אוקטובר 5, 2008
עיתון הארץ כזירה לעיצוב זהותה של האליטה החדשה
כבר שנים שעיתון הארץ משמש זירה לעיצוב תפישתה העצמית של האליטה בישראל. יותר מכל תופעה אחרת הוא מסמל את החלפת האליטה הישנה שראתה את עצמה כמשרתת, באליטה חדשה המבססת את זהותה על התנכרות לישראל ולישראלים. המאמר הופיע בארץ אחרת, ואפשר לקרוא אותו כאן.
אוקטובר 6, 2008 at 1:10
קראתי, מאוד נהנתי, ואני לא מסכים עם חצי מהדברים. ועדיין, לא הוכחת את הטענה האחרונה והמרכזית שלך. "תרומתו של "הארץ" לעליית האליטה…" וגו'. האומנם עיתון הארץ משפיע כל כך על הקוראים שלו? אני קורא גם את הארץ וגם את ידיעות. בני ציפר הוא באמת פוסט ציוני. את גדעון לוי מזמן הפסקתי להבין (אבל גם את ישראל הראל). שטרסלר כנראה לא עמד מזמן בתור למכולת והדבר היחיד שהוא מעורר הוא אולי חיוך נבוך על השפתיים, וזאת רק במידה ובאמת טורחים לקרוא אותו. מצד שני, איפה תמצא את הדעה ההפוכה? גדעון עשת מידיעות כבר מזמן נאלם קולו, ופלוצקר לא כל כך רחוק בדעותיו משטרסלר. מדורי אופניים יש גם בידיעות, כמו גם מדורי יין וגבינות.
בסופו של דבר, העיתון כתוב טוב. רותי סיני מצויינת, ואריה כספי בזמנו היה תאווה לעיניים הקוראות. אז נכון, העיתון מייצג אינדיבדואליזם וגישות פוסט ציוניות. כמו שקוראי "ישראל היום" לא חייבים להסכים עם הדעות שמובאות שם, גם קוראי "הארץ" הם יותר אניטליגנטים מהנטייה לשייך להם נכונות לשטיפת מוח עיוורת.
אוקטובר 6, 2008 at 6:34
אני מסכים עם החיבור בין הרדיקליות הפוליטית לאינדיבידאוליזם הקיצוני, אך לא עם נסיונך להציג את "הארץ" בתור שופר של הליברליזם הכלכלי.
לטענה זו שלוש בעיות:
האחת: מדורי הדעות בעיתון הארץ נותנים במה גם, ואף בעיקר, לשמאל הכלכלי-חברתי: הן הציוני (למשל אבירמה גולן), הן האנטי-ציוני (למשל יצחק לאור) הן הא-ציוני (למשל אסתי זנדברג או אורנה קזין); אם תשאל את גדעון לוי, אני בטוח שהוא יגיד לך שגם הוא סוציאליסט מושבע. אפילו מוסף גלריה ועכבר העיר מטיפים פעמים רבות נגד הקפיטליזם, מה שלא מפריע להם כמובן לפרסם מוצרים שרק האלפיון העליון יכול להרשות לעצמו. נחמיה שטרסלר הוא יוצא דופן ולא הפרט שניתן להסיק ממנו על הכלל. עם כל הכבוד, מותר שמישהו יציג עמדה מנוגדת לבון-טון האינטלקטואלי, המשתמש במושגים כגון "קפיטליזם", "שוק חופשי" ו"הפרטה" כמטפורות עמומות לניגוח כל תופעה שלילית או שלילית לכאורה.
השנייה: גם לעיתונים האחרים יש מוספי לייף-סטייל וכלכלה, שאינם בדיוק מסתפקים בעצות לעקרת הבית החסכנית. במובן זה עיתון הארץ אינו שונה מהותית מכל עיתון אחר. ההבדל, כאמור, הוא דווקא הצביעות שבה השיח המרקסיסטי מתקיים לצד מסרים צרכניים הסותרים ואף מגחיכים אותו.
השלישית: זכורה לכל התנשאותה של האליטה המפא"יניקית הישנה כלפי כל מי שלא השתייך לקליקה שלה, ולכן קשה לתאר אותה בתור אליטה של משרתים. אולי זה האידאל שבו האמינה, אבל באותה מידה אפשר לומר שכל עשיר המוכן לשלם מעל שני-שלישים מהכנסותיו למדינה (שלא לומר לסבול את צרות העין של התקשורת הצדקנית המסיתה נגדו חדשות לבקרים) במקום לפטר את עובדיו ולהעביר את עסקיו לארה"ב משרת את ישראל לא פחות מאשר בירוקרט זערורי שדאג לקו טלפון לו ולמשפחתו בתקופה הסוציאליסטית בה רוב הישראלים נאלצו להמתין שנים לפריבילגיה שבעידן ההפרטה הנוכחי היא נגישה לעשיר ועני כאחד. אפשר בהחלט להיות ציוני וליברל, כי הציונות היא בראש ובראשונה התרופה לחיי האשליות שחיו היהודים בגולה ומעבר לחיי מציאות בארצם. כשלונו של הסוציאליזם לייצר עושר — והרי זו היתה הבטחתו של מרקס, שכלכלה ריכוזית תהיה יותר יעילה מכלכלה חופשית — הופך אותו מעמדה ריאליסטית לעמדה נוסטלגית, שבעצם טומנת בחובה את געגועיהם של בני מפא"י לכתר שנגזל מהם ובצדק.
גילוי נאות: אינני עשיר והגם שאני נוהג לקרוא את הארץ, פעמים רבות אני נגעל ממנו.
אוקטובר 6, 2008 at 7:14
נדמה לי שעצם הביקורת על "הארץ" יש בה סוג של אנינות טעם למביני דבר, שבמומה אני חושב שאתה פוסל את "הארץ". סה"כ מדובר על עיתון שתופס בערך 8 אחוזים (!) מהשוק, בעוד מעריב תופס כ 20 אחוזים וידיעות פי שניים מכך.
אכן כפי שצויין גם "ידיעות" ו"מעריב" מפרסמים גבינות ויין וגם להם מדורי כלכלה, גם אם הקו האידאולוגי שלהם יותר נזיל ותלוי בבון-טון של ערוץ 2. אלא מאי? עיתונים אלו הם כל כך עלובים, מבחינת רמתם העיתונאית, השפה, הפניה לאיזור המתניים של הקורא (או לבטן או מתחת לחגורה), שנראה חסר-טעם להתייחס לשלושת העיתונים הללו בנשימה אחת.
לא מובן לי הנסיון להסיר את האחריות לעיצוב השיח התקשורתי והציבורי מהטבלואידים שצוינו. לא על "הארץ" תקום ותיפול המדיניות הכלכלית של הממשלה, וכאמור – מרבית הבוחרים כלל אינם קוראים את "הארץ". מה ראית להיטפל לעיתון הגדול היחיד שמצליח לשמר אפס קצהו של כבוד לאינטליגנציה של הקורא, או למצער – אם לא כבוד – לפחות לא זלזול, או אם זלזול – לפחות לא זלזול בוטה.
בל אחשד כי אני חושב ש"הארץ" הוא פאר היצירה העיתונאית, או שגדעון לוי ובני ציפר הם הדובדבן בקצפת הפובליציסטיקה הישראלית, אבל דעתי על שני כותבים אינה העניין. רוח "הארץ", בניגוד לטבלואידים, היא, עדיין, של עיתון במובן הישן (לדעתי), שמעדיף לתת כותרות אינפורמטיביות על פני כותרות מתלהמות ושמעדיף לכתוב באופן עקרוני עובדות על פני שילהובי יצרים סטייל בן-כספית, ולא לערבב את עמודי הדעות עם עמודי החדשות (כפי שהטבלואידים עושים בשנה האחרונה).
למה דווקא זו הסכנה לציונות בעיניך, לא אבין.
אוקטובר 6, 2008 at 18:42
בהנחה שהדגש כאן הוא על האליטות, הרבה יותר מאשר על עיתון הארץ שהוא בעיני רק סימפטום, יש לי שתי הערות:
1. קשה לכרוך ביחד את אהרון ברק עם יהודה שנהב. למרות כל הביקורת שיש לי על האקטיביזם השיפוטי שהנהיג, ברק בשום פנים איננו שייך למבקרים שרוצים שהספינה תטבע.
2. אם כבר הזכרתי את הדוגמא של הספינה הטובעת, אז צריך לומר שהיא מאוד לא מוצלחת. קודם כל, זה בדיוק מה שהשמאל האנטי-ציוני טוען כלפי המדינה, וזה מאוד רחוק מן האמת. חוץ מזה הם טוענים שהם מנסים, באופן נואש, להציל את הספינה הטובעת. הנה דוגמא:
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/970259.html
" "סדק" נערך ונכתב מתוך כאב ומתוך אמונה: הכאב טמון בהכרה ששכחה של פשעי העבר מכשירה את פשעי העתיד, ואמונה שידיעת ההיסטוריה הציונית – על פגמיה וכשליה – תאפשר ענווה ומתינות; שתי תכונות שהחברה בישראל מעולם לא הצטיינה בהן, ושהיעדרן מערפל ומכתים את עתידה."
אבל באופן כללי המאמר בהחלט יצא בזמן, ויש בהחלט גם מקום לספר בנושא. במאמר יש רק רמז לנקודה חשובה: הקשר עם אליטות אחרות בעולם. אני מקווה שבספר הנושא הזה זוכה ליתר הבלטה.
אוקטובר 9, 2008 at 16:08
מאמר מעולה. שאפו, גדי.
לגזור ולשמור
אוקטובר 12, 2008 at 17:30
כל מה שכתב טאוב נכון רק לגבי בני ציפר וגדעון לוי, שהם כבר מזמן הפכו למעין קוריוז חסר חשיבות.
ב'הארץ', למרות תדימתו האליטיסטית, יש גיוון דעות גדול הרבה יותר מכל הטבלואידים המתחרים בו. למשל, יש בו גם את הכתבות המעמיקות ביותר על העולם הדתי והחרדי – עם כותבים כמו יאיר שלג, נדב שרגאי , שחר אילן. אנטי ישראלי ? הכותבים היסודיים והרצינים ביותר בתחום הביטחון והאסטרטגיה כמו זאב שיף ז"ל, אמיר אורן, עמוס הראל ויוסי מלמן. פשוט כותבים מעולים עם ידע ומומחיות עצומה. כתבות איכות החיים הן, וזו עובדה, חלק זעום ובלתי מייצג מהעיתון. העיתון בסך הכל נקי והגון, בלי פורנוגרפיה וצהוב – ואת זה יש רק בעיתונות החרדית.
כן, קוראי 'הארץ' בהחלט מרגישים עצמם חלק מאליטה- ברוב המקרים בצדק, ברוב המקרים מדובר, מה לעשות, באוכלוסייה יותר משכילה מאחרים, יותר יצרנית צאחרים, תורמת יותר למדינה ממגזרים אחרים, ורציונלית יותר מאחרים. ה"עניים" ש'הארץ' מבקש להתבדל מהם הם ברוב המקרים חרדים וערבים- ואוכלוסיות אלה שוללות את קיום המדינה כדמוקרטית או כיהודית (בהתאמה), מתנכרות למוסדותיה, בזות לחוקיה, משתמטות משירות צבאי או לאומי כלשהו, בטלות מעבודה ותשלומי מס, ואחר כך מייללות על "קיפוח" או "אנטישמיות".
"הארץ" הוא אחד המעוזים האחרונים של הרציונליות הישראלית, ואם גם זה ייפול נשתלב מצוין במזרח התיכון. אולי לכך מייחל גדי טאוב.
אוקטובר 20, 2008 at 0:53
קראתי פעם אחת וייתכן שצריך לקרוא שוב כדי להיות בטוח במה שאני מבקש לכתוב. על כך פנים, אני כותב. זו תגובתי:
כשאתה מתייחס לקבוצות השוליים אתה מדבר על המזרחי. לא על הדתי. ובנושא הכיבוש, ובכן, בנושא זה אתה מקבל את מה שהארץ עושים ואף מחזק את ידיהם.
מבחינתך, היות הארץ שופר תעמולה בכל הקשור לפלשתינים היא עובדה טובה. היות עיתון הארץ מתעב מתנחלים אינה מופיעה כלל אצלך.
הדתיים והמתנחלים (וזה לא תמיד אותו דבר) אינם קיימים אצלך. הם אפילו לא שוליים.
לפני כשלושים שנה רווח המושג 'כפייה דתית'. היו דיבורים נגד וטענות ושולמית אלוני וחבריה. היום המושג נשמט. הוא כבר לא נדון כל כך. ומקריאת מה שכתב צבי צמרת במקומות שונים עולה שהכפייה הדתית החמורה ביותר במדינת ישראל היתה הכפייה האנטי דתית. אני קורא לה כפייה דתית משום שלדעתי היא אכן ייצגה דת שקופה, דת שכאילו לא קיימת, הדת החילונית האנטי דתית של מדינת ישראל.
הרבה מיתוסים קשורים בהקמת המדינה ובהומניזם של אירופה במאות האחרונות. לא כאן המקום לנתצם, אבל עיתון הארץ הוא עוד דוגמה למיתוס כזה. הוא אוהב אדם ושונא הבריות. הוא הומניסט בהצהרה אבל הפוך מכך בהרבה בחינות אחרות.
והדברים נעוצים עוד בדבר שלא ציינת ולא סקרת, הקשור להיסטוריה.
עיתון הארץ הוא לדעתי המשך התנועה המשכילית של אירופה ומזרח אירופה של המאות האחרונות. הוא קשור קשר הדוק, היסטורי ודתי, בתנועת ההשכלה הזו ודרכיה.
אתה כלל לא סוקר זאת, ולדעתי זו טעות.
יש כאן בבסיס את הניסיון להפנות את האנטישמיות אל 'ההם'. 'ההם' של אז היו יהודי מזרח אירופה הברבריים והפרימיטיביים, ו'ההם' של היום הם הדתיים, ובעיקר המתנחלים.
המנגנון שעמד מאחורי זה היה הפנמה של האנטישמיות והצדקתה. אכן, ראוי לשנוא את היהודי, אבל זה הוא, לא אנחנו. שונאים אותנו בגלל היהודון המזרח אירופאי, אבל אנחנו, הלוא אנחנו אחרים. מתקדמים. נאורים, כמוכם.
עיתון הארץ הוא ממשיך הקו הזה ביחס לאומות העולם ולערבים. הוא מבקש כל העת לטעון ששנאת הערבים אלינו איננה בגללנו, הנכונים, אלא בגללם, המתנחלים. ומשתבצת בכך כמובן פנייתו של שטרנהל אל הערבים לכוון את חציהם כנגד המתנחלים. אותה הפרדה לא מציאותית של האנטישמיות ושל השנאה כלפינו שהיתה באירופה מתקיימת כאן, תוך הקרבה מודעת של שעיר מסוים מאוד כדי להגן על איזשהו גוף שהוא 'עצמנו'. 'אנחנו'. 'אונדזערער'.
סבורני שהיותך חלק מאותו 'אנחנו' בדרכך אתה מונעת ממך לראות את התמונה או אולי להכחישה.
אוקטובר 21, 2008 at 2:35
קראתי את המאמר והוא מעניין מאוד. קראתי את התגובות וגם הן מעניינות מאוד. אני קורא את הארץ בערך 10 שנים והוא גם כן עיתון מעניין.
יש לי תחושה שאתה עושה מהעיתון קריקטורה שמתאימה לתזה שלך. יש בעיתון הארץ כותבים פוסט ציוניים ויש כאלה שאינם. העיתון מעניין ולא שטחי, כתוב היטב אך יש בו חלקים מיותרים.
אישית אני לא מבין מדוע ממשיכים להעסיק את גדעון לוי- לא בגלל העמדות שהוא מציג, אלא משום שהוא כותב שקרים, ועיתון מכובד לא מעסיק שקרנים.
אין כיום חלופה להארץ. אתה יותר ממוזמן לנסות להקים אחד כזה- אשמח מאוד לקרוא.
נובמבר 19, 2008 at 8:21
אני נוטה להסכים עם רוב התגובות המבקרות את המאמר.
בעיקר אני מסכים עם גיל בעניין עיצוב עיתון הארץ כמעין קריקטורה התומכת במסקנותיך.
לטעמי, הרבה מן האמירות שלך בוטות וחסרות ביסוס.
על כל פנים, משום שאני מעריך לרוב את דעתך, ומשום שנראה כי הרחקת לכת עד מאוד במסקנות המאמר הזה, אני מחכה בקוצר רוח לאיזושהי תגובת-נגד מצדך לכל הבקורת שהועלתה.