• אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
• כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=241
• תגובות ב-RSS

12 תגובות לפוסט ”בלוז למועדון הדנג’ן, המנוח“

1. מאת FrozenLips:
   

   דצמבר 23, 2007 at 10:16

   אבחנת בדיוק מקסימלי את מה שמייחד את מועדון הדאנג'ן מכל מקום אחר, ועוד ניסחת את זה כל כך נכון וכל כך בתבונה. הדאנג'ן הוא המקום שמאפשר לך פשוט להיות. בלי צורך להתנצל על זה ובלי צורך לעטות מסכות (אלא אם כן אתה כמובן רוצה).

   ואכן חבל שהוא נסגר. בהחלט חבל.

2. מאת צ'יקי:
   

   דצמבר 23, 2007 at 10:19

   גם אני מסכים איתך. צריך לומר מילה טובה על קהילת הסאדו-מאזו בעיר. למרות העיסוק בתחום אפל ואלים, העשייה שלהם היא מאוד פוזיטיבית ופעלתנית, הם אף פעם לא מתלוננים. תמיד מעניקים מפתחות עיר לכל מיני קשישים חביבים ולנדבנים סולידיים, אבל מלכות הסאדו, עבדיהם, ומנהלי הדאנג'ן הם החלוצים האמיתיים פה.
   תל אביב יפה ומוצלחת בזכות הדברים שלכאורה יכולים להיחשב מכוערים. קחו מתל אביב את כיעורה, והיא תהפוך לרעננה. זו כמו השומה של סינדי קרופורד.

3. מאת טל:
   

   דצמבר 23, 2007 at 15:48

   גדי, ברוך שובך. הרבה זמן לא כתבת כאן וכבר התחלנו לדאוג פה באינטרנט. אחלה פוסט!

4. מאת טין טין:
   

   דצמבר 23, 2007 at 16:25

   ציטוט: "כי יש איזה קשר, גם אם אני לא בטוח איך מסבירים אותו, בין הסרקאזם והשנינות, לבין הצדקנות והפשטנות".

   הסרקזם (התבטאות בלשון סגי נהור) הוא דרך ביטוי השגורה בפיו של הציניקן, ואם לציניות כיוונת – כי אז הקשר ברור יותר:

   הצדקן הוא "אובר-צדיק", "צדיק יותר מדי".
   "יותר מדי" יחסית למה?
   יחסית ל"נורמת הסביבה", יחסית "למידות הטובות שהדובר מצפה לראות בעומד מולו אך לתסכולו נוכח בהעדרן" – וכאשר מנסה הצדקן לבטא תסכול זה מתוך ניסיון להימנע מהטפה ישירה ולנצל את היתרון בלעג כנשק בויכוח, הסארקזם הוא הבחירה היעילה לביטוי המרירות –

   לדוגמא פנייתו של אליהו הנביא (שאנו מקבלים כצדיק מוסרי יותר מסביבתו) לנביאי הבעל על הר הכרמל, "להעיר את אלוהים" כדי שיקבל את קורבנם:
   "וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ, וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל-גָּדוֹל כִּי-אֱלֹהִים הוּא–כִּי שִׂיחַ וְכִי-שִׂיג לוֹ, וְכִי-דֶרֶךְ לוֹ; אוּלַי יָשֵׁן הוּא, וְיִקָץ." (מלכים א' יח, כז)

   הדמיון לציניקנים ניכר באותו תסכול, הנובע מהפער בציפיות ו"חוסר הפירגון":
   הקדומים שבהם כדיוגנס ואנטיסתנס בטאו את הבוז שרחשו לערכי חברת הרווחה בדחיית המותרות, החצנת הדלות וההסתפקות במועט, והתבטאו כלפי שאר הסובבים אותם בלעג, בהתנשאות ובתוקפנות שביטאה את הסתייגותם וחשדם במוסריות האדם "הנהנה".

   לעומתם, הציניקנים המודרניים אינם מאופיינים בהסתפקות במועט דווקא – למעשה, יש בהם נהנתנים גדולים:
   אך הם מבטאים את אותם תסכול ופער בציפיות באותה אגרסיביות, מפנים את הלעג לסביבתם ומבטאים את החשש ממנה באמצעים עתיקים ומודרניים גם יחד כמו הסרקזם, הפרודיה וסאטירה.

   כציניקן לא קטן בעצמי, קשה לי לגנות את הציניות באופן גורף ב"כלל אצבע" שכזה –

   אך האזהרה מפני החיבור בין ציניות לצדקנות במקומה, מאחר ויש בציניות ובכלי הביטוי הדו-משמעיים שלה כדי להטעות –

   זאת מאחר ובעזרת האמת היחסית של העידן הפוסט-מודרניסטי ניתן בקלות להכשיר מידות מגונות (למשל צדקנות) במסווה של "ביקורת חברתית שנונה" הזוכה לחסינות בשל ערכי עידוד הביקורת וחופש הביטוי המקודשים בחברה המערבית, למשל:

   ג'רי סיינפלד וג'ורג' קונסטנזה הם הפכים לכאורה, אך זהים בערכיהם למעשה:
   קונסטנזה מחצין את האנוכיות שסיינפלד מסווה בציניות, ושניהם יחד מעניקים לה לגיטימיות (ואולי כאן האהדה אצל הצופה?), למרות שמהבחינה הפורמלית הסדרה חומקת מביקורת ערכית – בגלל הצגתה כ"ביקורת חברתית על התפרקות מערכים".

   ולעומתם הביקורת בעידן ה"פרה-פוסט-מודרניסטי" היא ברורה, חדה, לא פחות שנונה אך לא ניתנת לפירוש דו-משמעי, למשל אצל מלך החיבור בין צדקנות לסארקזם –

   דמותו של בזיל פולטי, המגולמת ע"י ג'ון קליז בסדרה האלמותית "המלון של פולטי".

5. מאת _ג_:
   

   דצמבר 24, 2007 at 1:00

   אני לא חושבת שיש קשר רציני בין הציניקנים לבין הסגירה, ואם כבר, אז הרי שהבדיחות הקטנות על "עבד", "שפחה", "אדון" ו"מלכה" רק עזרו להכניס את התחום לתודעה של אנשים שלא העזו לדבר עליו בקול עד אז. גם אם הבדיחות האלו נבעו מתוך חוסר נוחות או הבנה, הן עדיין נזרקו לאוויר בפריים טיים, ועזרו לשחרר את הטאבו.
   הכעס, אם יש כזה, צריך להיות מופנה כלפיי מי שסגר את המועדון. אלו לא העיתונאים והכתבים, ציניים ככל שיהיו.

6. מאת טין טין:
   

   דצמבר 24, 2007 at 5:02

   ל_ג_:

   לא התכוונתי להעיר את הציניקנים מהשלאף-שטונדה. כפי שכתבתי, אני מוצא את האבחנה המקשרת בין ציניות וצדקנות במקומה, ושווה התייחסות – בין אם היה לה תפקיד בסגירת המועדון ובין אם לא.

   אני אמנם צפרדע מביצה אחרת, אבל כשקראתי את תגובתך הסתקרנתי, שמא טאוב סתם מקטר ואולי "אין דברים בג'ו":

   את המועדון סגרה עירית ת"א, והגעתי אפילו עד פסק הדין במחוזי:

   http://info1.court.gov.il/Prod03/ManamHTML2.nsf/A85BDB1B6417E28342256F710034F4DD/$FILE/3B62C9BFE497EB1E42256F61002485C1.html?OpenElement

   במקרה (או בגלל כוח עליון) אני מקצוען בתחום הקול, ואם המספרים בפסק הדין נכונים אז העסק היחידי שמותר להפעיל בלילה (באזור מסחרי כיפו העתיקה) הוא בית עלמין.

   אמנם לא ביקרתי בדנג'ן אבל אני יוצא הרבה, ואני לא מכיר אפילו עסק אחד שנכפו עליו דרישות מחמירות כאלה המפורטות ע"י עירית ת"א בפסה"ד –

   אולי יש לך הסבר לאנומליה, ואולי תרצי לשנות את טענתך.

   נ.ב. : מה זה "קרוס-פוסט מהבלוג השני"?
   יש עוד אחד?

7. מאת זאב:
   

   דצמבר 24, 2007 at 11:22

   גדי, אני מוריד את הכובע.

8. מאת שי רפפורט:
   

   דצמבר 24, 2007 at 14:59

   מצחיק:
   נסו לחשוב על מועדוני סאדו. כמה רחוק אפשר ללכת. כמה רחוק צריך החוק להתיר ללכת. הצלפות? עירום? שעווה רותחת? scarfing? למה לא. אבל כל זמן שאתם לא מעשנים שם.

   בכל מקרה, הדנג'ן הלך והכלוב נשאר. יש שם כמה אחלה בלוגים. אם מחטטים מספיק.

   http://www.thecage.co.il/

9. מאת _ג_:
   

   דצמבר 25, 2007 at 2:05

   לטין טין
   קודם כל, הקישור שלך הזכיר לי את ימיי כמזכירה במשרד עורכי דין, והזכיר לי שאני באמת לא עושה שומדבר עם החיים שלי כרגע.

   לא הבנתי למה אתה חושב שאני צריכה לשנות את תגובתי בעקבות מה שכתבת.. זה בהחלט לא סותר את דבריי, ואפילו מאשר אותם.
   (ואני בטוחה שמישהו כבר חשב על לחדש את מועדון הדאנג'ן בבית קברות, שם וודאי מותר להשמיע רעש "בלתי סביר" היות ואף אחד מיושבי המקום לא יקום להתלונן)

   אה.. וגם אני תהיתי לגביי ה"קרוס מהבלוג השני". אולי אנחנו באמת צריכים לחטט קצת יותר במעמקי גוגל ולברר את העניין.

10. מאת טין טין:
    

    דצמבר 25, 2007 at 11:50

    ל_ג_:

    שאלתי אותך שאלה ברורה – האם יש לך הסבר לאכיפה הקפדנית במיוחד במקרה ספציפי זה, של סטנדרטים שלא נדרשים במקרים אחרים בתנאים דומים?

    נ.ב. – לגבי "בלוג השני", מצאתי בלוג-אח ב- cafe.themarker.com

11. מאת _ג_:
    

    דצמבר 26, 2007 at 6:34

    לטין טין-
    לדה מארקר צריך להירשם בכדי להגיב ואני לא אוהבת את הגישה הזו.
    כמובן שיש הסבר לאכיפה הקפדנית הנקודתית, אתה באמת צריך שאני אומר אותו במפורש?
    אני לא אוהבת את כל צעקות ה"אכלו לי\שתו לי\לקחו לי רק בגלל שאני מי שאני" אבל נראה לי שהפעם זה די מדוייק, ומישהו שם לו למטרה להעלים את "הסוטים".

12. מאת טין טין:
    

    דצמבר 27, 2007 at 5:50

    ל_ג_:

    יפה, אז אנחנו מסכימים בכל הנושאים, גם לגבי דה מארקר (והנטוורקינג בכלל, שבעיקרון מביא לי את הסעיף) –

    אמנם נרשמתי שם ורק כדי להגיב, אבל ניתן לחסום כל פניה אפשרית, והשקט עד עכשיו מוחלט.