אוגוסט 20, 2006
זאת היתה מלחמה למען חלוקת הארץ – והפסדנו בה
זה אולי לא היה נבון מצד אולמרט לומר את זה באמצע המלחמה, אבל זה היה נכון.
אנחנו לא רגילים לחשוב על זה ככה אבל הפעם נלחמו בנו לא נגד הכיבוש אלא כדי למנוע מאיתנו לסיים אותו. ישראל החליטה לצאת מהשטחים, קודם על ידי הסכם, ואחרי כשלון אוסלו גם בלי הסכם. הקיצונים בעולם המוסלמי בכלל, ובצד הפלסטיני בפרט, מצאו דרך להכשיל את השיטה הראשונה, ועכשיו גם את השיטה השנייה. הם אמרו את זה מפורשות, רק שלא הקשבנו. ראו בעניין הזה ב Ynet – "טילים להנצחת הכיבוש".
אוגוסט 20, 2006 at 16:52
גדי טאוב, שלום רב,
אני עוקב אחר כתיבתך באדיקות, מזה מספר שנים. לא מעט משפטים שכתבת סידרו לי בראש מחשבות שהיו שם באופן מפוזר (בעיקר בחלקו השני, הפוליטי, של "המרד השפוף").
לראשונה אני מוצא את עצמי חולק עליך באופן מהותי. בקצרה אומר זאת כך: ההתנתקות הייתה הדרך השגויה ביותר לצאת מרצועת עזה. והיא אכן "מתנפצת לנו בפרצוף", כפי שאמרו מתנגדיה.
אז מה לעשות? אני מסכים בהחלט שאת זכותנו הטבעית וההיסטורית על הארץ אסור לנו לממש בכל חלקי ארץ ישראל, ומדינה פלסטינית בצד ישראל הינה יעד ברור לכל ישראלי בר דעת. אבל צריך לקחת בחשבון שצעדים ישראליים יוצרים תגובה בצד הערבי והפלסטיני – אם נסיגה ישראלית תתפרש שם כנצחון הטרור החמאסי, יצא שכרנו בהפסדנו. מאידך, אם נצליח לבצע נסיגה מתוך הסכם – גם אם חלקי ומוגבל – נצליח לחזק את הגורמים המתונים בחברה הפלסטינית. לא מדובר באוהבי ישראל, חלילה, אך גורמים אלה יוכלו לבסס שלטון חפץ חיים בשטחים שנפנה, ולא כאוס וטרור, בדומה למה שהותירה נסיגתנו מרצועת עזה.
המלחמה בלבנון הזכירה לנו שאין פתרונות קסם – לא "ארץ ישראל השלמה", לא "אוסלו" ולא "נסיגה חד צדדית".
אשמח לשמוע את תגובתך.