אוגוסט 24, 2007
אורחים בבלוג – אריק גלסנר
לאחרונה הופיע תרגום חדש לספרו הסמי-קנוני, מ-1984, של הסופר הסלבריטאי ג'יי מקינרני, "אורות בוהקים עיר גדולה" (הוצאת "זמורה ביתן"; תרגום: קטיה בנוביץ'). הגיבור הניו יורקי הצעיר ברומן, המבקש להיות סופר, פוגש לשיחה סופר ותיק. הסופר הדועך והשתיין נושא באוזניו של הגיבור נאום מעניין מאד על עתיד הספרות: "החבר'ה שמבינים בעסקים הם אלה שיכתבו את הספרות החדשה. וולאס סטיבנס אמר שכסף הוא מעין שירה, אבל הוא לא שמע בעצת עצמו (…) לבדיון אין לאן ללכת. הוא יוכל לברוח אבל הוא לא יוכל להסתתר. הכתיבה החדשה תעסוק בטכנולוגיה, בכלכלה גלובלית, בדעיכת האלקטרוניקה ובתזרים העושר. אתה בחור חכם, אל תתפתה לכל החרא של עליות גג ואמנות". התחזית הזו של הסופר הקשיש לא התגשמה. לפחות לא באשר לספרות הישראלית (בספרות האנגלוסקסית ניתן להצביע על כמה וכמה סופרים שניסו להתמודד עם עולם הכסף הגדול: מרטין איימיס, דון דה-לילו וג'ונתן פראנזן, לדוגמה). הספרות הישראלית העכשווית מתייחסת לכסף כמו שהספרות הויקטוריאנית התייחסה לסקס. הכסף הוא הנעדר הגדול מהספרות הישראלית העכשווית. לא הפלשתינים, לא המזרחים ובטח שלא הנשים.
מדוע זה כך? ישנן להתעלמות הזו מספר סיבות. בעולם מתמקצע והולך סופר שהוא גם סופר טוב שיבין גם בעולם המורכב של ההון הוא חזיון לא נפרץ. סיבה נוספת: תפישה רומנטית של הספרות כעוסקת בעיקר ברגשות (במקרה הטוב) או כמתמקדת בלשון (במקרה הפחות טוב) גורמת להסבת הפנים מעולם הכסף "הלא פיוטי" כביכול. לטעמי, ההתעלמות הזו מעולם הכסף גורמת לחולשה חמורה במערכת הספרותית הישראלית. הפניית העורף לכוחות הגדולים שמעצבים כאן את חיינו פוגמת קשות בעוצמת הרלוונטיות של הפרוזה הישראלית העכשווית. ולא רק פגיעה "מקומית", במערכת הספרותית הישראלית, יש כאן אלא גם ביכולת שלנו, האזרחים הישראלים, להבין את העולם שסביבנו. כי הפקרת שדה ההון והכסף הגדול לסיקור עיתונאי גרידא מוותרת על הענקת פרצוף אנושי לתהליכים כלכליים. שרטוט דיוקנאות פסיכולוגיים והשפעות רגשיות של תהליכים שהם כלכליים ביסודם, לו היה נעשה בספרות הישראלית, יכול היה לתרום לתחושה אצל קורא ישראלי שהוא מבין את העולם שסביבו, שלעולם שסביבו יש פני אנוש, לא במובן שזהו עולם חיובי אלא שזה עולם שניתן להבנה. כרגע, הטיפול העיתונאי הניתן לעולם הכלכלי תורם לתחושה שאנחנו חיים בעולם חסר פנים ושמות, עולם אנונימי, אך גדול ואכזר, שרירותי, שחורץ את גורלנו בלי להיות מובן לנו.
אריק גלסנר כותב ביקורות ספרות שבועיות במעריב
אוגוסט 25, 2007 at 8:19
זו שאלה מרתקת ואני בהחלט שותף לדעתך. אני אף סבור כי יצירות שיטיבו לתאר מציאות אישית/חברתית מתוך הקונטקסט המטריאליסטי-כללי, לאו דווקא המוניטארי, ישאו מסר דידקטי ויהיו בעלות ערך פדגוגי אשר וודאי יתרום להעשרת הגיוון בשוק הדעות הישראלי.
הזכרת את התקופה הויקטוריאנית, בתקופה המקבילה, מעבר לתעלה, עסקו ענקי הרוח בפאריז (אונורה הגדול והוגו בעיקר) בהשלכות הפסיכולוגיות מרחיקות הלכת של התיעוש בערים הבורגניות והמעבר לחיים המודרניים. באמצעות פריזמה ריאליסטית שנשזרה היטב בנימה ביקורתית, הטיבו לבטא את הקשר הגורדי בין התיעוש, העיור וכלכלת השוק לדקדנט המוסרי. ז'אנר כזה בהחלט נעדר במחוזותינו וחבל.
לדידי הסיבות לכך מגוונות אולם נראה כי הקפיטליזם של הדפוס, אם להשתמש בטרמינולוגיה אנדרסונית, מהווה את עיקרן. תרבות הריטיינג החד-ממדית ונטייתה האינהרנטית של התקשורת לעסוק בצהוב ולא במהות לא משאירה מקום לניתוח סוציאלי רוחבי ומעמיק. בנוסף, העובדה כי התקשורת חדלה מלהיות "כלב השמירה של הדמוקרטיה" ומאמצת מדיניות אגרסיבית של "אקטיביזם תקשורתי", מונעת, הלכה למעשה, מיוצרים להציג פריזמה שונה מזו המשתקפת באמצעות המדיות השונות. כנראה שפלוצקר הוא הטקיטוס הישראלי של המילניום השלישי, עצוב אך נכון – אם לצטט את האטפילד. בדיוק מאותה סיבה, רבים בחברה הישראלית לא נחשפו לניתוח פסיכו-כלכלי-חברתי וורסטילי – עובדה היכולה לספק תשובה טובה לשאלה: "מדוע רעיונות סוציאליסטיים לא קנו שביתה בקרב הציבור בישראל?".
אוגוסט 26, 2007 at 2:25
תודה על ההערה אריק גלסנר, בהחלט הצלחת להסביר לי את אחת הסיבות בגללן כל כך אהבתי את ה"התיקונים".
ואם אני מסתכל עכשיו על "ארבעה בתים וגעגוע" למשל, אני נזכר בתחושה של חוסר נוחות ממקומו הנפקד של ה"כסף" בסיפור הזה. שיש בו הכל בספר הזה הכל , אהבה, ערבים וכו'. ממה אמיר גיבור הספר חי ? מה זאת אומרת שהוא החליט שהוא לא עבוד השנה ? בכל שלל השיקולים של מה לעשות שאהיה גדול . מה הם עד כדי טהורים ותמימים ?
דרך אגב השינוי הזה ביחס לכסף , הוא לא רק בגלל התנזרות או מניעה של הסופרים , הוא משום שישראל הפכה להיות כל כך שקועה ב"כסף" רק בשנים האחרונות. כלומר אנשים הפסיקו להיות רק שכירים , אלאל כל אחד הןא גם משקיע קטן.
הייתי מותח את קו הגבול בהקמה של "דה מרקר". האמריקאים הממוצעים לעומת זאת , מושקעים בשוק ההון כבר שנים ארוכות.
יש גם משהו מתעתע בשינוי הזה כי הוא שקט וזוחל . זה לא כמו שבוקר אחד יגור לך הומלס ליד הדלת. מי שמרוויח משכרות חודשית או שקוע בעבודתו (הספרותית ?) עלול לא לשים לב מה קורה לחבר שלו , שכבר משחק בבורסה שנתיים.
אוגוסט 29, 2007 at 11:13
אכן מאמר מחכים ומעניין. אבל אולי הסיבה נעוצה בכך שהעיסוק בכסף ברומן האמריקני, ולא רק של ימינו, קשור לאידאולוגיה ולפרטיקה הפוריטאנית שעדיין מנחה את התרבות הזאת. סופר כמו דלילו ב"קוסמופוליס" , למשל, הוא יוצא דופן משום שהתיאור שלו את גיבורו איל ההון והאובססיות המוניטריות שלו, מהווה ביקורת נוקבת וקטלנית של האתוס המציב במרכזו "עשיית כסף". שלא במקרה, הוא הואשם באנטי אמריקניות בשל תיאורים כאלה ודומיהם. בספרות הישראלית, שאינה בדיוק מונעת באותו מנוע אידיאולוגי, העיסוק בכסף ככסף נדמה אולי "וולגרי" . ואולי יש לכך סיבות אחרות.