גדי טאוב

המלחמה הקרה היתה שיעור רע מאד בפוליטיקה בשביל האירופאים. הם למדו שמדיניות זה עניין של ג'סטות שאין להן תוצאות במציאות. צרפת למדה את השיעור הזה במשבר הטילים בקובה. הנשיא קנדי לא התייעץ עם בעלי בריתו לפני שהוא נכנס לעימות עם הסובייטים וצרפת, שהבינה ש NATO זאת הצגה אמריקאית בלעדית, עשתה ג'סטה מרשימה, טרקה את הדלת, ועזבה את הברית הצפון אטלנטית. איזו משמעות היתה לזה? כלום. זה לא שאמריקה היתה מפסיקה להגן על צרפת מול הגוש הסובייטי.

המלחמה הקרה עברה, אבל ההרגל נשאר. צרפת ממשיכה לעשות ג'סטות פוליטיות, ולא מרגישה שיש להן מחיר, או שצריך לשאת באחריות. כמו אז, גם עכשיו. אחרי שהצרפתים התעקשו לקחת חלק מרכזי בתפירת ההסכם בלבנון – כוח של עד 15,000 חיילים, זוכרים? – הפסקת האש רק התחילה והם כבר הודיעו שמה שהם מוכנים לתרום זה 200 יועצים. אפילו מאמר המערכת נשוא הפנים של הוושינגטון פוסט בקושי התאפק מללגלג עליהם. אפילו האו"ם התעצבן. 200 יועצים, זה בדיוק מה שצריך נגד החיזבאללה. איך לא חשבנו על זה בעצמנו? למה לא יעצנו בעצמנו לחיזבאללה? זוכרים את מלחמת לבנון הראשונה? אז הצרפתים כן שלחו צבא. שברח מיד כשהתחילו לירות.

אם הפסקת האש הזו תישען על צרפת, היא לא שווה את הנייר שהיא כתובה עליו.