• אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
• כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=199
• תגובות ב-RSS

תגובה אחת לפוסט ”ההתנתקות במבט לאחור“

1. מאת נמרוד אבישר:
   

   יולי 30, 2007 at 19:36

   לשם שינוי, יש לי כמה בעיות עם הרשימה הזו שלך.
   כהערה ראשונה וצדדית, אני לא אוהב את השימוש המופרז בכל נושא הסכנה הדמוגרפית. בהסתכלות מספיק רחבה, היהודים הם כבר מיעוט בחבל הארץ הזה. אני פחות מודאג מגורלה של המדינה היהודית (לא לגמרי לא מודאג, אבל פחות מודאג ממך) מהטעם שאני לא חושב שתהיה איזושהי דרך שבה הכיבוש יהפוך לסיפוח מלא והשתלטות פלסטינית על ישראל.
   ומבחינתי, ההתנתקות אכן הייתה כישלון – אבל לא כישלון כזה שלא יכולתי לצפות לו. למעשה, ראיתי את מה שקורה שם כבר כשהוכרזה התכנית, ויש לי הוכחות. הכשל העיקרי של ההתנתקות הוא בכך שהיא הייתה צעד ששולל את הלגיטימציה של פלסטינים לחיות כאן. ההתנתקות, לא בשונה ממלחמת לבנון הראשונה, יצרה מצב בו יש ישות פלסטינית לא אוטרקית אבל מבודדת על גבול ישראל מצרים. הישות הזו הפכה להיות, הייתה חייבת להפוך להיות, בעיה של המצרים, עניין שאנו מתחילים לראות את ניצניו עכשיו ורק ילך ויחריף עם הזמן. הישות הפלסטינית הזו נשענת על כרעי תרנגולת – אין לה כל בסיס קיומי מתוך עצמה, ובאמת – לעזה יש מעט מאוד להציע לתושביה, ומעולם לא היה לה הרבה. ישראל כופה, הלכה למעשה, סגר ימי ויבשתי על הרצועה, שמעמיד את האזור כולו בסכנה של אסון הומניטרי כבד. ואם הרעיון הבסיסי הוא שהפלסטינים הם מה שמכנה דאגלס אדאמס SEP – בעיה של מישהו אחר, הרי שהוא בבחינת שלילה של האפשרות להגדרה עצמית פלסטינית בנבדל ממצרים (וירדן).
   שנית, יש בהתנתקות הזו אמירה מאוד חדה כנגד הזכות הפלסטינית להגדרה עצמית בצורתה האולטימטיבית – קרי, הקמת מדינה. כל מיקודה של ההתנתקות היה המהלכים של ישראל – הנסיגה של ישראל, הפינוי של המתנחלים, העזיבה של ישראל. לא דובר בכלל על הפלסטינים שנותרו שם. לא הוכרה, כפי שהייתה צריכה להיות מוכרת מזמן, זכותם של הפלסטינים להגדרה עצמית, זכותם שאין לערער עליה להקים להם מדינה. גם במונחי הסכנה הדמוגרפית שלך, כל עוד לא תהיה רשות ריבונית פלסטינית לא תעלם הסכנה הזו – כל עוד לפלסטינים לא יהיה מקום שלהם, הם ימשיכו לראות בישראל את המקום שלהם, גם אם אין להם גגות רעפים אדומים של דוגית בטווח ראייה. מהלך חד צדדי המתעלם מנוכחותו של הצד השני עושה באופן ברור דה לגיטימציה של הצד השני כצד רלוונטי בדיון.
   מעבר לזה, מהלכים חד צדדיים מונעים כל אפשרות לסיום אמתי של הסכסוך, שהוא בעיניי סכסוך על ריבונות יותר משהוא סכסוך על שטח. לראייה, כבר היו הסכמים ומו"מ בהם הגיעו להסכמה טריטוריאלית – העניין תמיד היה כמה ריבונית "תרשה" ישראל לפלסטין (תובב"א) להיות. גם אם ישראל תיסוג, חד צדדית, נסיגה מלאה לגבולות 67, היא למעשה "תקבע עובדות בשטח", ותביא למצב שבו לא יהיה איך, על מה, או עם מי לדון. מחד, הולכת ומתגברת התחושה בציבוריות הישראלית שהפלסטינים "קיבלו כבר" ולכן לא צריכים לקבל עוד ואין מה לשבת אתם למשא ומתן. מנגד, הפלסטינים עוד לא זכו לריבונות, ולכן אין כל משמעות לטריטוריה.
   לבסוף, כשאנו נזקקים לשיקולים פרגמטיים של תועלת כדי לפנות התנחלויות, אנחנו בעצם אומרים שכל עוד השיקולים הפרגמטיים להשארתן של ההתנחלויות גוברים על אלו להריסתן, אפשר להשאירן. אנחנו מעוררים ויכוח. הרבה יותר נכון לקבוע, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שכל התנחלות היא בעינינו זמנית בלבד, שזה מוסד מעכב שאין בו כל צורך, שזה פשע מלחמה – ושכולן מיועדות לפינוי. דין אריאל כדין נצרים, בפראפרזה על האמירה הידועה. ההתנתקות יצרה מספר דינמיקות לא טובות: היא הביאה למצב שבו יהיה קשה הרבה יותר (וטעימה קלה מזה ראינו בעמונה) לפנות התנחלויות בעתיד (גדי, ראית את האוטובוסים עם הכתובות "לעולם לא עוד"? ההתנתקות הפכה למיתוס מצדה של הציבור הכתום). האמירה האנטי-התנחלותית צריכה להיות חדה בהרבה. היא צריכה להיות כזו שבה גדר ההפרדה לא תגזול אדמות פלסטיניות (שכבר לעולם לא תושבנה – אף אחד לא יזיז גדר בעלות של מיליוני דולרים רק כדי לחתום על הסכם) רק כדי לעקוף התנחלות, בימים של התנתקות.
   ההתנתקות תלתה את פינוי ההתנחלויות ביציאה מהשטח ובמצב הפרטנר בצד השני, אין זה כך; פינוי ההתנחלויות צריך להיעשות בלי קשר להאם או לא ישב צה"ל בשטח, פשוט מתוך ההכרה שזו לא האדמה שלנו להתיישב בה, שזה גזל לבנות יישוב על אדמה פלסטינית.
   ולכן, בעיניי, קיימת בעייתיות רבה מאד באופן שבו הצגת את הדברים ברשימתך.