ספטמבר 30, 2007
אחמדינג’אד בקולומביה
כשהתקיים הוויכוח על מצעד הגאווה בירושלים, מרצה צעיר אחד מאונ' תל-אביב, שהפכה לאחד ממעוזי הפוסט מודרניות, יצא בקריאה נרגשת לחרדים: אתם לא מבינים, אתם ואנחנו, החרדים והגאים, אנחנו באותו צד! אנחנו המיעוטים, ואנחנו צריכים להילחם יחד נגד סכנת הכפייה של הרוב!
נזכרתי בדבר הזה אפרופו מוחאי הכפיים לאחמדינג'אד באוניברסיטת קולומביה, והגברת מההפגנה בחוץ, שהכריזה שג'ורג' בוש יותר גרוע מאחמדינג'אד. מפני שזה אותו סוג של היגיון עקום. לרשימה המלאה ב NRG…
ספטמבר 30, 2007 at 12:17
מדויק להפליא. במיוחד הזיקה לאדוארד סעיד, אללה ירחמו. בהחלט מדהים שהשאיפה של אותם חוגים היא פטרונית ומתנשאת: לעצב בצלמם ובדמותם את "האוריינטאלים" ולהנחיל להם את האינטרפרטציות "שלנו" למושגים אבסטרקטים כמו חופש דתי, כלכלי ופוליטי, מתוך בדיוק אותה פריזמה אירופוצנטרית שבה ראה סעיד את אבי אבות הטומאה.
הבעיה שלי עם החינוך הפוסטקולוניאלי, היא פחות לגבי הדרך להשגת השינוי, יותר עם צורת החשיבה המעוותת. שיפגינו נגד הכיבוש, המגמות הדיקטטוריות בדרום אמריקה, הניצול של מדינות העולם השלישי, הפרת זכויות אדם – לגיטימי, רציונאלי ומבורך. אבל תמיכה ברוצח נתעב, מכחיש שואה ודיקטטור בחסד, לא יכולה להיות מוסברת באמצעות איזשהו רציו שוויוני, הומאניטרי, ואפילו לא כנגזרת של ה"שנאה העצמית" הפתולוגית של האנגלו-סקסי המיוסר.
אני מתקשה להאמין שהכת הזו אינה רואה את העוולות של הרודן כשלעצמן, ללא כל קשר למעללי האירופים והציונים. מעניין אם הם מאמינים שבעולם ללא בוש, בלייר ואולמרט, הנמר יהפוך לכבש, יכונן דמוקרטיה מתוקנת, יוותר על תוכנית הגרעין, יסלק את השפעות השיעה, יהפוך את איספהן למרכז עולמי לשמירת זכויות אדם ולבסוף יפרוש לטובת קריירה בנבחרת השחמט של טהרן.
ספטמבר 30, 2007 at 14:27
שלום גדי.
קראתי בעיון, אבל רב הנסתר על הנגלה. לא כתבת, אבל רוב הקוראים הבינו היטב – שלא היית נותן לו לדבר. אז קודם כל, אשמח לדעת – ואולי גם הקוראים – אם באמת אסור היה לתת לו לדבר. כי זה חלק גדול מהאישיו, ולא אישיותו החשוכה והמוכרת של המנהיג.
רוב הסטודנטים בקולומביה לא תומכים באהמדיניז'אד. ממה שאתה לא כותב, אפשר להבין שהם מתים עליו כי הם אירחו אותו.
יכולת לראות בעצמך בטלוויזיה כמה הם גיחכו כשדיבר על הומוסקסואליות באירן. אני לא חושב שזה בגלל שהם חושבים שהוא מצחיק. יכולת לשמוע גם את נאומו המשתלח של הדיקן.
בקולומביה החליטו לארח אותו, אגב, במסגרת סדרת הרצאות שבה התארחו מנהיגים של מדינות שונות, חלקן טוטאליטריות.
חבל שבאותה סכין שבה אתה מנסה לבתר את הרלאטיביזם, אתה מעודד את האבסולוטיזם. רוב קוראיך, נדמה לי שזה ברור כשמש, מבינים היטב בעיקר את מה שאתה לא כותב. המסקנה שלהם תהיה כמובן – ואיך אפשר להאשים אותם – שעם חבר'ה כמו אהמדיניז'אד אסור לעשות עסקים. ברור, הוא שונא אותנו. הוא כמו היטלר.
קרוב אליו נמצא את החמאס וכמובן גם את הרשות הפלסטינית, שמנהיגה החשוד כחשוך פרסם בזמנו תהיות על כמות הנספים בשואה ותמך במאבק מזוין. ובכלל, הוא ערבי, וכידוע אצל הערבים יש רצח על כבוד המשפחה, שזה ממש לא נאור. כמו כן הוא מוסלמי, וכידוע במשפט האיסלמי עוקרים איברים על עבירות רכוש. זה גם לא מגניב בכלל, ולא משנה אם אתה נאור סטייל ביבי או נאור סטייל שריד.
אני לא חושב שאתה חושב שדין עבאס כדין אהמדיניז'אד.
אני רק חושב שהרבה מההשפעה של טקסטים כאלה נמצאת במה שאין בהם, בכוונה או בטעות. האחריות, במקרה הזה, היא שלך – גם על הטקסט החסר.
בקרוב, אם לא תזהר, אני חושש שדבריך יוכלו לשמש כל גורם שמעונין להתחמק מדיאלוג ולסמן את החשוכים. ואולי, חלילה, להאיר אותם. כמו שהאירו את חשוכי עיראק ואפגניסטן.
כל כך האירו אותם שהם נהרגים בקצב מטורף, יום יום, וגם ברגעים אלה. מצד שני, הם חשוכים, אז אולי זה לא כל כך נורא.
ספטמבר 30, 2007 at 14:28
ה'ניו יורק טיימס' מפרסם כמה קטעים מתורגמים מבלוגים איראניים שנכתבו בתגובה לביקור אחמדיניג'אד. כדאי להציץ ולקרוא ולפחות להתנחם בכך שיש ציבורים שלמים ומשכילים באיראן שרחוקים מאוד מעמדותיו:
http://www.nytimes.com/2007/09/30/opinion/30parker.html?_r=1&oref=slogin
הטיעון החשוב ביותר לדעתי שחשוב להעלות הוא הבעייתיות של השימוש במושג 'חופש הביטוי' לטובת נאומו. למעשה, הטיעון הזה משקף את העמדה של ציבורים שלמים, כנראה בעיקר באוניברסיטאות אמריקאניות אבל גם הרבה מחוץ להן, לפיה זכויות אדם משמות כמצע פוליטי שלם ומלא. יש עם זה כמה בעיות.
ראשית, חופש הביטוי מאבד ממשמעותו ברגע שהוא מנוצל על ידי מי שמתנגד לו.
שנית, חופש הביטוי היא זכות שאמורה להגן על החלש, אלא שזה לא המקרה דנן ולכן מדובר בפשטות בAbusing this right
ושלישית, זכויות אדם אינן יכולות לשמש כמצע פוליטי שלם משום שהן מחייבות גוף ריבוני שיכאוף אותן וידאג למימושן. כשנעלמת הלגיטימציה לכל ריבונות דה פקטו נעלם הכוח המניע של השמירה על זכויות האדם
ספטמבר 30, 2007 at 23:38
מוכרחים להודות שהחשיכה לא פוסחת על שום מקום בטח שלא עלינו כאן שאנו מעדיפים לקחת כל זכר שנולד ולהתעלל בו באכזריות בימים הראשונים לחייו כולל כריתת החלק הכי רגיש באיבר המין שלו
רק האנקדוטה הקטנה הזאת יכולה להראות עד כמה עיוורים אנו מסוגלים להיות לאיוולת של עצמינו
אוקטובר 1, 2007 at 7:27
השאלה האם "כולנו אותו דבר" נידונה בהרחבה, ובאחת הצורות המענינות והמעשיות שלה, דוקא באינטרנט, במקום בו בין השאר גם איראנים כותבים, באנגלית שבורה או לא, את חוויותיהם דעותיהם וטוקבקיהם. השפה הרצוצה הזו, והמאמץ של כל מי שמשתתף בשיח הזה ליצור את התקשרות הזו גם אם בחרפות וגדפות, הן מה שיכולים להפוך את הדיון הזה למורכב יותר, פרנואידי פחות, ובעיקר להבין שהוא נע כל הזמן על הציר הזה, של השונות והדומות.
לתקוף, מעל במה פופוליסטית להחריד, את אדוארד סעיד ותלמידיו על כך שהיחסיות פוגעת גם בענינו הוא, זו ציניות במקרה הטוב, וטישטוש והסתרה במקרה הגרוע, שהרי לעצם נסיונו של סעיד להציג את "המזרח" כתרכובת פלואידית ובלתי אחידה של עמים אנשים ודעות ודאי אינך מתנגד.
ואולי כן? הדיון בגלובליזציה, מהזוית האינטרנטית לפחות, מראה בעיקר שיש תנודה, שהדומה והשונה מעורבבים זה בזה, והניסיון "לעשות סדר" (עולמי חדש?) נכשל שוב ושוב פשוט כי עד שהאקדמיה מגיעה לזה, זה פשוט כבר ממש ישן (נזכיר רק שטכנולוגיה בכלל ויצירי קהילת הקוד הפתוח בפרט הם חלק פעיל מאד בדיון הזה).
האזהרה החמורה, והפופולרית אצל פוליטיקאים בדרך כלל, בדבר היכולת להאמין או לא לאיומיו של האחר, היא כיסוי זול ומבריק לפחד, הפחדה, ובעיקר יהירות איומה.
מה שאמר החבר בקולומביה על חוסר קיומם של הומואים שם מעבר להרי החושך, היה מאיר עיניים יותר בשבילי מכל נאומי ההפחדה של מנהיגינו ושמרני האקדמיה, ומכפיתיות התיווך הפרשנית שתירוצה הרשמי הוא "אתם לא מבינים אותם", ומה שזה מזכיר מהשיח המקומי בעניין הזה, יש פרטנר, אין פרטנר, ודאי ברור.
העניין הוא שכל זמן שלא עולה טנק על הבית שלי, אשמח אם כל החברה הטובים, מאוניברסיטת תא ועד ג'ורג' בכבודו ובעצמו, יתנו לי לשמוע מה שיש לכל אחד להגיד, ולא יתיחסו אל ה'קהל' כתינוק שעלול להישבות – אותו קהל אגב, שקורא, מצביע, קונה ספרים, משלם מיסים וכו וכו.
כבד את הקהל שלך, ואל תטרח עם הכסות המוסרית – הרי פילוסופית, הם פשוט לא נחמדים.
אוקטובר 1, 2007 at 10:35
מתן לגיטימציה לרודן מתוך סלידתה של הדמוקרטיה הליברלית משימוש בכוח, דפנה, כבר הובילה במרוצת ההיסטוריה לזוועות חמורות מעט יותר מטנקים הצובאים על ביתך (האנלוגיות לצ'מברלין כבר נטחנו עד דק, ובכל זאת).
השלווה הבורגנית ואשליית הביטחון הקיומי המובן מאליו הנלווית אליה, לצד הניתוק הרגשי מהמציאות הפוליטית, היא זו שמאפשרת לבני הדורות האחרונים להתבונן ברוצחי המונים כצ'ה גווארה כאלילי פופ (אם אתה "אינטלקטואל" השבוי בקסם המהפכנות), בגנגסטה-ראפרים המטיפים לרצח ואונס ומיישמים את משנתם כמושאים לתיעול תשוקות מודחקות של מין ואלימות (אם אתה מתבגר בן 16 בפרברים) ובאוכלוסיות שאינן זוכות אף לטיפול רפואי מינימלי בארה"ב כעצמים בלתי מזוהים החיים בספרה אחרת (אם אתה אמריקני האמיד מספיק כדי לא להזדהות איתן).
השימוש בערכי חופש הביטוי כדי להצדיק מתן במה ציבורית למנהיג הקורא להשמדת ישראל, הוא התעלמות מהמשמעות הפוליטית של הדבר. גם האמונה בכך שהפרט אמור להכריע, לבדו ולא כחלק מחברה, מה יברור מבליל נטול היררכייה של נרטיבים המציף את קיומו- היא נאיבית, ומנוגדת דווקא להגות הפוסט-מודרניסטית ממנה היא, כביכול, יונקת. על פי הוגים כמו אלתוסר ופוקו אין אלא סובייקטים, הכמהים להיות אינדיבידואלים אולם אין ביכולתם להשתחרר מ"מבני הכוח" הנזילים, האמורפיים והסבוכים זה בזה, אשר מקיפים אותם וחודרים לתוכם- בבחינת "כבודם מלא עולם". המצטטים הוגים אלו כיום בשם אג'נדה "פוסט מודרניסטיות" מתעלמים מהצורך הקיומי של בני האדם לחיות בשיתוף ובערבות הדדית עם בני מינם, דבר המחייב הכרעה פוליטית קבוצתית; וזו בדיוק הסיבה לכך שאותם "מבני כח" הינם חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי, וניתן להגדירם גם כהשפעה המתמדת- הן לחיוב, הן לשלילה-שלנו זה על זה, אשר בלעדיה נידונה התרבות לא רק לניכור ולבדידות, אלא גם לכליון ודאי.
לכן, הטענה לפיה זכותו של הפרט להאזין לדבריו של שואף ג'נוסייד עולה, אפריורית, על חובתה של הקבוצה אליה הוא משתייך לדאוג לחברים בה באמצעות נקיטת צעדים מדיניים נגד השואף להשמידה- היא טענה השוללת מראש יומרה לגזירת מסקנות פוליטיות מן המציאות, על סמך קריטריונים מוסריים המוסכמים על כלל החברה.
הלך הרוח הזה מעניק, למעשה, הצדקה אידיאולוגית לפסיביות של הצרכן בחברה מופרטת, בה המילה "אינדיבידואליזם" היא כסות ל"נתינות בלתי מודעת". ההילה החתרנית שנציגיו עדיין מנסים לשוות לעצמם, בחברה שחלקים נרחבים בה קיבלו את הנחות היסוד שלו, היא גרסא מתוחכמת יותר לשלילה אדולסנטית גורפת של הקיים, שאינה אלא צדו השני של הויתור על הניסיון לשנותו.
בגיל 16 זה מתבטא ב"מרדנות" בנוסח "אני שומע\מנגן מטאל, עושה סמים ובחורות ושם זין על ההורים, כמין חופש גדול שהחברה מאשרת לי לפני לימודי מנהל עסקים).
באקדמיה, לעומת זאת, קוראים לזה "פוסט", ושוכחים להשלים את המונח באופן מעט יותר כן- "פוסט-חברתיות", "פוסט מחויבות ממשית לכלל", "פוסט-פוליטיות", או סתם לוותר על המילה הלועזית לטובת שתיים אחרות, קולעות יותר-"אגוצנטריות כאידיאולוגיה".
אוקטובר 1, 2007 at 13:26
בהחלט מהדיונים המעניינים שקראתי כאן. מאלה שמצדיקים קיומם של בלוגים. מאיר עיניים ועוזר לגבש דעה. לצד איכות הכתיבה, אני תולה זאת באורך הסביר של כל תגובה.
אוקטובר 2, 2007 at 4:37
לעניין הביקור ומתן אפשרות לנאום.
אני מאמין גדול בסובלנות כלפי האחר, אבל לא יכולה להיות סובלנות כלפי חסרי סובלנות, המטיפים לפגיעה באחר.
חופש ביטוי הוא מאד חשוב, ולכן אסור לתת חופש ביטוי למי שמבקש להגביל את חופש הביטוי של האחר.
אוקטובר 2, 2007 at 16:34
לא צריך לראות את זה כשאלה של חופש הביטוי.
השאלה היא לא אם לאחמדינג'אד מגיע חופש ביטוי. כשליט של מדינה הוא נהנה מחופש ביטוי גם דרך הערוצים הדפלומטיים וגם דרך התקשורת. השאלה היא האם אוניבסיטת קולומביה צריכה לתת לא במה? ואני חושב שהתשובה היא לא. אוניברסיטה יכולה לבחור לא לשמש שופר תעמולה עבור אויב של מדינתה.
שאלה אחרת היא האם לאוניברסיטת קולומביה יש זכות לחופש ביטוי אם היא מחליטה להזמין את אחמדינג'אד? והתשובה לשאלה הזו היא כנראה כן.
אוקטובר 3, 2007 at 15:41
חבל שלא פירטת מה בדיוק אמרה זו שטענה שבוש גרוע מאחמדינז'אד. אני יכול להציע קריטריון אחד כזה: מדידת כמות הדם על הידיים. לבוש יש הרבה יותר, גם כאשר לא יוצקים על ידיו את דמם של מי שנרצחו על ידי טרוריסטים בעיראק.
כך שנראה לי שהגחכתה של הגברת ההיא, בלי לפרט יותר, אינה מובנת מאליה כלל.
הנה תיאור מעניין, שכתב סטודנט הודי בקולומביה. אפשר להציב אותו כמראה מול מי שעוסק בהיטלריזציה היסטרית של הפרח (ר' בסגול) מטהראן:
http://www.thenation.com/doc/20071008/vora
ץ
אוקטובר 4, 2007 at 6:51
אף אחד לא יקרא אבל אמרתי.מי שסופר מתים כולל 6 מליון משחק משחק לא מוסרי. ספירת המתים בעירק כספירת המתים בהירושימה ונגסקי אינה משחק דירוג. לדעתי הפצצת הירושימה הייתה מעשה נחוץ והכרחי בתוקף הנסיבות ויפן עד היום לא הביעה חרטה על פרל הרבור. הנסיון של דיקטטורים רצחניים לגנות את ארה"ב היום בשל הפצצת הירושימה ונגסקי הנו תרגיל שפל בדמגוגיה. קראתי את הסטודנט ההודי. אחרי שהייתי בהודו וקראתי על הפליטים בין הודו לפקיסטאן ב 1948 הפסקתי להתפעל מ"הודי" כמו שהפסקתי להתפעל מ"יהודי" או "מוסלמי". ההודי כתב קלישאות אומללות על הנימוס של נשיא האוניברסיטה. אבל לא רק הנשיא גם סטודנטים ומרצים בקולומביה סותמים פיות בגסות ומורידים מהבמה מרצים ודוברים ימניים, הייתי וראיתי.פתאום כולם נהיו מומחים לנימוס. באירן רוצחים מתנגדי משטר באירן אין חופש דיבור, בודאי לא באוניברסיטאות ובאירן יודעים איך להפחיד ואם צריך להרוג מבקרים זרים שמרגיזים את השלטון. מישהו יכול להזכיר להודי ולכמה נחמדים אחרים מה קרה לבהאיים באירן? בזמן השח הייתה ופעלה מפלגה קומוניסטית "טודה" שנרדפה בסגנון השח והתקיימה. כשעלו החומיניסטים לשלטון הושמדו הקומוניסטים חבריהם ובני משפחותיהם עד הדור החמישי והסיפור נגמר. האיש אינו טוב יותר מאיידי אמין או פול פוט.
אוקטובר 4, 2007 at 9:39
לצבאני, אתה יורה לכל הכיוונים. די קשה להשיב לטענות כל כך כוללניות.
באיראן יש הפרות חמורות של זכויות אדם, כולל רצח של דיסידנטים, אבל יש משמעות כלשהי גם למספרים…
ייתכן שתגיע למסקנה שהמשטר האיסלמי באיראן גרוע אף מזה של השאה. אני אפילו נוטה להסכים עמך (מומלץ לצפות בסרט המעולה "פרספוליס").
ברוח המשפט האחרון שלך, אם נלך לשנות ה- 70, אפשר לשאול אם האיש הזה גרוע יותר מהנרי קיסינג'ר (ממושקף, משכיל, מערבי, בן דת משה, אבל רק אחראי באופן ישיר ומתוך מודעות מלאה למותם של לפחות מאות אלפים, אם לא מיליונים). אין ספק שהוא מאד *שונה* מקיסינג'ר, אבל לא רק בזאת עסקינן.