ספטמבר 2, 2007
בית פלסטיני נטוש
לא חשבתי שאני אמצא את עצמי, ביום חול, בסוף אוגוסט, אחת בצהריים – שמש, חם, לח – חוצה שדות קוצים על טוסטוס 50 סמ“ק, שלא נועד לנסוע בחולות, בטח לא עם עוד נוסעת מאחורי, בחיפוש אחרי בית על גבול חולון תל-אביב שמשפחה פלסטינית נטשה ב 1948. ועוד עם מפה מצויירת שנראית כמו ממשחק חפשו את המטמון של ילדים. אבל יש הפתעות. לרשימה המלאה…
ספטמבר 3, 2007 at 16:22
פוסט מעולה.
מדויק, וחושף את הצניעות שבדרך כלל אנשים מפספסים בך.
(ותגיד, מה עם האינטרנט-דייטינג, נטשת?)
(ואם אנחנו כבר פה, אז תגיד – לא מפריע לך האקט הזה, של גיוס החיים בשביל הכתיבה? יש בזה משהו מעגלי שמחפה על עצמו, אתה לא חושב? ובסוף גם מבטל את עצמו, או לא נותן מקום אמיתי לא לציניות ולא ליומיום. לא? אני מרגישה ככה לפעמים, אצלי).
אוקטובר 8, 2007 at 4:09
"אין שום מוסר השכל בסיפור הזה, או משהו שישנה את הפרספקטיבה שלי, או שלה, או של אקדמאי פלסטיני בשם אחמד, שגר בלונדון, ושאליו היא התקשרה לדווח שמצאנו את הבית."
למה כל כך חשוב לך לפתוח את הרשימה בקביעה פוסקת כל כך? האם אתה חושש מתגובת הקוראים, שמא יתפרש כאילו שינית את דעתך? מה כל כך מפחיד בלשנות דעה או פרספקטיבה?
במיוחד למי שרואה עצמו כאינטלקטואל?