גדי טאוב

הכרזתו של אהוד אולמרט על התפטרות אולי תכריח אותנו, סופסוף, לראות את הסיבות הממשיות לדכדוך הלאומי שאנחנו שרויים בו כבר שנתיים. האמת היא, שהאווירה סביב חקירת אולמרט נראתה קצת כמו טקס גרוש של שדי השחיתות, ועוצמת הרגשות העידה על איזו אשליה משונה שאם רק נגרש את דיבוק-אולמרט תעלם המועקה. אבל הדיבוק גורש, והדכדוך נשאר.

למה הזעם היוקד הזה? ולמה הדיכדוך? חלק מההסבר נעוץ אולי בזה שאולמרט וקדימה עם כל מוגבלויותיהם סימלו – עד מלחמת לבנון השנייה – משהו חשוב, וגם בריא: שיקומו של הקונצנזוס סביב עיקר הרעיון הציוני, כלומר מדינה יהודית ודמוקרטית. השבטים הישנים של השמאל והימין קרסו, יחד עם קונספציית אוסלו וקונספציית ארץ ישראל השלמה, ומתוך ההריסות נחשף מחדש, ובעוצמה, המרכז הבריא. נחשף מה שבכל זאת מאחד את רובו המכריע של הציבור היהודי בישראל: החלטה נחושה להציל את ספינה הציונית מטביעה בביצה דו-לאומית. היה נדמה שפנינו עורף לויכוחים הישנים, שהפכו עקרים, ושהתאוששנו די הצורך כדי לחלץ את עצמנו משקיעה איטית, מוכת ירח, במבוי הסתום הזה. במובן הזה אולמרט סימל, מתוקף הנסיבות שנקלע אליהן, את החזרה לשפיות. ולכן כעסנו עליו כאילו הוא אישית גזל מאיתנו את אותה שפיות עצמה.

אבל מה שחסם את הדרך לשפיות לא היה קשור באולמרט. זה לא היה ניהול מלחמת לבנון, ולא החקירות, ולא המעטפות. זה היה נשק תלול מסלול. התברר שהקיצונים, חיזבאללה בצפון, חמאס בדרום, מסוגלים לבלום את חלוקת הארץ. הם יכולים לא רק לחסום כל הסכם, כמו שכבר ידענו; הם יכולים לחסום גם נסיגה חד-צדדית. אנחנו שבויים בידם. הנה האירוניה: מצד אחד המרכז הישראלי גדל, התייצב, ועלה על דרך פרגמאטית; מצד שני הוא נעשה שבוי יותר מאי-פעם בידי הקצוות הפנאטים (פונדמנטליסטים מוסלמים מזה, מתנחלים מזה).

כך קרה שמה שהוא בפועל בהירות אידיאולוגית, נראה כאובדן דרך. נראה לנו שיש בישראל שלוש מפלגות גדולות שאי-אפשר להבדיל ביניהן, כי לאף אחת מהן "אין אידיאולוגיה". אבל חוסר היכולת שלנו להבדיל ביניהן נובע דווקא לא מטשטוש אידיאולוגי בתוכן, אלא מהסכמה אידיאולוגית גוברת ביניהן. שלושתן הסכימו על חלוקת הארץ. ואילו המחלוקות הטקטיות מן הבחירות האחרונות, מחלוקות על איך להגיע לשם – בהסכם (עבודה), בגרירת רגליים (ליכוד), או במהלך חד-צדדי (קדימה) – לא רלוונטיות. שלוש הדרכים חסומות. נראה אם כן שכל מה שהפוליטיקאים מתווכחים עליו הוא מי יזכה לשבת על הכיסא, לא מה צריך לעשות.

ואף על פי כן יש מה לעשות. וכאן ההבדלים בין מפלגות צריכים להסתמן. עכשיו אחרי שניווכח שפריקת זעמנו על אולמרט לא שינתה את המצב היסודי, אולי יתעוררו הרבים שמרכיבים את הקונצנזוס החדש, וידרשו מנבחריהם שיעשו לפחות את מה שאפשר כדי לקדם קצת את ההסכמה הלאומית החדשה: לסיים כבר את בניית החומה, ולעצור את התפשטות ההתנחלויות. אלה צעדים קטנים, אבל הם יסמנו בקוו מקווקוו את דמות צורתה של השפויות שאנחנו כל כך כועסים על אולמרט על שחמקה מאיתנו.

(הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות, ב 4.8.2008)