גדי טאוב

רק שני המשפטים האלה, מגיע לו עליהם פרס בספרות. כי מהראשון, עם כל העוצמה של ישר-לפנים שיש בו, מיד מתעורר איזה חשד שהולך להיות לנו כאן קול מדבר עם פוזה מאצ'ואיסטית. ופוזה מאצ'ואיסטית זה דבר שאמנם יכול להיות מסוגנן – צ'אנדלר, המינגווי, בוקובסקי (כל אחד בדרכו) – אבל יש לו נטייה להפוך בקלות לדל. מקשוח, לקשוח עאלק.  מאנשים בשר ודם, לסופרהירוז שטוחים. אבל המשפט השני  – הוא לא היה בטוח שהוא יוכל – שם אותך מיד במקום אחר. לפני שעברו שתי שורות, העולם מתברר כמסובך. אנשים בו מסובכים. וככה, באיבחות כאלה, לא בתיאורים מתפייטים של דקויות הרגש, אלרוי מגיע לזה. 

אמרו על אלרוי שהוא הרים את הנואר לדרגות חדשות, שזה postmodern noir. שזה נכון. העלילות שלו, ואינסוף תתי-העלילות שלו, לקחו את הנואר למקום חדש. וכך גם הרבה דברים אחרים. אבל לעניין הסגנון, אתה קולט מיד שהאיש כותב עם גרזן. אחד הרומנים שלו, White Jazz, היה ארוך מידי. 900 עמודים. המו"ל אמר לו קצר ל 350. הוא  הוריד את הפעלים. היה "ירד גשם", נשאר "גשם." גרזן.

 אז הנה הפתיחה של הרומן הזה, ששמו The Cold Six Thousand:

They sent him to Dallas to kill a nigger pimp named Wendell Durfee. He wasn’t sure he could do it.

The Casino Operators Council flew him. They supplied first-class fare. They tapped their slush fund. They greased him. They fed him six cold.

Nobody said it:

Kill that coon. Do it good. Take our hit fee.

The flight ran smooth. A stew served drinks. She saw his gun. She played up. She asked dumb questions.

זאת המנטאליות שמדברת איתך. ואת זה אפשר לשאול באיזה אופן על כל כתיבה. למשל מי המנטאליות שמדברת איתך בבלוג. או מי המנטאליות הקולקטיבית של בלוגים בקפה דה מרקר שמדברת איתך. ואם מרגע שאתה מתחיל לדבר זאת המנטאליות שתצא מגרונך גם בניגוד לרצונך. ואם היא רק פה, או שיש לה תחום יותר רחב, איזה מעמד ישראלי חדש של בעלי מקצועות המצגת, שיהיה קשה אחר-כך לראות את העולם שלא דרך משקפיו. אני שואל. אני לא עונה.   ועם אלרוי כדאי להתחיל בסודות אל. איי. או American Tabloid.

(קרוס פוסט, מאלתר-בלוג שלי)