אוגוסט 24, 2008
התרופה גרועה כמו המחלה
הנה זה מתחיל שוב: הלובי של ההתיישבות בקדימה, למדנו לאחרונה, יתמוך בציפי לבני אם זו תבטיח לו כיסא ליד שולחן הממשלה, בצד הטבות אחרות. לבני גם חברה לצחי הנגבי, שההאשמות התלויות נגדו כרגע (ושראוי שמערכת אכיפת החוק תסיים כבר את בירורן) חמורות מאלה שבהן מואשם ראש הממשלה. קשה לבוא בטענות ללבני על הברית הזאת, או על המשא ומתן שהיא מנהלת עם קבלני הקולות השונים, בזמן שהמתחרה שלה, שאול מופז, מבקר בין וועדי עובדים הכפופים לו כשר התחבורה, ועוסק בהתפקדות ברוב חריצות, במרוץ על ראשות קדימה. מפני שהבעיה של השחיתות, שמצטיירת בעיתונות תדיר כשאלה המוגבלת ליושר אישי, היא בעיה מערכתית. היא נולדה מתוך עיוות מערכתי, והיא לא תעלם אם יעמוד מולה רק בולמוס מוסרי. הבולמוס הזה אינו רע בהכרח. אבל הוא לא יספיק.
השחיתות ברובה נולדה כתוצאה מתרבות פוליטית קלוקלת שהנהיג הליכוד, וקרקע גידולה היתה שיטת המרכז. פוליטיקאים בליכוד יכלו לקיים את עצמם בצמרת המפלגה רק על ידי שילוב של חנופה והתרוצצות בין בר-מצוות וחתונות של קבלני קולות מחד-גיסא, עם הבטחת ג'ובים לתומכים מאידך גיסא. מרכז הליכוד נעשה, כזכור, חסר בושה. קשה לשכוח את לימור לבנת צועקת לו בכעס (מוצדק מאד) את השאלה הרטורית "מה, אנחנו כאן בשביל לחלק ג'ובים?" וקשה עוד יותר לשכוח את המקהלה שענתה לה ב"כן!" קולקטיבי מהדהד.
המרכז פורק וזה היה אחד הדברים החשובים ביותר שעשה בנימין נתניהו בשביל מפלגתו, ובשביל כולנו. אבל התרופה שהנהיג הליכוד, בעקבות שאר המפלגות, התבררה כגרועה פחות או יותר כמו המחלה. הפריימריז. השיטה הזו הבטיחה שהתרבות הפוליטית המשחיתה תמשיך למשול בנו.
לכאורה הפריימריז עשו את בחירת רשימת המפלגה לדמוקרטית יותר. לא עוד מרכז מצד אחד, או שרגא נצר והוועדה המסדרת מצד שני, אלא דמוקרטיה של חברי המפלגה. אבל הפריימריז לא חיזקו את הדמוקרטיה, אלא החלישו את המפלגות שבריאותה תלויה בהן. למעט ארצות הברית וישראל אין אף דמוקרטיה שהנהיגה את השיטה המשחיתה הזאת. ברוב הדמוקרטיות יש שיטות מעורבות – שילוב של פריימריז וועדות מסדרות. יש לזה סיבות טובות: הפריימריז מדלדלים את הפוליטיקה המקצוענית, ואת היכולת של שדרות המפלגה להצמיח מתוכן הנהגה. במקום זה השיטה מצניחה כוכבים-נולדים, ולא מתגמלת על עבודה פוליטית רצינית ומתמשכת. היא ממליכה פופוליסטים ובעלי כריזמה שכשרונם בהקסמה תקשורתית הפך יותר מכריע מכשרונם לחוקק, להחליט, למשול או להנהיג. נוסף לזה השיטה גם המליכה מחדש – עיננו הרואות מה קורה בקדימה – קבלני קולות, וסוחרים אחרים של טובות הנאה, של משרות ציבוריות, ושל אינטרסים סקטוריאליים.
הנה אמת פשוטה: כל עוד השיטה תתן תמריץ לפופוליזם ולחלוקת טובות הנאה, היא תמשוך מושחתים ותשחית אחרים. הפוליטיקה תוסיף להראות כמו מקצוע מלוכלך, ואנשים ישרים ומוכשרים ידירו רגליהם.
אם המועמדים הנוכחיים רוצים להציע לנו דף חדש, כדאי שיאמרו לנו, בצד האג'נדה המדינית והכלכלית שלהם, גם איך בכוונתם להבריא את המפלגות שלהם. להלחם בשחיתות זה לא רק להראות לנו כפות ידיים נקיות. זה לא רק עניין של יושר אישי. זה גם עניין של הבראת המערכת. היא לא תבריא אם גם מועמדים ישרים יהיו תלויים בשיטות עקומות.
(הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות, ב 20.8.2008)
אוגוסט 25, 2008 at 0:23
לא הבנתי מהי אותה שיטה "משולבת" של פריימריז יחד עם וועדה מסדרת. חבל שלא הרחבת בעניין זה.
האמונה הרווחית היא שהפריימריז – כמו הדמוקרטיה עצמה – היא אמנם שיטה גרועה, אבל החלופות האחרות הן כולן גרועות ממנה.
במיוחד בנוגע לסוגייה של שוחד הבחירות ו"ג'ובים" תמורת קולות. הפריימריז מנתק את התלות בין המועמד לבין חברי "המרכז" וקבלני-הקולות. המחיר הוא אכן פופוליזם – במקום לחלק ג'ובים, המועמד מחלק הבטחות לציבור – אבל זאת בדיוק מהותה של הדמוקרטיה, בחירת הרוב.
ספק אם קיימת שיטת בחירת מועמדים פחות גרועה ממנה…
אוגוסט 28, 2008 at 4:23
מה שמטריד אותי (ולפעמים אפילו אוכל לי את המוח) הוא השאלה האם קיימת בכלל שיטה סבירה (ברור לי שלא קיימת שיטה אידיאלית) שמצמצמת את פוטנציאל השחיתות. זו שאלה שאני מבקש להפנות לעוד אנשים שמנסים לחשוב לעומק (יוסי שריד, זאב ב. בגין, זאב שטרנהל, אהרן ברק, דן מרידור, דליה דורנר, שלמה אבינרי, בועז אוקון ואחרים). אתה יכול לחשוב על שיטה שטומנת בחובה פחות פתחים לשחיתות, פחות תשתית לקשר בין הון לשלטון, פחות פוטנציאל לקשרי תן וקח? חסרונות הוועדה המסדרת ידועים לנו. חסרונות מרכז המפלגה ידועים לנו עוד יותר. וחסרונות הפריימריז, זה ברור, מהבהבים לנו מול העיניים. אתה יכול לחשוב על שיטה סבירה שבה המועמדים אינם מוצר ארוז בעטיפת משרד הפרסום? שבמסגרתה קבלני הקולות, ועדי העובדים, בעלי ההון וראשי החמולות אינם נהנים מזכויות יתר ואף מטובות הנאה פליליות? אני מתכוון לשיטה ספציפית-לא לסיסמה כללית ומעורפלת. כרגע אני יודע בוודאות רק דבר אחד: צריך לחוקק איסור מוחלט על תרומות למועמדים (הן מטעם אנשים פרטיים והן מטעם תאגידים). המימון לבחירות חייב להיעשות אך ורק במסגרת מימון המפלגות. אבל חוץ מהאיסור הגורף הזה שבו אני מאמין בכל לבי-אני לא מצליח לחשוב על מנגנון שיטתי בכל מפלגה לבחירת מועמדים לראשות מפלגה (ולראשות ממשלה) ולחברות בכנסת.
ספטמבר 23, 2008 at 4:19
השחיתות לא התחילה עם הליכוד ולא תיעלם אם הליכוד ייעלם. השחיתות הפוליטית היתה תמיד, מראשית מפא"י והלאה. ההבדל הוא שפעם העיתונות היתה לויאלית למפלגת האם והיא שירתה אותה ומימנה את עצמה מהשירות הזה. צורת הדיווח היתה מצומצמת, עניינית ולא ירדה לפרטים שכיום העדרם היה פוגע בשורשי המקצועיות העיתונאית. עליית הליכוד לשלטון חידדה את החרבות והעפרונות ועיתונאים ראו עצמם משוחררים לתקוף את הליכוד בלי לפגוע בעורף האידיאולוגי התומך.
כיום נהוג לומר שפעם היתה שחיתות אבל היא היתה למען המפלגה, למען רעיון. היום אומרים שהשחיתות היא למען הפרטים העוסקים בה וכנגד המפלגה. בסופו של דבר כולם נמצאים באותה הקלחת. בכל צורת בחירה – מועדת הליכוד ועד ועדה מסדרת, אנחנו חושפים שוב ושוב שחיתויות. כלל לא בטוח ש"השיטות מעורבות שברוב הדמוקרטיות" הן השיטות הטובות. האם מישהו בדק את מדד השחיתות אצלן?
ואולי שינוי שיטת הבחירות הכלליות היא הפתרון הנכון. למה לא חשבת על זה?
למה שהבוחר לא ירכיב את סדר נבחריו ולא יבחק בלאנקו בפתק של מפלגה? למה שלא יהיה טופס למילוי שבו הבוחרים מסמנים 10 , 20 או 30 אנשים בלי קשר לשיוכם המפלגתי ובחישוב הסופי יסומנו הנבחרים מ-1 (זה שקיבל את מירב הקולות) ועד 120 (זה שקיבל את מספר הבוחרים ה-120 בסדרה) באופן אישי. רק לאחר מכן תוכל כל מפלגה לסכם כמה נבחרים נבחרו מטעמה.
מדוע אני לא יכול לבחור לכנסת גם את נתניהו, גם את אהוד ברק, גם את ציפי לבני ולהימנע מלבחור את אפללו, רוחמה ווילנאי?
מרגע שלסדר הגשת שמות המועמדים של המפלגות לבחירה לא תהיה משמעות מעשית ומחייבת והאזרח הבוחר יוכל לקבוע את נבחריו וסדר בחירתם, לא תהיה משמעות לכל הפראיימריז וקניית הקולות.
ספטמבר 27, 2008 at 5:14
שמחתי לקרוא את הרשומה הזאת, זה מה שאני טוען כבר שנים!
הפיתרון האולטימטיבי בעיני, הוא השיטה הנהוגה בפינלנד, שם הבחירות במועמדים לפרלמנט הן אישיות ויחסיות (סלח לי אם אני לא מדייק במינוחים).
למה הכוונה?
בבואו להצביע, הבוחר מצביע לאישיות מסויימת אשר שייכת למפלגה.
קולו נרשם הן לטובת האישיות והן לטובת המפלגה.
סך כל הקולות שהמפלגה קיבלה, מקנים את החלק היחסי של המושבים בפרלמנט, ובתוך המפלגה כמות הקולות שקיבל כל מועמד קובעת את מקומו ברשימה.
זוהי שיטה מצויינת שמכריחה את העם להכיר את נבחריו, מבטיח שמחוקקים פעילים וטובים יישארו בתוך הכנסת בעוד שכלומניקים עם קשרים טובים יישארו בחוץ עם חלק גדול מהשחיתות.
בנוסף, אחד השכלולים היותר מדליקים שמתלווים למערכת הבחירות, הוא אתר הכולל שאלון נרחב על מגוון תחומים וסוגיות כגון: ביטחון, דת, כלכלה, מדיניות חוץ וכו', אשר כל מועמד ממלא.
הבוחר יכול לענות על השאלון ולקבל כפלט את המועמדים שהכי קרובים לדעותיו, ובאילו נושאים הם חלוקים, מה שהופך את הבחירה אפילו לקלה יותר.
אשמח לשמוע את דעתך על השיטה הנ"ל.