יולי 29, 2007
שיחה עם סר רוג’ר פנרוז
המאמר הזה – ראיון עיתונאי, אם לדייק – התפרסם ב"איגרת" של האקדמיה הלאומית למדעים. זה לא כלי תקשורת המוני במיוחד, וזו היתה אמורה להיות בהתחלה כתבה לידיעות אחרונות. אבל היא יצאה, כמו שאומרים עורכים "כבדה מידי". שמחתי על ההזדמנות לפגוש את האיש המרתק הזה, אחד המתמטיקאים המובילים בעולם, ושותף של סטיבן הוקינג למחקר על חורים שחורים.
זה קרה די במקרה, וחוץ מהעובדה שמה שקורה בפיזיקה בת זמננו הוא מסמר שיער, היה לי איזה עניין צדדי בכל העסק הזה שנוגע לויכוח על – כן, המילה הזאת שוב – פוסטמודרניזם. הפוסטמודרנים טוענים דרך שגרה שהפיזיקה הדגימה שאין מציאות אובייקטית, וכו' וכו'. זה לא נכון. והטיעון עומד על כרעי תרנגלות. מה שלא אומר שמה שקרה בפיזיקה הוא לא מוזר ביותר. או כדיברי נילס בוהר, מי שלא חטף שוק מתורת הקוונטים לא הבין אותה. ידיד פיזיקאי שלח אותי לכל מיני ספרים שעשויים להיות מובנים גם לבורים במתמטיקה ופיזיקה, וחלק מהם היו של פנרוז. ובעודי מגרד בראשי בלילות עם ספריו, זכה פנרוז במדליית איינשטיין והגיע לארץ. אז קפצתי על ההזדמנות, קניתי טייפ דיגיטאלי חדש, ואכלתי איתו ארוחת ערב. זאת היתה חוויה בלתי נשכחת. וכדאי להוסיף שפנרוז הוא אחד העקשנים שבאסכולת איינשטיין, שמתעקש שהבעיות של הפיזיקה הקוונטית הן בתיאוריה ולא בטבעה של המציאות. אז אני יודע שקוונטים זה לא בידיוק הנושא של הבלוג בדרך כלל, אבל בכל זאת, הנה הגירסה האלקטרונית של המאמר. נגיש, אני מקווה, למי שמבין בפיזיקה עוד פחות ממני (שזה כבר ממש מתקרב לכלום).
יולי 30, 2007 at 3:54
אבן מאמר מעניין, אם כי אני לא מוצא פה את הראיון.
בתור מי שרוצה להחשיב עצמו כפיזיקאי, אני די מתעצבן על כל הנסיונות להכניס מיסטיקה לתורת הקוונטים כדוגמאת הסרט "What The Bleep Do We Know". מצד שני הרי אם אנחנו טוענים כי הפיזיקה מסבירה את העולם הרי שצריך להסביר גם את התודעה. אולי זה יהיה קצת מסובך וכאוטי אבל לא יזיק לנסות לעשות את זה בצורה מסודרת.
יולי 30, 2007 at 5:39
בקשר למאמר מוסגר בהקדמה: "פנרוז נחשב בעיני רבים, לצד סטיבן הוקינג, לגדול הפיזיקאים, או המתמטיקאים הפיזיקליים …":
אין ספק שהאופן בו סטיבן הוקינג מתגבר על מוגבלויותיו הוא יוצא דופן ומעורר השראה. אבל צריך לזכור שתואר כמו גדול הפיזיקאים תלוי בהישגים המדעיים ולא בקשיים להגיע אליהם. הוקינג וכן פנרוז הם מדענים מובילים בתחומיהם (קוסמולוגיה ופיזיקה מתימטית) ביחד עם מספר מדענים נוספים. בתחומים נוספים יש מדענים מבריקים נוספים – ויהיו גם מי שיטענו מבריקים יותר.
בכלל, לא נהיר לי הצורך לדרג מדענים. כפי שלא ניתן להשוות בין פיזיקאי לפילוסוף, קשה להשוות בין מדענים, פיזיקאים או אחרים, בעלי אופי עבודה שונה. יש יצירתיים ומקוריים שמעלים בעיות ושאלות חדשות ויש טכניים יותר שפותרים בעיות קיימות. יש שמקפצים מנושא לנושא ופורצים דרכים חדשות ויש שמתעמקים בבעיות ספורות. לטעמי המדע מתקדם על בסיס רב גוניות זו. אגב, עניין לדיון נפרד הוא האם רב גוניות זו נפגעה בשנים האחרונות ומה יהיו תוצאות פגיעה זו.
יולי 30, 2007 at 14:28
כמה מילים על התיאוריה של פנרוז, יצא לי כחלק מקורס באת"א (שעוסק בהבדלים בין מכונות חישוב לבני אדם בין השאר) להיתקל בתיאוריה הקוואנטית-גראווטיציונית שלו להסבר היכולות הקוגניטיביות של בני האדם (גם מעלעול בספר שלו The Emperor's new Mind). ולטעמי התיאוריה שהיא מציג… ובכן, בהיעדר מילה אחרת אני אצטרך להגדיר אותה כמופרכת מיסודה:
שני הסיבות המרכזיות הן לא פיזיקליות דווקא אלא נובעות מידע בסיסי על היווצרות החיים בעולם:
א. מחשבים קוואנטיים הם מאוד מאוד רגישים לתנאים הסובבים סביבם, שום מערך קוואנטי לא יעבוד בלי בידוד איכותי מאוד מהסביבה. הסיכוי שמנגנון כזה יווצר מבחינה אבולוציונית הוא קלוש, מכיוון שבשביל להפעיל אותו באופן בסיסי בלבד נדרשת מורכבות מאוד גבוהה, אי אפשר לפרק אותו לצעדים הדרגתיים קטנים כפי שהססטיסטיקה הטבעית של הברירה הטבעית דורש.
ב. הטיעון המרכזי של פנרוז שהמוח אינו מכונת טיורינג נובע אך ורק מהיכולות המיוחדות לאנשים (כמו לדוגמה ללמוד שפות), שיש לנו בעיות עצומות כיום לתת למחשבים לפתור. מצד שני, הרי ברור שאין שום דבר שונה מבחינה מהותית בין המוח שלנו למוח של חולדה, אין שום סיבה להאמין שהמוח שינה פתאום בעצם האבולוציה את הארכיטקטורה שלו (מה שגם מאוד לא סביר סטטיסטית). כיוון שחולדה לא צריכה ללמוד שפות, או לנסות להוכיח את משפט גדל/לרצף מישורים אינסופיים אין לה שום צורך באותו מעבד קוואנטי גרוויטציוני בתוך הגולגולת, אין שום בעיה לבנות מחשב שיחקה מה שבערך חולדה עושה, וגם אם לא נצליח לעשות זאת כרגע הרי שזוהי רק הגבלה טכנולוגית, לא הגבלה מהותית.
וכיוון שהחולדה היא כנראה מכונת טיורינג, אין שום סיבה שאנחנו לא נהיה כאלה.
יולי 31, 2007 at 23:14
ההבנה שלי במדע נחותה משל קודמיי בתגובות והקרח דק, על כן אזהר בדבריי.
בבסיסו של דבר, למיטב הבנתי, לזמן (בשונה מלמרחב) יש כיוון מסויים ועל כן לתהליכים שאנחנו מודדים יש תוצאה מסויימת, גם אם היו אלטרנטיבות תיאורטיות בדרך שיכולנו לנבא על יסוד הסתברותי. אם כן – לאבני היסוד של הטבע, לחלקיקים שאנחנו יודעים למדוד – אין רצון חופשי, אלא לכל היותר אוסף של הסתברויות.
בהמשך לאותו טיעון – אם לאבני היסוד המדידות של הטבע אין רצון חופשי – מאיזו דלת אחורית הוא "נכנס" לתוך יצורים חיים?
יש טענה בדבר תכונות סינרגטיות שנוצרות רק במערכות גדולות כפונקציה של ריבוי החלקים, אבל זה נראה לי כמו דילוג על הצורך בהסבר.
לאור הדברים הללו נדמה לי שהאמפיריות המדעית מניחה במובלע מראש דטרמיניזם שמוציא מכלל אפשרות רצון חופשי, ועל מוזר לצפות דווקא מהפיזיקה שתביא הסבר לנקודה הזו.
ובנפרד מהפיזיקה, מה עם תחושתו של הפיזיקאי כאדם? האם גם הוא חף מרצון חופשי? ובכן, לזה יש את התשובה הקלאסית, שאין לי מושג מי אמר אותה – "אם אבן נופלת היתה יכולה לדבר, היא היתה אומרת שהיא *החליטה* ליפול".