אוקטובר 7, 2007
אליטה מכוכב אחר
כשנרים את העיניים מכל הפרטים המשפטיים של פרשת הנשיקה של רמון נוכל לראות, נדמה לי, שהיא הפכה סמל לדבר שאיש לא התכוון לסמל: התהום ההולכת ונפערת בין האליטה הישראלית לבין רובו של הציבור. בעוד עיתונאים, פרקליטים, בתי משפט ופעילות פמיניסטיות דנים בשאלה באיזו מידה החיילת כן או לא פלירטטה עם השר, יותר ויותר ישראלים חיים בעולם שבו הנורמות והחוק מתמעטים, והאלימות מתגברת. מחול השדים סביב נשיקה ודאי נראה להם כמחזה אבסורד מוזר, מנותק מהתנאים שבהם הם חיים. (לרשימה המלאה ב NRG)
אוקטובר 7, 2007 at 8:12
פשוט מעולה,
הזדמנות להזמין אותך להצטרף לקבוצת עבודה שחורה
(וגם אם לא – תודה על הקישור)
אוקטובר 7, 2007 at 14:30
הרי כל הדיון הציבורי על רמון הוציא כל מיני אמירות לא מתחסדות בכלל, משולמית אלוני למשל. אני לא יודע מה אתה ראית , אני ראיתי חברה שדווקא מתעקשת לסלוח או לפחות להבין אדם שבית המשפט הרשיע אותו. הדיון הציבורי הציג מורכבות. לא אלק מורכבות.
נכון הפוסט מודרניסטים האלה הם קצת מעצבנים, אבל הם הרבה פחות מעצבנים למשל מעיתונאים ימניים.
אני גם לא מצליח להבין את הקשר בין התחסדות מינית לבין היעדר חמלה חברתית. אם כבר יש התחסדות מינית שקשורה להיעדר חמלה זו ההתחסדות הימנית האמריקאית, שכמדומני, לא דומה לזו של השמאל הליברלי.
אם מה שמטריד אותך זה סדר העדיפויות של הא-נשים המוסריים באקדמיה (קודם שיח וכו' ורק אז חמלה ומעשים), תדע שזו טענה מסוג הטענות שמפנים למשל נגד אגודות סטודנטים: למה הם עושים יום סטודנט ? יש דברים יותר חשובים. למה הם עושים חרם על הקפטריות ? יש דברים יותר חשובים. ואז למה הם שובתים על שכר לימוד ?
מה, אם יש אנשים רעבים אז אסור לי להתנגד לאפלייה מינית ? אני מניח שאנשים שכותבים על פגיעה מינית הם אנשים שהנושא מטריד אותם. אם העיסוק בפגיעה מינית בא בטון מתחסד, נו טוב. התחסדות היא תמיד דבר מעצבן. זה לא חדש.
אוקטובר 8, 2007 at 13:14
מה זה שמאל ליברלי?
אוקטובר 9, 2007 at 3:16
אני מסכימה עם דבריו של אליהו, העובדה שיש נשים שסובלות מאלימות קשה ובכלל מאכזריות על בסיס יומי לא משנה את העניין שנשים צריכות גם להגן על עצמן מהטרדות מיניות "פעוטות" כמו נשיקה בניגוד לרצונן. אני באמת לא מבינה למה האחד צריך לבוא על חשבון השני.
אוקטובר 9, 2007 at 14:32
ניר זו חזרה , או הדגשה , או חידוד, או סתם כתיבה ללא עריכה.
ואני חוזר על הטענה ששני העולמות הנפרדים שגדי טאוב מתאר הם מצב אמריקאי, אבל זה לא ממש עובד ככה בישראל. לזכותנו ייאמר שאנחנו פחות פוליטיקלי קורקט.
דרך אגב אולי הסיבה לכך היא שקשה להגיע כאן לקרייירה אקדמית במדעי הרוח והחברה ?
אוקטובר 9, 2007 at 16:54
מה שמדאיג אותי, אליהו, זה התהליך. ואנחנו ללא ספק צועדים בלא מעט תחומים בכיוון הלא נכון. העיסוק האובססיבי בכל הפרה מזערית של חירות הפרט אינו מובא במאמר, להבנתי, כפגום לכשעצמו, אלא כסימפטום להתנוונות השמאל (גם אצלנו- ע"ע מר"צ והפלרטוט של יולי תמיר עם הרב תרבותיות) ולהפנמתו את ערכי חברת השוק וההפרטה. ה"שמאל" הרדיקלי מסורס גם הוא בדרכו, ומורכב, בין היתר, מ"סוציאליסטים" שמדקלמים תיאוריות הזויות שמתעלמות לחלוטין מהקשר בין הוויה לתודעה, קרי, בין סולידריות חברתית וזהות פוליטית- ועוד מגדירים עצמם כמרכסיסטים.
ואת ההערה על קריירה במדעי הרוח והחברה לא הבנתי. קשה? קל באופן בלתי נסבל, הייתי אומר.
אוקטובר 11, 2007 at 23:39
לפני שלושה ימים קיבלה תחושת הבטחון והאמונה שלי בשלטון החוק סטירה כואבת.
סכסוך שכנים מינורי, מה סכסוך?! ויכוח שאפילו לא הספיק לעלות לטונים גבוהים, הסלים בשניות לאלימות מטורפת. אלא שהפעם, לצד של ה"כפסע היה בינו לבין המוות" אני קוראת 'אח שלי' ודווקא לא באופן מטאפורי. וכרגע רשויות החוק עדיין מתפקדות כיאות – ההם במעצר עד תום ההליכים – אבל אני יודעת שבשל העומס בבתי המשפט, קריסת בתי המעצר והצפיפות בבתי הכלא, יש סכוי שההם ישתחררו בסוף על תנאי..
פתאום אני מבינה על בשרי ששלטון החוק בישראל מתרפט והולך, שיש סיכוי לא-קלוש-בכלל שבמציאות הנוכחית לא ימצאו מספיק משאבים לעשות חוק או צדק למרות התשתית הראייתית היציבה נגד האשמים.
ואני, אנחנו בעצם, שייכים כמעט לאליטה המנותקת שאתה מתאר פה. זאת שמרוויחה לא רע (ועדיין מקטרת על המשכורת שנגמרת לפני סוף החודש), שיש לה מנוי לג'ים ושיש לה את הפריבלגיה להיות מודאגת גם מהמצב הכלכלי האישי וגם מידו הארוכה של קצב וידו הלא-מספיק-מושטת רחוק של מזוז, ומאכיפת שכר המינימום והקופאיות שלא יושבות בסופרפארם*.
וכן, אני רגישה לפגיעה בזכויותי ומוצאת בי לפעמים את הלהט להתווכח על עניינים שברומו של מגדר, אבל המאמר שלך לוקה לדעתי בשתי הנחות:
הבטחון האישי בישראל הולך ונשחק. האליטה שאולי עוד מוגנת ונהנית "מקפיצה של רשויות החוק על כל פיפס", אינה מי שאתה מתאר כאליטה. התיאור שלך מתייחס אולי (וגם זה רק עניין של זמן) לקומץ עשירים ברמה של שרי אריסון, לא לאותם עובדי היי-טק שמרווחים 16 אלף, שיש להם מנוי בג'ים אבל שיכולים במחי הרמת יד למצוא את עצמם בצד חסר האונים. הרווח בין האליטה שנהנית מבטחון ל"שאר הישראלים" הולך ונעלם. במהירות.
רשויות החוק במדינה הולכות ונשחקות בהעדר תקציבים וניהול נכון, מאבדות לא-כל-כך-אט-אט את השיניים שיש להן. והשחיקה הזאת פוגעת אומנם בשככבות הכי חלשות ואז מטפסת את פגיעתה למעלה, אבל היא היום מורגשת גם אצל שכבות עם מנוי לג'ים וכסף לגנים פרטיים.
שנית, אין אלה הויכוחים על גבולות ההטרדה המינית שמעמיסים על המערכת ושוחקים אותה, זה הניהול הכושל, התקציבים המפוזרים לכל רוח (רק לא למקומות שיש בהם פרצות) ותרבות האני-ואפסי שפשתה בפוליטיקה הישראלית שעושים את זה.
כשאתה מאשים את הפמיניזם או ה-PC בחוליי החברה, אתה מסיט את תשומת הלב מהגורמים האמיתיים שממסמסים פה את שלטון החוק, שחותרים תחת הרווחה האישית ופוגעים בתחושת הבטחון האישית.
*אגב, לפני יומיים כשרצתי לאותו סופרפארם כדי להוציא את משככי הכאבים והאנטיביוטיקה שנרשמה לאותו אח, גיליתי שהקופאיות אולי הרוויחו כסא-על-פי-חוק, אבל הרוקחים באותה רשת, עדיין נדרשים לעמוד משמרת שלמה.
אוקטובר 14, 2007 at 6:42
אני לא מבין למה אף אחד לא אומר כלום על רוברט קיוסאקי שמגיע לכנס של המכללה למינהל. גדי, כתבתי לך גם במייל. האיש מטיף לדרוס כל מה שבדרך עבור עשיית הכסף. הכי לא אנושי בעולם
אוקטובר 16, 2007 at 9:49
אליטות מובילות, הן נושאות הדגל של ערכי החברה, אני לא יודע אם יש פה סיבה ומסובב ובאיזה כיוון: האם הן אליטות משום שהן מדברות אל לב ההמונים או שבאמצעות כוחן הן משליטות את ערכיהן בקרב האספסוף הנבער מדעת. זה לא באמת משנה.
אם האליטות (עיתונאים, פוליטיקאים ועשירים) קובעות רף מוסרי וחוקי גבוה, לא ברור לי מדוע ירשם הדבר לחובתן.
סוגיית אי הטיפול בבעיות שאינן של האליטות היא עניין אחר שאינו בהכרח "במקום" התקטננות על ענייני רמון והנשיקה שהיתה-או-לא.
ההתקטננות הזו היא ביטוי וגם שימור של נורמות (מזל שאני כבר לא סטודנט לתקשורת) שטיפוחן הוא דבר חיובי. ביטויין בעולם המעשה של מי שאין לו כסף, עבודה והשכלה ניכר פחות וזה מצער וטבעי כאחד.
להעלות את העיסוק בנשיקה על נס ולהגחיך אותו זה בטח קל, וגם קצת מיותר. אפשר גם לבוא אל המגיבים בדף זה ולומר – "תראו איך אתם מתפלספים על שטויות כשלאנשים ברחוב אין מה לאכול".
בדומה לילד שצעק "המלך עירום" בחוף נודיסטים – אתה צודק, אבל מה אמרת בזה?
אוקטובר 17, 2007 at 3:49
נראה לי שהחמצת את הפואנטה, שיר. ההסתפקות של האליטות השולטות בישראל כיום (הבורגנות וההון)בשמירה על ערכי הפרט, וההתעסקות אובססיבית בדקויות משפטיות לגביהם; משקפות בדיוק את עולם הערכים הניאו-ליברלי על פיו מתנהלת ארה"ב כיום. לא ההגנה על זכויות הפרט היא הבעיה… אלא הקנאות הפנאטית לחירויות הפרט שמחקה במדויק את המשפטיזציה שיש בתחום באמריקה, ומה שעומד מאחוריה: ראיית האינדיבידואל כחזות הכל, כאידיאולוגיה שמשרתת ישירות את משטר ההון וההפרטה.
נובמבר 20, 2007 at 9:31
תודה רבה,
כתמיד המאמר משקף את מחשבותי.
השאלה היחידה שעולה היא:
אם הבנתי את המאמר זה אומר שאני מהאליטות, נכון?
אז סליחה, באמת לא התכוונתי, הרי שרתתי בגולני ותמיד רציתי להיות עממי. וכן, גם כמה מחברי הטובים ביותר הם…
העקרון מובן, אבל, איפה הפתרון?
מודאג מאוד
יעקב