007 at 17:54
יש לי מספר בעיות עם הרשימה הזו, ולקח לי זמן להגיב לה מהטעם הפשוט שהתלבטתי אם לעשות את זה כאן או בבלוג. הבעיה הראשונה שלי היא בשורה התחתונה של הרשימה: "אולם אם מישהו מסרבני-שחרור אלה היה טוען שהוא נאנק תחת משטר גזעני, היינו חושבים אולי פעמיים לפני שהיינו משתכנעים מדבריו". יש כאן קפיצה לוגית שאינה במקומה. העובדה שתושבי אום אל פאחם אינם רוצים שלטון פלשתיני, כמו העובדה שתושביו ההיפותטיים של כפר צפון אירי אינם רוצים שלטון אירי. האם זה אומר בהכרח שהשלטון הנוכחי שלהם אינו גזעני או מפלה?
שנית, יש כאן, בעיניי, פספוס של הנקודה. הנקודה היא, לדעתי, ההבחנה עתיקת היומין בין שוויון פורמלי לשוויון אקטואלי. סבתא שלי אהבה לספר איך בגרמניה של 1938 ליהודים באוניברסיטה בה למדה, שגם באיומי אקדח לא אזכור את שמה כעת, היה שוויון זכויות מלא, אבל אף מרצה לא הרשה להם לשבת בשיעור לפני שישבו כל השאר.
בישראל יש שתי רמות של מה שמכנה המנהיגות הערבית "גזענות". הרמה הראשונה היא האקטואלית. זו הגזענות לפיה 68 אחוזים מהציבור יסרבו לגור בשכנות לערבי, חמישים אחוז חשים אי נוחות משמיעת ערבית ברחוב, ארבעים אחוז סבורים שעל המדינה לעודד הגירה ערבית החוצה; הגזענות שבשמה מרשה לעצמו "העיתון של המדינה" לפרסם כותרת "הצפון נותר נצור" בשל חסימת כבישים עקב הפגנות באום אל פאחם (מישהו כתב שתל אביב נצורה עקב חסימת הכבישים של לאומני גוש קטיף?); הגזענות בשמה אנסטסיה מיכאלי אומרת שלא כדאי לשלוח לאירוויזיון זמר בעל חזות "ערבית", וחמתם של המזרחיים גואה – מה פתאום שישוו אותם לערבים; הגזענות שבשמה… הו, יש אין ספור דוגמאות, כולכם מכירים את רובן. את הגזענות הזו יש למגר ולהוקיע, אפילו אם ערביי ישראל מעדיפים לחיות תחת שלטון ישראלי מאשר תחת שלטון פלשתיני. יש למגר ולהוקיע אותה כי אין שום דרך לקיים דמוקרטיה שמהותה שלטון הרוב כשרוב הציבור גזען באופן מובהק כלפי מיעוטו.
וישנו את הסוג השני של "גזענות", ה"גזענות" עליה מדברים מחברי מסמך חיפה או מסמך "החזון העתידי", זו הגזענות שהם רואים כאינהרנטית להכרה באיזושהי לאומיות יהודית בעלת זכות קיום כאן. ולאורך השנים, הנהגתם של ערביי ישראל נאבקה, לצערי, באחרונה, בזמן שערביי ישראל עצמם נאבקים בראשונה. כי אין שום דבר גזעני בהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית, לא יותר משיש אלמנט גזעני בהגדרת גרמניה כמדינה גרמנית, והמאבק המנהיגותי על נושאים כמו חוק השבות, "אתנוקרטיות" למיניהן וכיו"ב מביא למפלצת דו ראשית – מחד, הגזענות הציבורית מקבלת לגיטימציה, כי הנה, הם לא רוצים אותנו כאן, הם הגזענים, ומנגד, האפלייה הלגיטימית מהסוג השני לובשת פנים לגיטימיות פחות, כמו למשל חוק הקק"ל. בכך הפגע הציבור הערבי בישראל פעמיים. הציבור הערבי הישראלי יודע זאת. הוא גם יודע שמידת הגזענות האקטואלית תפחת פלאים לאחר הסכם שלום, ולא אכפת לו שמיני בשארה ובראקה ייאבקו נגד חוק השבות, אם זה מה שמשמח אותם ומוסיף פלפל לחייהם. ולכן צריכים להבחין הבחן היטב בין התבטאויות ההנהגה ורחשי לב הציבור אצל ערביי ישראל. ההנהגה מזמן איבדה את הצפון, מסמך חיפה מוכיח זו היטב. אבל אין בכך שערביי ישראל מעדיפים להישאר תחת שלטון ישראלי אמירה כאילו בישראל אין גזענות. יש כאן רק אמירה, ברורה מאד, שבישראל יכולה שלא להיות גזענות. וזה אכן מעודד, ד"ר יעקובסון, אבל מסיבות אחרות לגמרי.
סליחה על האורך. אולי זה כן היה צריך להיות פוסט 🙂
יולי 21, 2007 at 18:21
אני חושש שהמניעים של אנשי אום אל פחם לדחות את הרעיונות (הרעים ברובם) של ליברמן עלולים לנבוע מסיבות אחרות. למשל, חוסר רצון ליצור זיקה בין העברת אום אל פחם לפלסטין לבין פינוי ההתנחלויות. חוסר רצון לפעול לטובת הצד הישראלי/יהודי במה שנוגע לשיח הדמוגרפי. ואולי אף מתוך תקווה שהמשך שהותם בישראל כמיעוט ערבי תוביל בסופו של דבר לביטול המדינה היהודית.
הייתי רוצה לחשוב שהפלסטינים הישראלים רוצים להישאר בישראל בגלל היתרונות שקיימים בחיים כאן (ולמרות הבעיות הרבות יש כאלה). יכול להיות שזה אפילו נכון בחלק מהמקרים. אבל אני מפחד שיסתבר שהסיבה האמיתית היא איזה רצון להמשיך להיות מן משקולת על צווארה של המדינה היהודית. איני יודע אם החשש שלי מוצדק, אבל זה הרושם שמתקבל לעיתים מדוברים של הפלסטינים הישראלים.
יולי 22, 2007 at 10:15
תגובה לניר רייזלר
אכן, כפי שאתה מציין, הנושא המרכזי הוא מבחינתי זכותו של העם היהודי למדינה משלו. גם במאמר שלי, במסגרת משל צפון אירלנד, וגם בתגובה שלי כתבתי במפורש כי "דברים אלה אינם מבטלים כל ביקורת מוצדקת על המדיניות הישראלית כלפי המיעוט הערבי (ויש אכן מקום לביקורת בתחום זה) ועל החסרונות והפגמים של המשטר הישראלי והחברה הישראלית באופן כללי." אף על פי כן נטען נגדי שאני אומר לאזרחים הערבים : "אם לא מוצא חן בעיניכם, תלכו מפה". ברור שאין בכך שמץ של אמת.
יולי 22, 2007 at 12:10
נמרוד – הטענה של המנהיגים הפלסטיניים-ישראליים היא ששני סוגי הגזענות קשורים זה בזה ואי אפשר להתיר אותם. שהגזענות מהסוג הראשון קיימת בגלל שהערבים מכוננים כ'אחר' של המדינה היהודית – קרי, בגלל הגזענות מהסוג השני.
זו טענה תאורטית, שקשה להוכיח וקשה לשלול, אבל כל עוד הגזענות הראשונה קיימת באופן עקבי לכל אורך ימי קיומה של ישראל (אם כי ברמות משתנות) – הטענה הזו מקבלת חיזוק, לטעמי לפחות.
אלכסנדר – אמנם אינך אומר במפורש ”אם לא מוצא חן בעיניכם, תלכו מפה“. אבל אתה אומר 'אם אתם לא רוצים ללכת מכאן, כנראה שכן מוצא חן בעיניכם' – ושתי הטענות האלה שקולות (א->ב שקול ל [לא ב]->[לא א])
יולי 22, 2007 at 12:54
דני – "כל עוד הגזענות הראשונה קיימת באופן עקבי לכל אורך ימי קיומה של ישראל (אם כי ברמות משתנות) – הטענה הזו מקבלת חיזוק, לטעמי לפחות."
והתשובה לזה היא פשוטה מאד. ה"גזענות" מהסוג השני אינה גזענות. הו, אני יכול למלמל שטויות חסרות פשר בסגנון "לאומים זה רע" ו"אנשי כל העולם התאחדו" ו"עולם ישן עדי יסוד נחריבה". אבל במציאות הפוליטית של "העולם הישן" (שבעיניי עדיף עשרות מונים על זה ה"חדש" – צא ולמד) אין שום דבר גזעני בזה שצרפת מתעדפת מתן אזרחות לצרפתים, גרמניה – לגרמנים, איטליה – לאיטלקים, אוסטרליה – לאוסטרלים או חברי הקומונוולת' וישראל – ליהודים. כי המנדט להקמתה של ישראל היה ועודו מנדט להקמת מדינה יהודית. מדינה לעם היהודי.
ובגרמניה של ימינו אין גזענות כלפי מיעוטים. באיטליה של ימינו אין גזענות כלפי מיעוטים. באוסטרליה של ימינו, הו, אפילו שם, אין גזענות כלפי מיעוטים. ובישראל של ימינו יש גזענות כלפי מיעוטים.
עכשיו, אם תעדוף פורמלי של הלאום המרכזי ע"פ מיעוטים היה מביא לגזענות, הוא היה מביא לגזענות בכל מקום. מה ההבדל בין גרמניה, איטליה ואוסטרליה לבין ישראל וצרפת?
אני יכול לטעון שאחד ההבדלים הוא שבישראל וצרפת מנהיגי המיעוטים שוללים את הלגיטימציה של הלאום המרכזי ככזה. לדידם של מנהיגי ערביי ישראל, זכות הקיום של היהודים כאן כריבונים על עצמם אינה קיימת, הציונות היא גזענות קולוניאליסטית, ואין הצדקה למדינה יהודית. זה, כמו שכבר כתבתי, מעורר אנטגוניזם. חשוב נא – איזה שירות עשה עזמי בשארה, אותו "לוחם אמיץ למען זכויות אדם" שביקש, לפי הודאתו שלו, מהחיזבאללה לא לירות לעבר כפרים ערבים אלא "להתמקד במטרות יהודיות בלבד", לערביי ישראל? האם היטיב את מצבם של הנצרתים בהתנהגותו הנלוזה? האם מקרה הוא, שלאחר פרשת בשארה התפרסם סקר שקבע כי כשמונים אחוזים מהישראלים סוברים שכל ערביי ישראל תמכו בחיזבאללה במהלך המלחמה (לעומת סקרים שקבעו כי רק בין עשרה לעשרים אחוז מערביי ישראל תמכו בחיזבאללה, אבל לך תבלבל את הישראלי בעובדות)?
וכך גם בצרפת, כשמנהיגי המיעוט האיסלמיסטי שם מעוררים בו את השאיפה ליצור מדינה איסאלמית ומערערים על תפיסת צרפת כרפובליקה חסרת דת. אתה מדבר על עקביות. עקביות היא להסתכל גם מה קורה בשאר העולם, לפני שקובעים מן כלל זה של ישראל היא מימוש לאומי של העם היהודי => יהודים יהיו גזענים נגד ערבים.
ואם יורשה לי להגיב במקומו של ד"ר יעקובסון – הוא גם לא אמר "אם אתם לא רוצים ללכת מכאן, אז מוצא חן בעיניכם". הוא בסך הכול אמר שניתן לראות את זה שהם לא רוצים ללכת מכאן בתור איזושהי ראיה לכך שהמצב לא רע כפי שמנסים מיני מוחמד בראקה-ים להציג. ובנקודה זו – אני לחלוטין אתו, כי תפיסת העולם של הנהגתם של ערביי ישראל היא-היא בעיניי גזענית, ומעידה על תנועה לאומית בעלת עקומת למידה אטית במיוחד.
יולי 22, 2007 at 16:45
"הטענה של המנהיגים הפלסטיניים-ישראליים היא ששני סוגי הגזענות קשורים זה בזה ואי אפשר להתיר אותם. שהגזענות מהסוג הראשון קיימת בגלל שהערבים מכוננים כ‘אחר‘ של המדינה היהודית – קרי, בגלל הגזענות מהסוג השני. זו טענה תאורטית, שקשה להוכיח וקשה לשלול."
הטענה של הפלסטינים הישראלים היא שעצם הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית הופך אותה האופן אוטומטי לגזענית. זו טענה מופרכת. האם הגדרתה של מדינה כערבית הופכת אותה בהכרך לגזענית כלפי לא ערבים? האם הגדרתה של אנגליה כאנגליקנית הופכת אותה ליותר גזענית כלפי מוסלמים מצרפת החילונית? האם אין גזענות באמריקה כלפי שחורים ומוסלמים בזכות העובדה שהיא אינה מוגדרת רשמית כלבנה או נוצרית?
משחקי הסמטיקה שחביבים כל כך על הפלסטינים ועל חלק מאנשי השמאל הם מכשול לפתרון בעיות הגזענות האמיתיות שקיימות בישראל. האם הגזענות תיעלם מישראל עם נמחק את ההגדרה מדינה יהודית? האם הערבים והיהודים יפסיקו להיות ה"אחר" אחד לשני? או שאולי עלינו לנהוג כמו מדינות אחרות ולנסות לכפות על המיעוט להיטמע תרבותית ברוב? ברור שלא. הטיפול בגזענות צריך להיות בנוי על הפסקתה של מדיניות גזענית וחינוך נגד גזענות ובעד קבלת "האחר." העובדה שמנהיגים ערבים ממשיכים לשלול את לאומיותו של ה"אחר" היהודי וודאי לא תורם לכך, לא יותר ממי ששולל את הלאומיות של הערבים.
"כל עוד הגזענות הראשונה קיימת באופן עקבי לכל אורך ימי קיומה של ישראל (אם כי ברמות משתנות) – הטענה הזו מקבלת חיזוק, לטעמי לפחות."
כדאי להזכיר שבר נוסף שמתקיים באופן עקבי לכל אורך קיומה של ישראל זה הסכסוך הישראלי-ערבי והשלילה הערבית של הלאומיות היהודית. יכול להיות שגם זה תורם במשהו לגזענות שקיימת בישראל, וודאי הרבה יותר מההגדרה האבסטרקטית של ישראל כמדינה יהודית.
יולי 23, 2007 at 5:26
ההשוואה בין האנגליקניות של אנגליה לבין היהדות של ישראל היא מעושה. באנגליה, ההגדרה הזו היא שריד של ימים אחרים, שבהם אכן כל מי שאינו אנגליקני סבל קשות – אבל מאז ההגדרה איבדה את כל תוכנה, ואנגליה היא מדינה אנגליקנית בערך כמו שאליזבט היא מנהיגתה. בישראל, הגדרת המדינה כיהודית היא עקרון מפתח בדרך שבה המדינה מתנהלת.
אבל למה אני מדבר כל כך הרבה? ל'שמחתי', המציאות טורחת להגיש לי דוגמא כאילו לפי הזמנה. אורי אריאל מצדיק את הצעת החוק שלו למכירת אדמות קק"ל ליהודים בלבד* במשפט: "אפילו הנשיא האמריקני, עם כל טעויותיו בנאומו האחרון תוך כדי דבריו החמורים, התחייב לשמור על ישראל כמדינה יהודית. אנחנו יהודים, ואנחנו לא צריכים להתנצל כל פעם שאנו אומרים זאת." אם מדינת ישראל לא הייתה מוגדרת כמדינה יהודית, לא היה קיים שום הגיון שהיה יכול להצדיק את החוק הזה.
הגזענות לא תעלם אם ישראל לא תהיה מדינה יהודית, כמו שהגזענות קיימת בארה"ב ובצרפת. היא פשוט תהיה הרבה פחות בולטת וחריפה.
* מישהו אמר מדינת אפרטהייד?
יולי 23, 2007 at 6:44
אני מפנה את דני לתגובה המצוינת של נמרוד אבישר, שני פוסטים אחורה, שלדעתי ממצה את הנושא.
הערה אחרונה שלי היא שגם האפליה הבלתי מוצדקת הקיימת בישראל כלפי המיעוט הערבי קשורה בקונפליקט לאומי ממשי, שבסיסו קיומי. הזדהותם של ערביי ישראל (הטבעית והמובנת) עם הלאום הפלשתינאי עימו נתונה ישראל בסכסוך דמים, מלכתחילה אינה מאפשרת להם להשתלב באופן מלא בחברה הישראלית.
מאחר ומדובר במיעוט שאינו יכול להתחייב, מעשית ועקרונית, להבטחת קיומה של האוכלוסייה היהודית בישראל במידה וזו דורשת עימות אלים עם בני עמו שלו- הפלשתינאים, וחלקים ממנו אף צידדו באחרונים בגלוי בסכסוך מסוג זה, הרי שמתן ריבונות כלשהי לערביי ישראל כקבוצה לאומית, או ניסיון להפוך את ישראל ל"דמוקרטיה ליברלית א-לאומית" בה מחויבות קבוצתית לקיום משותף מתבטלת בפני זכויות הפרט "נטו"; שניהם יפוררו בהכרח את יסודות ההסכמה החברתית שמאפשרים לריבונות העם היהודי להתקיים, יובילו לקריסת גבולות ביננו לבין הפלשתינאים (שערביי ישראל כמובן לא יתמכו בניתוק מהם) ובסופו של דבר, ליישוב יהודי שיהווה מיעוט במבנה פוליטי רופף, שרב המאחד בין חלקו הערביים לבין הפלשתינאים בפרט והמדינות השכנות בכלל, מהמאחד ביניהם לבין חלקו היהודי. התוצאה תהיה ללא ספק קונפליקט דמים מתמשך בו היישוב היהודי ייאבק על המשך הישרדותו מול עמים המסוכסכים עדיין זה עם זה, ובוודאי שאיתו, והרחוקים נכון להיום כרחוק מזרח ומערב (literally) מהליברליזם אותו הוא מבקש לייבא מאירופה.
זכותך המלאה, כמובן, להצטרף למקהלה המדקלמת ססמאות "רדיקליות" כמו "מדינת אפרטהייד" כתירוץ לתמיכה ברעיון עיוואים אוטופיסטי ובלתי אחראי, שאינו אלא גזר דין מוות לישראל. אבל אל תתפלא שהמנגינה הצורמת הזו הולכת וממאיסה את עצמה על רובו המכריע של הציבור הישראלי. לא כי הוא גזען וצמא דם יותר מרוב האנושות, אלא כי הוא נוטה לבחול באידיאולוגיות שמסכנות את קיומו.
יולי 23, 2007 at 10:21
ההשוואה בין האנגליקניות של אנגליה לבין היהדות של ישראל באה להציג את האבסורדיות של הססמא "מדינה חילונית-דמוקרטית" שחביבה כל כך על האוטופיסטים בשמאל הרדיקטלי, ואשר הפלסטינים הישראלים משתמשים בה בציניות.
להביא את אואי אריאל כדי להוכיח את הגזענות של ישראל זה כמו להביא את ז'אן מארי לה-פן כהוכחה לכך שצרפת היא באופן הנהרנטי מדינה גדענית מעצם היותה מדינה צרפתית.
"הגזענות לא תעלם אם ישראל לא תהיה מדינה יהודית, כמו שהגזענות קיימת בארה“ב ובצרפת. היא פשוט תהיה הרבה פחות בולטת וחריפה."
לא נכון. הגזענות תהיה קיימת כל הזמן שמצד אחד יהיו דברים שמזינים אותה (הסכסוך) ומצד שני לא יהיו כוחות וחינוך שיתייצבו מולה באופן אקטיבי ואפקטיבי.
העובדה שבמקום מאבק ממשי נגד גזענות בארץ יש לנו מאבק נגד עצם הזהות לאומית של אחת או שני הקבוצות הלאומיות העיקריות שחיות כאן (אני מתייחס גם לשוללי הלאומיות הפלסטינית-ערבית) גורם נזק רק למאבק הזה. התחזקות האלמנטים הגזענים בחברה הישראלית (וגם אצל הערבים) גם כן לא מועיל.
יולי 23, 2007 at 10:47
דני, באמת.
"אם מדינת ישראל לא הייתה מוגדרת כמדינה יהודית, לא היה קיים שום הגיון שהיה יכול להצדיק את החוק הזה.
הגזענות לא תעלם אם ישראל לא תהיה מדינה יהודית, כמו שהגזענות קיימת בארה“ב ובצרפת. היא פשוט תהיה הרבה פחות בולטת וחריפה."
אם מדינת ישראל לא תהיה מוגדרת כמדינה יהודית, בתור מה בדיוק היא תהיה מוגדרת? למה מותר לגרמניה להגדיר עצמה כמדינה גרמנית, לנורווגיה להגדיר עצמה כמדינה נורווגית (ורק תנסה להפוך אזרח שם), לפולין להיות מדינת הפולנים (עם כל הצער שבדבר) ורק לג'ולנד אסור להיות מדינה יהודית?
מה האלטרנטיבה למדינת ישראל כיהודית? אחת משתי חלופות, כל אחת מהן גרועה. האחת היא מדינה דו לאומית גדולה, בה היהודים הם מיעוט. לפי גישה זו, לא הלאום הפלשתיני ולא הלאום היהודי לא זכאים לממש את זכותם להגדרה עצמית באופן מלא. למה הפולנים כן והיהודים לא, למה ההאשמים (למען השם, ההאשמים!) כן והפלשתינים לא? לדני האדום פתרונים. כנראה שזה ממלא איזושהי פונקציה של צדק ששכלי פשוט מלהבין.
האפשרות השנייה היא לומר – זה לא לאום, וההוא לא לאום, ולכן יקימו מדינה ביחד, מדינה א-לאומית. אבל אם זה לא לאום, וההוא לא לאום, למה לא יחזור זה לאירופה וצפון אפריקה וההוא למדינות ערב ואת השטח ניתן ל…לא יודע, לממלכה ההאשמית?
אם מדינת ישראל לא הייתה מוגדרת כמדינה יהודית, היה זה ביטוי עליון לגזענות, גזענות מהסוג שאנשים שכינויים מכיל את המילה "אדום" לא תמיד אוהבים לשמוע עליה, גזענות שטוענת שליהודי באשר הוא יהודי אין זכות להגדרה עצמית. עצם ההעמדה שלך את הדברים זה מול זה – גזענות מול מדינה יהודית, היא היא הטעות. מדינה יהודית אינה שווה גזענות יותר מ, למשל, מדינה גרמנית. מעניין שבצרפת הגזענות בולטת יותר מבגרמניה. צירוף מקרים? או אולי טעות אינהרנטית, שבה מי שמערער על זכותו של הרוב הלאומי להיות כזה בהכרח יוצר אנטגוניזם.
לגבי הערת האפרטהייד, אולי הד"ר להיסטוריה (האחד או השני) ירדו אל העם ויסבירו לו מה זה אפרטהייד, דומה שהעם זורק ססמאות חסרות כיסוי. שים לב לרשימת חוקי האפרטהייד, דני, ונסה לחשוב כמה מהם מתרחשים כאן בין יהודים לערביי ישראל, בטרם תזרוק מילים מרשימות אך ריקות מתוכן ממשי להבא:
איסור על יחסי מין בין גזעיים; זכות לממשלה לתייג כל אדם או ארגון כקומוניסטי ולהוציאו מחוץ לחוק; הקצאת אזורי מחיה ומניעה מלא-לבנים להתגורר בערים (דני, בחיפה ביקרת?); חיוב הפרדה במתקני שעשועים, גנים ציבוריים, חופי וים וכיו"ב (ובסחנה?).
למעשה, משטר האפרטהייד *נתן* אדמות לשחורים, ע"ע בנטוסטן, על מנת שיגדירו עצמם בנפרד ושלל את אזרחותם.
בפעם הבאה שתרצה להשתמש במילה גדולה, דני, וודא שהיא אכן אומרת את מה שרצית לומר.
רייזלר – אתה בסדר, אתה.
יולי 24, 2007 at 3:54
לא הבנתי למה היהודיות של מדינת ישראל שקולה לגרמניות של גרמניה?
גרמני אתה הופך להיות מכוח אזרחות בגרמניה ואילו קבלת תעודת זהות כחולה אינה מביאה להפיכתך ליהודי, אם כי לעיתים נובעת מכך.
קו התפר בין ישראליות ליהודיות הוא שורש הבעיה שדני האדום כתב עליה והתעלמות ממנו (מהקו, לא מדני) היא דמגוגיה במקרה הטוב, שהרי זה שורש הטיעון. ישראל והיהדות הם מקרה פרטי שקשה להחיל עליו, לפחות באנלוגיה שהצעתם עד כה, את אותם כללים שחלים במקרה של מדינות לאום סטנדרטיות.
לא שאני לא מסכים במידת מה גם עם ניר ונמרוד, אבל הטיעון הזה דורש הנמקה.
יולי 24, 2007 at 5:04
לא, שיר, הוא ברור כשמש. חיים בגרמניה אזרחים גרמניים שאינם בני הלאום הגרמני (קרי, אינם בנים להורים גרמנים). התפר בין אזרחות ללאומיות קיים כמעט בכל מדינת לאום. "ישראליות" היא אזרחות בישראל, שהיא מדינה יהודית במובן זה שהיא מדינת הלאום היהודי וביטוי זכותו להגדרה עצמית. כשם שמהגר לגרמניה (ואפילו יהודי בגרמניה) לא הופך להיות בן של אחד מהשבטים שביסמארק איחד בסוך המאה ה-19, כשם שיכול להיות אזרח גרמני שחור, למשל, ובכל זאת להיות אזרח שווה זכויות (גם מבלי שלכל משפחתו תהיה זכות הגירה, למשל), כך יכול להיות אזרח ישראל שאינו יהודי, ובכל זאת, ישראל היא מדינת העם היהודי. כל אמירה בסגנון מסמך חיפה, לפיה ישראל צריכה, מתוקף זה שקיים בה מיעוט פלשתינאי, לוותר על היותה מדינת הלאום היהודי, איננה לגיטימית, כפי שכבר הסברתי.
גרמניה אינה מדינה בנוסח ארה"ב, מדינה אומתית שבה דלת הכניסה המלאה היא האזרחות. גרמניה היא מדינת לאום, ישנו לאום גרמני, שאינו בהכרח חופף לקורפוס האזרחי בגרמניה, שאינו בהכרח נמצא כולו בגרמניה. אני לא רואה כמעט שום מקום שבו הגרמניות של גרמניה שונה מהיהדות של ישראל. אם נקרא לישראל "יהודה", יהיה לך קל יותר?
יולי 24, 2007 at 6:45
נמרוד כמובן צודק, אך אין צורך להרחיק לגרמניה כדי להצביע על מופרכות הטענה שהעלה דני. היהדות אינה דת בלבד אלא לאום שניתן בהחלט להשתלב בו, גם אם רבים מדי מהשערים הפורמליים נתונים בידי הממסד הרבני. רפאל (רפול) איתן ז"ל, מהישראלים השורשיים יותר, לא היה בן הדת היהודית. רבים מעולי בריה"מ שאינם יהודים משתלבים באופן מוחלט בחברה הישראלית. ואני מבטיח לך שזה יהיה המצב גם עם בניהם ונכדיהם של פיליפינים או תאילנדים שישתקעו בישראל. לאומיותם של כל אלו היא הלאומיות שלנו- עברית, ישראלית, יהודית. לא "ישראלית" או "עברית" במובן של אזרחות ניטרלית, אלא במובן של השתייכות לעם היהודי שזו מדינתו.
הסיבה לכך שהשתלבות כזו של ערביי ישראל אינה אפשרית, אינה מחסום דתי שהושם בפניהם, אלא שקבוצת ההשתייכות שלהם, המצומצמת (העם הפלשתינאי) והרחבה (העולם הערבי) מהווה רוב באזור, ושרובה לא אהדה מעולם את מציאותו של יישוב יהודי באזור, ואינה אוהדת כיום את קיומה של מדינת ישראל.
כל עוד ערביי ישראל משמרים את זהותם הלאומית והתרבותית, רב המפריד ביניהם לבין היהודים מהמאחד ביניהם לבין יתר חלקי העולם הערבי. זו הסיבה היחידה לכך שערביי ישראל אינם יכולים, כמיעוט, להשתלב באופן מלא בלאומיות היהודית. העדה השומרונית אינה חשה עצמה מודרת רק משום היות בניה "לא יהודים" מבחינה דתית… וגם העדה הדרוזית, על אף שהיא מופלית כפי שמופלים תושבי הפריפריה ושכונות מצוקה, אם לא הייתה מסתגרת מבחירה (גם מפני העולם האיסלמי), אני בטוח שהייתה יכולה להיטמע באוכלוסייה היהודית בישראל.
התנאי המינימלי לקיומה של מדינה היא ערבות הדדית של תושביה לקיום משותף, כאשר זו חייבת להתבטא בנכונות להגנה על גבולותיה. זה, בראש ובראשונה, מה שהופך אותם לעם. אם ערביי ישראל היו מוכנים להילחם למען מדינתם נגד אחיהם הפלשתינאים, ולוותר בכך על זהותם, הם היו נטמעים בנו. אני כמובן לא דורש זאת מהם. כל עוד לא מדובר בקבוצת מיעוט אמיתית, אלא בשלוחה של קבוצה וקבוצות המהוות רוב באזור, המחשבה על מיזוג לאומי כמובן שאינה ריאלית.
משחקי מלים, סמלים והגדרות משנים אולי את הסובייקט המיוצג על ידי הלשון אם אתה סטודנט בברקלי. הם לא מוחקים את המציאות, שהיא קונפליקט לאומי ממשי- לא "הבניה טקסטואלית" של "פוליטיקה של זהויות".
יולי 24, 2007 at 7:24
ניר ונמרוד,
אני דווקא מרגיש שאתם אלה ש"משחקים במילים" כדבריך. אתה מתאר מציאות שאני בתור ישראלי לא נתקלתי בה, ורוב חיי היו מחוץ לכתלי האקדמיה, השמאל הרדיקאלי וכל שם אחר שאתם נותנים לצד השני בויכוח.
הדרוזים הם חלק מהעם היהודי? השומרונים? העובדים הזרים? זו טענה שאני מודה שזו הפעם הראשונה שאני שומע אותה. אולי הם מרגישים ישראלים לכל דבר, כפי שכל אחד שחי בגרמניה עשוי להרגיש גרמני. אבל הביטוי "עם יהודי", כמו גם הביטוי שמרבים להשתמש בו "עם ישראל", קשור קשר הדוק לדת היהודית. קשר שאינו דומה לקשר בין הנצרות לאף אחד מעמי אירופה.
מה שכתבת למעלה הוא אולי ביטוי של משאלת לב, וככזו נאצלת וראויה, אבל בהחלט לא תיאור של המציאות.
יולי 24, 2007 at 8:10
כמה הערות.
1)נכון, רוב מדינות אירופה הם מדינות לאום הבנויות סביב לאום או עם שהוא ישות קולקטיבית תרבותית, וזאת למרות שאין חפיפה מוחלטת בין העם והמדינה. לא כל מי ששייך לעם הוא אזרח המדינה ולא כל מי שאזרח שייך לעם.
2) עקרונית מהגרים בני עם אחר יכולים — בנוסף להיותם אזרחים — גם להיטמע בעם של המדינה, ולאמץ חלק גדול ממאפייני תרבותו, לפעמים עד כדי הטמעות מוחלטת לפעמים חלקית.
בדרך כלל יש ציפיה ממהגרים לעשות מאמץ להיטמע בתרבות של העם של המדינה. כידוע היו יהודים שאימצו בהתלהבות רבה את התרבות הגרמנית וניסו להיות חלק מהעם הגרמני.
היום מהגרים פחות מוכנים לוותר על זהותם הלאומית הקודמת כאשר הם מהגרים למדינה אחרת. זה יוצר בעיות לפעמים כי זה נתפס כאיום על הלאומיות של המדינה — זה בולט במיוחד באירופה לאחרונה.
3)רוב הבעיות התרחשו (עד לאחרונה) כאשר הייתה קבוצת לאום אחרת ילידית בתוך אותה מדינה שלא השתייכה ללאום הרוב שהיה גם לאום המדינה. הרוב ציפה שהמיעוט יוותר על הזהות הלאומית הנפרדת שלו, והמיעוט לא תמיד רצה בכך, ולפעמים הוא רצה גם עצמאות מלאה או חלקית. לאזרחים בפינלנד שאינם שייכים לעם הפיני אלא לעם השוודי למשל, יש אוטונומיה בתוך מדינת הלאום השוודית.
4) ארה"ב (וגם שאר מדינות העולם נחדש) אינם מדינות לאום כמו מדינות אירופה ומדינות ערב, כי הם לא בנויות על בסיס של עם היסטורי אלא על בסיס של מהגרים בני לאומים שונים. למרות זאת אפשר לטעון שהמדינות האלה פיתחו זהות לאומית תרבותית משל עצמם, וגם הם מצפים ממהגרים להיטמע בתרבות הזו. במקרה של ארה"ב, קנדה ואוסטרליה הזהות הלאומית היא בעיקרה בעלת מאפיינים אנגלו-סקסיים (חוץ מקוובק). בארגנטינה היא ספרדית. גם המהגרים לארגנטינה שלא באו מספרד אימצו את התרבות הלאומית הספרדית.
בארה"ב יש יותר נכונות לקבל את העובדה שקבוצות רוצות לשמר גם זהות לאומית אחרת, ובתנאי שזה לא על חשבון הזהות האמריקאית. כך יש אפרו-אמריקאים, אירים-אמריקאים, ערבים-אמריקאים, יפנים-אמריקאים וכן הלאה. אבל זה לא אומר שאין מתיחויות.
5) נכון שהמצב ביהודי שונה מהמצב הגרמני מהבחינה שקשה יותר (אבל לא בלתי אפשרי) להצטרף לעם היהודי מאשר לעם הגרמני. אבל, בעיני זה לא חיסרון אלא יתרון. לנו אין ציפיה שמיעוטים שאינם יהודים יטמעו בעם היהודי. טוב שלמדינה שלנו יש שם אחר מהעם, כך שיש מקום אצלנו לאזרחים ישראלים שאינם יהודים מבלי שהדבר יצור בעיות סמנטיות כמו למשל במקרה של אזרח ספרדי שאינו ספרדי (כי הוא בסקי) או אזרח פיני שאינו פיני כי הוא שוודי. אבל עדיין זכותינו לצפות שישראל תהיה מדינת לאום יהודית בדיוק כמו שפינלנד היא מדינת לאום פינית וגרמניה גרמנית.
6) יכול להיות שבמשך הזמן תווצר זהות תרבותית ישראלית שתהיה משותפת ליהודי-ישראלי, דרוזי-ישראלי, פלסטיני-ישראלי ואולי קצת פיליפינים-ישראלים. אבל הזהות הזו לא צריכה ולא יכולה להחליף את הזהות היהודית, דרוזית, פלסטינית או פיליפינית, ואין בה כדי לבטל את תפקידה של ישראל כמדינת לאום יהודית, שהוא תפקיד הכרחי כל הזמן שמדינות לאום הם המסגרת המקובלת בעולם.
7) "משחקי מלים, סמלים והגדרות משנים אולי את הסובייקט המיוצג על ידי הלשון אם אתה סטודנט בברקלי. הם לא מוחקים את המציאות, שהיא קונפליקט לאומי ממשי- לא ”הבניה טקסטואלית“ של ”פוליטיקה של זהויות“."
נכון מאד. כנ"ל גם הפנטזיה כאילו מדינות לאום הם איזה קוריוז מהעבר שפג תוקפו או שגעון פרטי של ישראל. שסכסוך הוא בין שתי קבוצות בעלות תודעה לאומית ממשית ולגיטימית.
יולי 24, 2007 at 13:32
בעניין "משחקי המלים", שיר- לא כתבתי שהדרוזים, השומרונים והעובדים הזרים הם "חלק מהעם היהודי"- אלא שהדרך פתוחה בפניהם להשתלבות בלאומיות הישראלית, המושתתת רובה ככולה על ההיסטוריה, התרבות, רגשות הסולידריות והמחויבות ותודעת הגורל המשותף המאחדים בין בני העם היהודי. המחשבה לפיה אם לא יהיה עם יהודי, תיווצר יש מאין איזושהי ישראליות מאחדת- היא כמובן קשקוש. ללא מרכז תרבותי אליו משתייך הרוב ושגם המיעוט יכול להשתלב בו (אלא אם כן הוא בוחר, וזו זכותו המלאה, להמשיך להשתייך לקבוצה לאומית שמיקומה הגיאוגרפי אינו חופף את המדינה, והזכאית אף היא למדינת לאום משלה- כמו העם הפלשתינאי), לכידות ההכרחית לקיום מדינה אינה אפשרית.
בעניין החפיפה בין לאומיות יהודית לדת- התרבות הישראלית אינה קשורה בדת יותר מתרבויות אירופה, וגרמני ממוצא יפני, בן הדת השינטוף אינו גרמני יותר מאשר שניאו-קונפוציוניסטי שהיגר לארץ מסינגפור הוא ישראלי. וכל זאת על אף שתרבות גרמניה היא לבנה, נוצרית ובעלת שורשים אירופאיים מובהקים, ומושתתת לחלוטין על לאומיות ברורה ומובחנת, בעלת היסטוריה ומאפיינים ספציפיים. אתה ממשיך לראות בדת היהודית גורם מדיר, ומסרב להכיר בכך שהיהודים והפלשתינאים הם שתי קבוצות לאומיות שכל אחת מהן מעוניינת בהגדרה עצמית, וזכאית לה; וערביי ישראל הבוחרים להגדיר עצמם כפלשתינאים יוכלו לחיות כמיעוט לאומי בישראל, או להגר למדינה פלשתינאית בה יממשו שאיפתם לריבונות- בדיוק כפי שיהודי אמריקאי, צרפתי או גרמני יכול לבחור בין שתי אלטרנטיבות אלו בדיוק (למעט העובדה שאין קונפליקט לאומי בין העם יהודי לאף אחד מעמים אלו, ולכן הוא יכול להיטמע, אם כי חלקית, בלאומיותם אם הוא מבקש לעשות זאת).
נראה לי מיותר להוסיף עוד למה שמיכה כתב, שמסכם את העניין במדויק.
יולי 25, 2007 at 12:39
ל"דני האדום" (תגובה לתגובתך הראשונה..)
נכון , המצב הכלכלי במדינת ישראל הוא אכן יותר טוב ,
אך אל לנו לחשוב שלנו יש יותר תקציבים כי לא בהכרח ,
זה המצב { הרשות הפלסטינית מקבלת תקציבים מארה"ב , אירן ועוד כול מיני מדינות " אוהבות ישראל "}
השאלה היא היכן הם משקיעים את כספם , האם בראש סדר העדפויות שלהם עומד אחיהם הפלסטיני מערכת החינוך וההשכלה הגבוה או שמה הכסף מיועד לאירגוני טרור כאלה ואחרים .
השאלה שצריכה להישאל היא מה סדר העדיפויות של אותם אנשים ולא להיות באצבע מאשימה כלפי מדינת ישראל שאגב גם כלכלית נמצאת במצב טעון שיפור בגלל אותם "אזרחים" שעושקים אותה מבחינת ביטוח לאומי ועוד תנאים סינטרים כאלה ואחרים
אם אותם " אזרחים " מעדיפים להישאר תחת שלטון ישראל ולא תחת שילטון אחיהם
כנראה שהם יודעים למה !!