גדי טאוב

דברים לא נראים אותו דבר מדאנס בר באלנבי. כלומר, אם צריך לשרטט מחדש את החלוקה בין מה שקראו פעם "ישראל הראשונה" ל"ישראל השניה" הנה הקריטריון שאני מציע: אלה שיש להם כתובת אי-מייל ואלה שאין להם. כי אלה שיש להם כתובת אי-מייל חיים בעולם אחד, ואלה שאין להם חיים בעולם אחר. וזה קשה להמחיש את ההבדלים האלה שלא באמצעות דו"חות של הביטוח הלאומי, או סיפורי זוועה על רעבים (שישנם) ועובדי קבלן. וזה גם לא נותן את התחושה. רחמים זה לא תמיד דרך להבין. לפעמים זה במקום.

אז הנה דוגמא, שנתקלתי באלנבי 40, שזה דאנס בר. הגעתי לשם כי כמה פעמים עברתי ליד בשבע בבוקר, בשעות שאנשים הולכים לעבודה, בשעות שקו ארבע עמוס לשני הכיוונים, כשאנשים כבר התניעו את היום, והדלת הזאת, באמצע אלנבי נפתחת ונסגרת, ואנשים יוצאים ונכנסים בבגדי יציאה, מתוקתקים ומתוקתקות, כאילו זה לגמרי סביר ורגיל. אז פעם אחת נכנסתי בשש בבוקר, וזאת היתה אהבה ממבט שני. כלומר בפעם הראשונה זה קצת קשה להתאקלם שם. אבל מי שמתאמץ יכול. ומאז האהבה ממבט שני – לפני שלוש או ארבע שנים – הייתי שם הרבה מאד. מאז המקום קצת התפרסם, מנדי, תחרות החולצה הרטובה, זה שיש שם הרבה דתיים, כל מיני דברים הגיעו לעיתונות. אבל אני חושב שהייתי הראשון שכתב על המקום הזה כתבת מוסף (שהיתה ב 7 ימים לפני איזה שנתיים). בכל אופן, זה מקום עממי, ולא הלכתי לשם כדי לכתוב, אלא כי יש שם וייב שאין במקומות אחרים, וזה קשה להסביר, אבל בעיר עמוסה שנונים ושנונות, אני קצת עייף מכל תרבות הדחקות המתחכמות, ושם ממש ממש אין צורך. וזה נעים, כמו שאתם לא מדמיינים.

ופוגשים אנשים. מכל הסוגים. אבל רובם אנשים מישראל השניה-החדשה, אנשים שכמו שאמרתי אין להם כתובת אי-מייל. זה דבר שאתה שוכח כמה דקות אחרי שעברת בדלת, כי פה שמח באופן כללי (כמו שאתם יכולים לראות אולי מהתמונה), והצרות של אנשים נשארות בבית, גם אם הן גדולות. אבל מידי פעם אתה נזכר. הנה הדוגמא שעליה אני מדבר. לילה אחד – צפוף, רעש, בקושי אפשר לעבור – אני מפלס דרך בדחיקה ודחיפה לחלק האחורי של הבר, וקצת אחרי שאני יוצא מהפקעת של הרחבה הקדמית, למקום שיש בו קצת יותר אויר וקצת פחות זיעה, בחורה תופשת לי את היד. בזרוע. אני לא מכיר אותה, אבל לפני שאני מספיק לעשות הכרות, אני לא מספיק אפילו לומר "הי" היא אומרת לי ככה: "יו! אתה מפורסם, נכון? אני רוצה להיות ספרית." בלי רווח בין הסימן שאלה לחלק השני. ככה בנשימה אחת. 

אני לא חושב שמישהו אמר לי כל כך הרבה על ישראל בכל כך מעט מלים. כי לרגע אתה יכול לדמיין איך ישראל נראית מהעיניים של הבחורה הזאת – ילדה בעצם, בת 20 אולי 22 – שמנקודת המבט שלה זה נראה שבצד השני של התהום, בצד שלא שלה, יש את כל האנשים האלה שהחיים שלהם טובים: ספרים, מפורסמים, וכל מיני כאלה. ומהצד שלה של התהום, אין דרכים מסודרות, או גשרים, או סולמות לטפס בהם, או נטוורקינג, שיכול להוביל מפה לשם. וזה לא שהיא אמרה את זה בעצב או משהו, ובטח לא בהתרסה. זה יצא לה ככה, בעליזות אפילו. ואני לא חושב שהיא באמת חשבה שאני אעזור לה להיות ספרית, אבל אני כן חושב שהיא חשבה שאני יכול, אם אני רק ארצה. זה רק היה כל-כך חד פתאום, שבעיניה ככה זה: שהיא שם למטה, ושהיא לא יודעת איך אפשר לטפס משם.  (קרוס-פוסט מהאלתר-בלוג)