גדי טאוב

את התדרדרות הדיון הציבורי בנושא שלטון החוק אפשר להגדיר, נדמה לי, במילה אחת: פרסונליזציה. שאלות של עיקרון הפכו לשאלות אישיות. בייניש נגד פרידמן. לינדשטראוס נגד אולמרט. או שאתה בעד "הגיבור המקומי" מזוז, או שאתה בעד "המושחתים"; או שאתה בעד השריף, או שאתה בעד הגנבים.  

אבל הפרסונליזציה הזאת היא לא רק עניין של סגנון היא גם עניין של מהות, והיא עדות מדאיגה לגבי אי-הבנת המושג "שלטון החוק". אולי כדאי להזכיר: שלטון החוק הוא בדיוק ההפך מפרסונליזציה. חלוצי הליברליזם והדמוקרטיה שהורישו לנו את המושג, דיברו על "שלטון של חוקים לא של אנשים". בניגוד לאימרה המפורסמת המיוחסת ללואי ה-14, "המדינה" ו"אני" הם שני דברים נפרדים. זה העיקר. 

מה עשתה הפרסונליזציה של הויכוח? היא ביטלה את אותו הבדל בין האני לבין השלטון, בין שלטון החוק לבין שלטון אוכפי החוק. קל לראות איך זה קורה: אם השאלה היא בעד מי אתה, בעד השריף או בעד הגנב, אז כמה שיותר כוח לשריף זה יותר טוב. מה שנעלם מן העין בטלנובלה הזאת הוא בעצם העיקר: שיותר כוח לחוק ויותר כוח לשריף זה לא אותו דבר. אם אנחנו מאבדים את ההבדל בין שני אלה, אז כל ביקורת על אוכפי החוק היא תמיד, ובהכרח, "התקפה על שילטון החוק". ואם כך, אז אוכפי החוק פטורים מן החוק. הדאגה הזאת איננה תיאורטית. אוכפי החוק הולכים ויוצרים מצב שבחסות הרטוריקה הזאת הם נעשו חסינים מביקורת. והם הולכים ומתבססים כאיבר של המדינה שנמצא מעל החוק. הרשימה הולכת ומתארכת: מפכ"ל המשטרה מרשה לעצמו ללגלג על הממשלה בעיתונות, בזמן שהמשטרה מרשה לעצמה, ככל הנראה, לצפצף על החוק ולהדליף לעיתונות מתוך חקירת ראש הממשלה. היא מניחה שכממונה על אכיפת החוק, היא עצמה פטורה ממנו וגם מעונשו: לא מזמן התייצב היועץ המשפטי לממשלה בפני ועדת חוק חוקה ומשפט, ומסר הודעה בלשון יבשה. לדעת המשטרה ומח"ש, הוא אמר, הסיכוי להעמיד לדין את המדליפים מחקירת ראש הממשלה "קלוש ביותר". המשטרה, אם כן, מוסרת לנו שכל מאמציה להעמיד את עצמה לדין עלו בתוהו. באותו זמן בערך החליטו שלושה שופטי עליון שנוהלי עבודת הועדה למינוי שופטים אינם חלים עליהם, והם קמו ועזבו את הישיבה למרות שהגורם המוסמך – היועץ המשפטי לממשלה – אמר שאל להם לנהוג כך. רק לפני חודשיים התייצב אותו יועץ בפני הממשלה ודרש בתוקף למנוע חקירה של עבירות לכאורה שביצעו רשויות אכיפת החוק בפרשת רמון. משהו מדאיג מאד קורה אם היועץ חושב שסביר להשתיק במקום לחקור, ועוד יותר מדאיג שהממשלה נכנעה לעזות המצח הזאת. קשה לדעת. אולי התגנב חשש לליבם של השרים – חשש לא מוצדק, יש לקוות – שאם ימרו את פי היועץ יעלה להם הדבר בחקירה. ועד שיתברר אם יש בה ממש או לא, ראשם הפוליטי כבר יערף.   
אם רשויות אכיפת החוק בישראל רוצות להלחם בנגע השחיתות, הן צריכות להקפיד בקנאות על החוק בעצמן. אם במקום זה הן עצמן מאמצות שיטות חוץ חוקיות, וגם קוברות חקירות על אי-סדרים בתוכן, אז הן לא יבערו את הנגע. הן רק יידבקו בו. (הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 2.10.2008)