• אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
• כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=253
• תגובות ב-RSS

6 תגובות לפוסט ”חוק קונדום חובה“

1. מאת ברק:
   

   ינואר 25, 2008 at 9:22

   נו באמת. פשוט דוגמה רעה. מה שמצחיק הוא, שאפילו בדוגמה הקונקרטית שבחר טאוב, הוא טועה. ניישם את הדוגמה כהלכה:

   אמרו אתם, מה דעתכם על חוק שמחייב מקומות ציבוריים כמו בתי-בושת, מכוני-ליווי, מועדוני-מין, סאונות לגייז, חדרי-חושך וכו', בחוק חובת קונדום ? וודאי שכן !
   בטח שבמקומות כאלו תהיה חובה לשים שלט "יחסי-מין עם קונדום בלבד", לקיים פיקוח נאות ולספק קונדומים. זה גם מה שקורה במועדוני-המין בניו-יורק..

   שימו לב, זה עסק פרטי אבל זה לא מקום פרטי !

   נראה לי שהפוסט הזה בילבל לחלוטין בין המושגים של פרטי וציבורי. ננסה לעשות סדר בדברים:
   מקום ציבורי = מקום שמזמין אליו את הציבור הרחב. וזאת ללא קשר האם המקום הוא בבעלות ציבורית או פרטית.

   עסק פרטי יכול להתנהל במקום פרטי (אני מכין עוגות למכריה מהבית, כותב ספר מהבית, או מנהל עסק מהמשרד הפרטי)
   אבל עסק פרטי יכול גם להתנהל ולנהל מקום ציבורי (כמו מסעדה, קולנוע, או איצדיון כדורגל). למרות שמדובר בעסק פרטי, או אפילו בקרקע פרטית, אני עדיין מזמין את כל הציבור להיכנס בשעריו ולהתנסות בשירותים שמסםק העסק שלי. לכן, אני חייב לעמוד בקריטריונים ודרישות מפורטות של רישוי, פיקוח, בקרה ואכיפה, אשר נועדו בין היתר להגן (גם בריאותית) על הציבור.

   מקום ציבורי כפוף לרגולציה כזו, גם אם מדובר בעסק פרטי. אבל עסק פרטי, אשר יתנהל במקום פרטי, לא יהיה כפוף לרגולציה:

   לדוגמה, יש לי עסק פרטי לממכר יין ואלכוהול.
   אם זה מקום פרטי – משרד פרטי (נניח, "בית הכרם") שבו אני מזמין סחורה בחו"ל ומוכר אותו לחנויות בארץ. אני לא פותח את דלתותיי לציבור, וכן שם אני יכול לעשן חופשי, ללא הגבלה (אבל, אם במקום הפרטי יהיו לי גם עובדים, זה יהיה לא רק מקום פרטי אלא גם מקום עבודה, ואז יחולו עלי הוראות לעניין "מקומות עבודה", כמו חוק איסור עישון במקומות העבודה. אבל, המשווקים שלי עובדים מחוץ למשרד, ולכן זה לא מקום-עבודה – מעשנים חופשי).
   אבל אם יש לי עסק פרטי לממכר יין, ואני מזמין את הציבור להיכנס, לטעום ולרכוש אלכוהול, אז המקום הפרטי הפך לציבורי, ואז "תקנות הבריאות" יחולו עלי. חובה עלי לשים שלט: "המכירה מעל גיל 18 בלבד", וגם חובה עלי לשים שלט: "אסור לעשן".

   אם קוראים לי שירזי, ואני רוצה לארגן מסיבה פרטית, בדירה שלי, אני יכול לעשות את זה בלי בעיה. אני לא חייב לארגן יציאת-חירום, ואני לא צריך לארגן חדר-עישון סגור בגודל עד 25%.
   אבל, אם אני רוצה לפתוח מקום ציבורי למסיבות, אז אני צריך רישיון מהעירייה. למרות שהמקום הוא פרטי שלי, אני לא פטור מכך. אני כן חייב לתכנן יציאת-חרום (ובלי זה, ידחו לי את הפתיחה החגיגית) ומהיום אני גם חייב לתכנן חדר עישון.

   אני יכול להזמין לארוחה בדירתי את כל חברי, ובמטבח שלי יהיה מותר לי לעשן חופשי, ללא שום בעיה. אבל, במסעדה שלי (למרות שהיא מסעדה פרטית שלי, בבעלות מלאה שלי), אם יתפסו אותי מעשן במטבח תוך כדי עבודה, פקחי הבריאות יסגרו לי מיד את כל המסעדה, ובצדק. תקנות הבריאות אוסרות על כל עישון בשטח המטבח.

   אי-אפשר לקבל את הטענה שעסק פרטי המפעיל מקום ציבורי (כמו איצדיון כדורגל, קולנוע, מסעדה או בר) יהיו חסינים לחלוטין מכל הוראת הרישוי, הביקורת. זה לא העולם בו אנו חיים.

2. מאת שאול:
   

   ינואר 26, 2008 at 15:30

   האיסור על עישון במטבח, החובה על התקנת יציאת חירום וכו' הן תקנות שנועדו לשמור על בריאות וביטחון הציבור.

   חוק העישון נועד למנוע מאנשים פרטיים מלעשן. הטענות לגבי בריאות הציבור (הלא מעשן) אינן מבוססות והן נועדו רק לחפות על כך שמדובר בחוק ששולל את החופש של אנשים פרטיים להתנהל כרצונם. אם החוק היה מיועד רק להגן על הציבור הלא מעשן היה ניתן לעשות אותו מידתי בהרבה ולתכננו כך שלא יפגע בחופש של הציבור המעשן. זוהי הטענה, לא שאין הבדל בין חדר המיטות לבין מסעדה, אלא שהחדירה לפרטיות והפגיעה בחופש הבחירה בנושא אחד, יובילו לפגיעה גם בנושאים אחרים. ככה אני מבין את זה. חבל, ברק, שאתה נטפל לקטנות, ברור שיש הבדל בין קונדום לסיגריה.

3. מאת מגבניק:
   

   ינואר 27, 2008 at 10:16

   ציטוט: "אמרו אתם, מה דעתכם על חוק שמחייב מקומות ציבוריים כמו בתי-בושת, מכוני-ליווי, מועדוני-מין, סאונות לגייז, חדרי-חושך וכו‘, בחוק חובת קונדום ? וודאי שכן !"

   אתה שואל או אתה עונה?

   אם שאלת, אני אומר וודאי שלא –

   אתה יכול להסביר, לתגמל ולחנך אך לא *לאלץ* – מאחר ואז אתה פוגע בזכות הפרט מעל *הנדרש*, רק לשם ה"סבבה של הזהירות".

   והמדרון חלקלק-חלקלק (תרתי משמע): מה ההבדל העקרוני בין חובת קונדום לאיסור על יחסי מין אנאליים באותה סיטואציה?

   או איסור על סאדו-מאזו באותה סיטואציה, שהרי גם אז מוגברת סכנת הדבקה מדימום?

   —

   ציטוט:

   "אי-אפשר לקבל את הטענה שעסק פרטי המפעיל מקום ציבורי (כמו איצדיון כדורגל, קולנוע, מסעדה או בר) יהיו חסינים לחלוטין מכל הוראת הרישוי, הביקורת. זה לא העולם בו אנו חיים. "

   נכון מאד, ולצורך זה קבע המחוקק תקנים, וראה זה פלא – אפילו תקן לזיהום אוויר יש על פי מיטב שיקולי אנשי המקצוע, ועליו לא חולק איש – נהפוך הוא:

   זאת בדיוק הבעיה בחוק הזה, שהוא אינו מתייחס לזיהום האוויר אלא ל*הרגל* של חלק מהאוכלוסיה שאינו מוצא חן בעיני החלק האחר.

   לו היתה נאכפת איכות בטוחה של האויר ע"י ניטור בפועל כמו כל זיהום לא היית שומע מילה ממעשנים ולא מעשנים כאחד –

   אבל בחוק הזה עושה לעצמו המחוקק עבודה קלה בלחצו של הרוב הלא מעשן:

   למדוד איכות אוויר בפועל זה "קשה" לו, ולכן הוא מנצל רוח גבית של הרוב כדי לאכוף איסור על *הרגל* של המיעוט, במחיר חדירה לתחום הפרט, ופגיעה בחופש הקניין ובחופש העיסוק כולל איסור על הצבת מאפרות(?) בעסק פרטי, גם אם איכות האויר בפועל באותו רגע לעילא ולעילא מעל לתקן ואין סיכוי שתחמיר (במרפסות פתוחות למשל) –

   …למרות שעומדים לרשותו אמצעים הרבה פחות אגרסיביים להשגת איכות אוויר בטוחה.

   להזכירך, מחוק יסוד חופש העיסוק:

   "אין פוגעים בחופש העיסוק אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש".

   ומחוק כבוד האדם וחירותו:

   "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק-יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה, ובמידה שאינה עולה על הנדרש".

   על כן לפגיעה בזכויות מוגנות אלה נדרשת מידתיות, ולניתוח סבירות המידתיות העמיד הנשיא ברק מבחנים בבג"ץ 1715/97 לשכת מנהלי ההשקעות בישראל ואח' נ' שר האוצר, פ"ד נא(4)367 –

   וזה המבחן השני מתוך שלושה, בעמ' 384:

   "…האמצעי החקיקתי משול לסולם, שעליו מטפס המחוקק להשגת התכלית החקיקתית. על המחוקק לעצור באותו שלב משלבי הסולם, שבאמצעותו מושגת התכלית החקיקתית, ואשר פגיעתו בזכות האדם היא הפחותה. "על המחוקק להתחיל ב'מדרגה' הפוגעת פחות, ולעלות אט אט בגרם המדרגות, עד שהוא מגיע לאותה מדרגה אשר במסגרתה התכלית הראויה מושגת בלא לפגוע מעבר לדרוש בזכות האדם". "אם בנסיבות העניין התנאי המתון, הגורם פחות נזק, אינו מספיק כדי להשיג את המטרה, תוכל הרשות לקבוע תנאי מכביד יותר, ככל הנדרש להשגת המטרה".

4. מאת ויזתא:
   

   ינואר 28, 2008 at 7:56

   כמות המלים שמבוזבזת על הדיון המטומטם הזה עברה מזמן את גבול הטעם הטוב. אני תל אביבי, ותומך בעישון במקומות ציבוריים (רצוי של סמים נרקוטיים), אבל זה שפובליציסט ברמתו של טאוב משחת את זמנו על הקשקוש הזה זה כבר יותר מפתטי. למקהלת המתדיינים כאן- תעשו חיים.

5. מאת נמרוד אבישר:
   

   ינואר 31, 2008 at 18:47

   שלוש הערות:
   1. נראה לי שהעדכונים במייל חדלו לעבוד.
   2. לעניות דעתי "עוטים" קונדום, לא "חובשים" אותו. זאת אומרת, אפשר לחבוש אותו, אבל זה מקשה על הנשימה.
   3. למה לו להתעסק בקונדומים כשהוא יכול לנסות לקבע בחוק את העברת דואר הזבל שלנו כשאנחנו עוברים ספק אינטרנט? הטרחנות שלו מוציאה אותי מדעתי. יש דבר כזה חקיקת יתר, וגלעד ארדן הוא המלך הבלתי מעורער שלה. מעניין מתי יחייבו אותי בחוק להתנצל בקול רם על האוויר שאני גוזל בחדר סגור כאשר אני נושם.

6. מאת יונתן שמואל:
   

   פברואר 9, 2008 at 8:33

   במקום להתעסק בשטויות של חוק הסיגריות, אולי תתעסקו בהפרטת בתי הסוהר הבאה עלינו "לטובה" ומהווה סכנה חמורה לחברה הדמוקרטית במדינת ישראל. הדיון הזה חסר כל תוחלת!