גדי טאוב

פרשת אשרף קולהרי נגמרה, כנראה, בטוב. טוב זה יחסי כמובן. קולהרי, אם לארבעה, נשפטה באיראן על רצח וניאוף. על הניאוף (ולא על הרצח) היא קיבלה עונש של מוות בסקילה. עורכת הדין שלה, שאדי סדר, אישה איראנית אמיצה, הלוחמת למען זכויות נשים תחת משטר הדת החשוך של טהראן (ראו את האתר שלה כאן) הצליחה בשבוע שעבר, ככל הנראה, לבטל את גזר הדין, בעזרת לחץ ציבורי מחוץ לאיראן. חדשות אחרונות בעניין ראו www.feminist.org.

איראן ביטלה את ההוצאות להורג בסקילה על ניאוף ב 2002, כחלק מהתמרונים שלה מול המערב. לאחרונה, כחלק מההסלמה של יחסי איראן והמערב, הוחזר העונש הברברי הזה.

אמנם נהוג עכשיו באקדמיה להניח ש"ההגמוניה המערבית" היא מקור לכל הדיכוי בעולם, ולהדרה של כל "האחרים" – נשים, שחורים, בני עולם שלישי, הומו-לסביות וכו'.אבל המודל הזה, שדוחה כל ביקורת על העולם השלישי כחלק מאותו שיח הגמוני, הפך מקור לנרקיסיזם שעסוק יותר ברגשות אשמה מערביים מאשר במצוקה של בני אדם אחרים. (זוכרים את הדיון אצלנו בפרשת רצח איכלאס כנען על רקע כבוד המשפחה?) כפייה קצת יותר תקיפה של "השיח ההגמוני" הזה, כפי שנשים כמו שאדי סדר תובעות בצדק, היתה יכולה לעזור. לאישה אחת בשם אשרף קולהרי היא כנראה עזרה. (על איך הפכה התפישה הרב-תרבותיות לבגידה בזכויות אדם, ראו בשפע באתר של בן-דרור ימיני.)

קיבלנו תזכורת קטנה לעליבותו המעציבה של "השיח ההגמוני" הזה, שלא מצליח לגייס חצי דיביזיה כדי לרסן את החיזבאללה, שלא לדבר על ריסונה של איראן. זה אמנם נוח מאד לחשוב שכל סוגי הדיכוי בעולם יש להם מקור אחד, וזה מאד נעים לחשוב עד כמה אתה פתוח לתרבותו של האחר, אבל במקרה הזה כדאי לזכור למה הפתיחות הזאת מופנית: לברבריות שגוזלת מנשים (ומגברים רבים) את צלם האדם, את הזכויות הבסיסיות, וגם את החיים, לעתים בסקילה.

מבט כללי על מצב זכויות האדם באיראן תוכלו למצוא כאן.