אוקטובר 20, 2008
מועצת יש”ע ו”הסיפור של כל יהודי”
מועצת יש"ע פתחה לרגל החגים בקמפיין שמטרתו להדגים את העובדה שיהודה ושומרון הן חלק מ"הסיפור של כל יהודי". בקמפיין מככבים ילדים, מחופשים לדמויות היסטוריות, והם מזכירים לנו שהדמויות האלה חיו ונשמו אי-פעם בחבלי הארץ האלה. הקמפיין החדש מבוסס, אם כן, על טיעון ציוני-חילוני ולא משיחי או אמוני. למעשה זה טיעון ציוני ותיק. מגילת העצמאות של מדינת ישראל מעגנת את ביתם הלאומי של היהודים בארץ ישראל בשתי זכויות: הזכות "הטבעית" והזכות "ההיסטורית". למה מגיעה ליהודים מדינה? כי "זו זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". ולמה בארץ ישראל? כי כאן ערש ההיסטוריה היהודית.
מנסח המגילה, דויד בן-גוריון, סירב בכל תוקף להעמיד את זכותנו על הארץ על ההבטחה האלוהית. הזכות "ההיסטורית" היא בדיוק כזאת, היסטורית, והיא דומה לזכותם של עמים אחרים. אלוהים לא הבטיח לאנגלים את אנגליה. ההיסטוריה קשרה אותם אליה. אנגליה היא חלק מהסיפור של כל אנגלי. ולא עולה על דעתנו להתכחש לזכותם של האנגלים על ארצם.
הקמפיין החדש של מועצת יש"ע שואב מלב הזרם המרכזי בציונות. לפחות מאז כשלון תוכנית אוגנדה, בקונגרס הציוני השישי, התבסס בציונות הקונצנזוס שהקשר ההיסטורי לארץ ישראל הוא מכריע, ושלא תהיה ציונות בלי ציון (רק הציונות הדתית, אגב, "המזרחי", הצביעה כסיעה בעד תכנית אוגנדה). הקמפיין נסמך, אם כן, על טיעון ציוני חזק, כבד משקל. לא הבטחה אלוהית, לא ראשית צמיחת גאולתנו, ולא הקץ הדוחק בנו: הזכות ההיסטורית כניסוחה במגילת העצמאות. מה שלא חדש בקמפיין הזה הוא ההנחה שהציונות החילונית כולה ניתנת לצמצום לזכות ההיסטורית. כבר זמן רב שהמתנחלים אומרים לעצמם שהציונות החילונית היא קודם כל התיישבות. אבל הציונות היא גם – היא אפילו קודם כל – הזכות "הטבעית" של העם היהודי "להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית".
שני דברים מגולמים בהשקפה הדמוקרטית הזאת: הזכות של כל העמים להגדרה עצמית, וצורת השלטון הדמוקרטית. לכן לא שאפה הציונות הבן-גוריונית להרחיב את גבולות המדינה מעבר לגבולות הרוב היהודי. ומשני טעמים שלובים: א. אי-אפשר לדרוש מדינה בשם זכותם של כל העמים להגדרה עצמית, ובתוך כך לשלול את הזכות הזאת מאחרים. ב. היהודים לא יכולים להיות "אנשים עומדים ברשות עצמם" אם הם נתינים ולא אזרחים. הנתין הוא כפוף, והאזרח הוא שותף בריבונות. לכן הציונות דמוקרטית בשורשה. וצורת השלטון הדמוקרטית שומטת את עצם תפישת האדם שלה אם היא מקיימת מעמד של נתינים לצד מעמד של אזרחים. לארצות הברית נדרשו כמעט מאה שנה ללמוד שדמוקרטיה ועבדות אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. לעמי אירופה נדרשו שתי מאות להבין שעקרונות המהפכה הצרפתית לא מתיישבים עם קולוניאליזם. לישראל נדרשו ארבעים שנה להבין שאחיזה במשטר כיבוש בשטחים שומטת את הקרקע מתחת לרגלי הציונות.
התשובה הציונית לקמפיין של מועצת יש"ע אינה, אם כן, לפטור אותו בלא כלום. הציונות אינה מתנערת מן הקשר לחברון או לשכם. היא מוותרת עליהן – בצער – משום שאינה יכולה לוותר על הרוב היהודי מבלי לאבד את עצמה לדעת, גם מוסרית, וגם פוליטית.
הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות, ב 19.10.2008
אוקטובר 20, 2008 at 7:42
הציונות ויתרה על הציונות מרגע שנכנס למסגרת הדיון רעיון הנירמול של העם היהודי. גבולות הרוב היהודי בהווה לא קבעו אף פעם את עמדתו של בן גוריון להתיישבות. בן גוריון תמך בהתיישבות יהודית גם במקומות בהם היהודים היו מיעוט שולי. הדבר מצוי בכתובים ואפילו חדר לספרות היפה שאתה משחוריה המוצהרים והמוכרים. בספר שירה של עגנון מתוארת שכונת בקעה, שכונת מגוריו של הד"ר הרבסט, כשכונה עם רוב ערבי ברור, והסיפור האישי של עגנון – שגם גר זמן רב בשכונות מיעוט – ושל הד"ר הרבסט הוא סיפורה האמיתי של הציונות ההתיישבותית. הפיברוק ההיסטורי הבלתי מבוסס מסייע לך לעצב מחדש הגדרה אנטי ציונית לציונות ולהציב ציונית א – היסטורית ובלתי ריאלית בעיבורה של ההוויה הציונית. הציונות המדומינת חייבת להיתעלם במודע מן התיעוד ההיסטורי המצוי באלפי תעודות ומסמכים ולפברק 'אני מאמין' פסאודו ציוני כדי לבסס את ההויה הא – ציונית כמו היתה זאת 'הציונות הריאלית' להבדיל מאנשי גוש אמונים ויש"ע. אבל האמת היא כמובן אחרת לחלוטין. בנוסף, אתה כותב שיש לותר 'בצער' על חברון ושטחים אחרים. לא מניה ולא מקצתיה. אין כל צער במחנה הותרנות והנסיגה כי אם שמחה לאיד, וכמי שמצוי בהלך הרוח בחוגי הנסיגה והותרנות לרצחנות הערבית, אתה ודאי לא צריך דוגמאות. המקרים היחידים בהם בן גוריון לא הצליח להגשים את חזון ההתישבות שלו, שלא היה כלל וכלל מינימליסטי, היו אלו אשר בהם הופעל לחץ בינ"ל בלתי מתון בעליל. בן גוריון, על אף אמירתו 'אום שמום' חשש מאוד מפני מה יגידו בעולם, וזה הדבר שהכתיב יותר מכל את עמדותיו המעשיות, להבדיל מעמדותיו האידיאולוגיות. הוא חש שישראל תלוייה בנשק מבחוץ, ובכסף זר ואסור לה להרגיז את האומות. עמדה אגב, מאוד חז"לית ועיין שלהי כתובות אודות ג השבועות. לסיכום
ולמרות אי ההסכמה אני מאחל לך חג שמחת תורה שמח
וכל טוב
אוקטובר 20, 2008 at 9:34
אם כבר הזכרת את תכנית אוגנדה הידועה לשמצה, אני מביא מאמר של ד"ר אודי מנור שטוען שכל תכנית אוגנדה הייתה בכלל טכסיס פוליטי של הרצל שרצה לצאת לידי חובה כלפי הבריטים, ובטח שלא התכוון לבנות בית לאומי באוגנדה. המאמר פורסם בכתב העת חברה ביולי 2003: http://tal.wolfson.co.il/essays/herzl.htm
אוקטובר 20, 2008 at 9:50
גדי,
העם (כלומר קוראי הבלוג הזה) דורש תכנים שבלעדיים רק לו ולא פורסמו לפני-כן בתקשורת!
ובנימה אישית – מה הסיכוי ש"המרד השפוף 2" יראה אור בעתיד? יש צורך דחוף בהתאמת הכתוב בו לתקופתנו. מאוד מאוד אהבתי אותו.
אוקטובר 20, 2008 at 11:48
זה הכל בראשך, גדי טאוב.
מאיזו זכות אתה שולל את יהודה ושומרון מהעם היהודי?
ועוד מוסיף חטא על פשע ומברבר על כיבוש ולא שוכח להזכיר את העם הקדום- פלסטינים.
השמאל עובר תתהליך קריסה שלא נראה כדוגמתו.
מחנה שלם שעובר תהליך פשיטת רגל מוסרית וציונית, משתעבד לאסלם הקיצוני ופונה נגד עמו שלו.
מצטער, את תעמולתך שמוצגת כאמת, לא למדתי באף מקום.
אין דבר כזה עם פלסטיני, זו פיקציה והגיע הזמן שנעשה ויתור כואב על הקמת מדינה נוספת לערבים, ונשנן את הססמא 23 מדינות לשני עמים.
22 מדינות לערבים (כמו עכשיו), ומדינה אחת ליהודים.
אוקטובר 21, 2008 at 12:43
ספר חדש של יועד אליעז, ארץ/טקסט – השורשים הנוצריים של הציונות, הולך רחוק עוד יותר. הוא טוען שהפרוייקט הציוני הוא המשך של פרקטיקות ניכוס הארץ על ידי "בני התרבות", כלומר האירופים. תושבי הארץ אינם נוכחים. הארץ מקבלת משמעות רק בהקשר לתנ"ך והיא כלי לחינוך האדם. הציוניות בהקשר זה היא קולוניה אירופית במזרח.
פרוייקט התעמולה עובד על העיקרון של נתינת משמעות לארץ על ידי חיבורו לטכטס המקראי, משמעות אישית שרק בן תרבות הפעם הציוני יכול להבין ולהעריך, ולכן גם לנכס.
אוקטובר 22, 2008 at 0:58
שמוליק היקר:
אין עם פלסטיני אין עם פלסטיני אין עם פלסטיני אין עם פלסטיני אין עם פלסטיני אין עם פלסטיני…
כדאי להגיד כל בוקר מול המראה 30 פעם, אולי תשתכנע בסוף.
אבל כשתצא לרחוב – בכל זאת יהיה עם פלסטיני.
כל מיני שקרים על שורשיו של העם הפלסטיני בכנענים וכו' אינם ממין העניין, מספיק שיש כמות גדולה דיה של אנשים שמחליטים שהם פלסטינים והרי לך עם פלסטיני.
אם מחר יקומו 2 מיליון איש ויגידו ברצינות "אנחנו העם הממלוקי", זה לא באמת ישנה את ההיסטוריה רטרואקטיבית, אבל העם הממלוקי יהיה לעובדה קיימת בהווה.
ובעניין המאמר – אני מסכים באופן עקרוני עם התיזה שעומדת ביסודו (ומוצגת גם בספר "המתנחלים" של ג.ט.) שבהתנגשות בין הציונות כריבונות דמוקרטית לבין הציונות כזכות היסטורית על הארץ – אין תוחלת אלא לגישה הראשונה. עם זאת, אני מסכים במידה מסויימת עם מר "מדריך ליונה עיוורת" (שם די מוזר לטעמי) בכך שלא בהכרח הדברים משקפים גישה "בן גוריונית" כלשהי ומהווים המשך טבעי של ראשית הציונות, ברם – מדוע יש צורך להיתלות באילנות בן גוריונים כדי להצדיק רעיון שניתן לסמכו על פרגמטיזם בלתי תלוי.
במילים אחרות – העדפת הדמוקרטיה על פני חלקים מארץ ישראל היא גישה שההגיון המעשי שבה די מובן מאליו, כך שלא ברור לי למה צריך טיעונים היסטוריים כדי לספק לה צידוקים נוספים.
אוקטובר 23, 2008 at 5:21
גדי טאוב שלום;
אין זה כלל משנה אם אלוהים הבטיח או לא הבטיח את ארץ ישראל לעם ישראל, לאלה המאמינים באלוהים. המניע הראשוני לקיום עמדה לגבי "ארץ ישראל לעם ישראל" יכול להיות דתי-אמוני, פוליטי-לאומי, פרקטי-אסטרטגי, חברתי-כלכלי וכו'. מי שרוצה להאמין שאלוהים הבטיח שיילך על זה, ובתנאי שהביטוי הממשי בסופו של תהליך יתורגם לעמדה פוליטית. נפשו ודעתו של האדם אינן חד-מימדיות ולכן בני אדם משלבים בין מניעים וסיבות כל אחד לפי טיבעו של אדם וכל אחת לפי חלקה סיבה. יש כאלה שנותנים משקל גדול יותר להיבט הדתי-אמוני בפסיקתם הפוליטית אבל כוללים בתוך פסיקתם גם מרכיבים שונים ונוספים. כל הקומבינציות של המניעים במינונים השונים ובמשקלים המתאימים מתקיימים בכל אדם ואדם. ההבדל בין בני האדם הוא המשקל הסגולי אותו כל אדם נותן לכל עמדה ודיעה. בסופו של דבר המרקם האמוני-פוליטי של כל אדם הוא ייחודי לעצמו. בני אדם הקרובים בהשקפותיהם הפוליטיות-חברתיות, בנו קרוב לודאי את תפיסת עולם באופן דומה יותר, מאשר אלה שמייחסים לאותם העמדות והרעיונות משקל סגולי אחר. מכאן שיכול להתקיים מצב בו אדם מכיר בזכות היהודים לארץ ישראל מנימוקים דתיים ולאומיים למשל, אבל המרכיבים הפוליטי-לאומי והפרקטי-אסטרטגי בו הם דוגלים מוביל אותם למסקנות הפוכות מאמונתם שבראשית ומוביל אותם להכרה בצורך של הויתור על יו"ש וחזרה לגבולות 67' (עם תיקונים קלים או בלי תיקונים בכלל). כל הויכוחים ביננו בסוגית השטחים והפתרון ל'בעיה הפלסטינית' היא המינון הנכון בין העמדות והערכים המשפיעים על הפרט (ומכאן גם על החברה) כאשר הוא בונה תפיסת עולם פוליטית, ובמקרה של 'השטחים' – תפיסת הפתרון הפוליטי לסכסוך עם ערביי ארץ ישראל. הפרטים הקרובים בעמדותיהם אלה לאלה חוברים יחדיו לפעולה כקבוצה, כמעין ריכוז כוחות להשגת המטרה, כדרך שאנחנו מצֵרים את פי הצינור כדי להתיז את המים בעוצמה גבוהה יותר.
אתה כותב: "לכן לא שאפה הציונות הבן גוריונית להרחיב את גבולות המדינה מעבר לגבולות הרוב היהודי". יש לי השגות לגבי אמירה זו. גבולות המדינה במלחמת השחרור לא 'המתינו בשטח' שנגלה אותם. ברור היה שגבולות החלוקה לא יהיו גבולות המדינה. אומנם בן גוריון התבטא באופן שאתה מציג את עמדתו, אלא שבפועל הישוב היהודי/ישראל כבשה שטחים עם רוב ערבי (למשל הגליל העליון והמערבי, ה'משולש הגדול', ה'משולש הקטן') ובמקביל נסוגה מגוש עציון בו היתה נוכחות יהודית גדולה. כלומר, מעבר להבעת עמדה אסטרטגית יש את המציאות שנוצרת ממהלכים טקטיים ומשפיעה עליה.
אתה כותב: "אי אפשר לדרוש מדינה בשם זכותם של כל העמים להגדרה עצמית, ובתוך כך לשלול את הזכות הזאת מאחרים". זכות היהודים להקים מדינה במה שנתפס על ידם כארצם ההיסטורית והממשית (בפועל היה רצף של נוכחות יהודים בארץ ישראל לאורך כל הגלות, להוציא תקופות קצרות בזמן הממלוכים והצלבנים, כאשר בראשונה לא היו מוסלמים בכלל ובשניה גם חלק מהמוסלמים גורשו/ברחו כיהודים מחלקים שונים של ארץ ישראל) אינו מותנה בזכות העמים בכלל, אלא הוא מבחינת היהודי זכות מוקנית וללא תנאי. העמדה הציונית צריכה להיות שארץ ישראל הוא ארצו של העם היהודי וכל קבוצה לאומית-דתית אחרת שרוצה להגדיר עצמה כעם שתגדיר את עצמה איך שהיא רוצה ובלבד שלא תפגע בזכות הלאומית של בעל המקום – היהודים. כמו שיהודים לאורך הגלות היו רוב במקומות מסויימים ובתקופות מסויימות, הם לא ביקשו להיות בעלי המקום (גם מסיבות אמוניות וגם בשל ההכרה העצמית של אי הזכאות וגם שלא תמיד המוטיב הלאומי היה נוהג ורווח בכלל כמו שלא היה רווח בין העמים). רוצים ערביי פלסטין להקים לעצמם מדינה שיקימוה בירדן. שהרי ירדן היא פלסטין, וערביי ירדן הם פלסטינים ברובם. שהרי אב גר בעמאן ובנו בחברון, אישה גרה בזַרְקָא ואחותה ודודה גרים ביפו, ילד גר במָעַן וסבו גר בירושלים, איש גר במַפְרָק ואחותו גרה בנצרת. האין הם אותו העם? האם לעם הערבי פלסטיני מגיעה הזכות להקים שתי מדינות לעם אחד? האם זכותם של האימפריאליסטים להמליך מלך סעודי על ערביי פלסטין בעבר הירדן מבטלת במחי יד את היותה של ירדן פלסטין ומטילה את כל המעמסה והמבולקה לבעייה שנותרה רק על אחותה הקטנה – ארץ ישראל המערבית?
התשובה הציונית צריכה להיות הקמת שתי מדינות לאומיות זו לצד זו, ירדן הפלסטינית, ישראל היהודית ונהר הירדן כקו הגבול המשותף בינהן. ערבים ימשיכו לגור בישראל כרצונם ויהיו אזרחי פלסטין ותושבים בישראל ויצביעו לפרלמנט בעמאן. מי שירצה להגר, ישראל והקהילה הבינ"ל תסייע בידו ובכיסו.
אוקטובר 23, 2008 at 5:23
הערות לתגובות קוראים:
מדריך ליונה עיוורת טועה: בטענתו שה"הציונות ויתרה על הציונות מרגע שנכנס למסגרת הדיון רעיון הנירמול של העם היהודי" שהרי מטרתה של הציונות היא לנרמל את קיומו של העם היהודי והביא שהעם יושב על אדמתו.
ברקק: לגבי "השורשים הנוצריים של הציונות" אין ממש בתיזה שאתה מביא. קודם כל היהודים לכל אורך ההיסטוריה עלו לישראל בעיקר ממניעים דתיים, כאשר מוטיב ה"עם", כלומר הפעילות הלאומית המאוחדת לא תפקדה בשל הישיבה של עיקר העם בגולה. הפרשנות הריאלית יותר היא שהציונות היא התנועה הלאומית של העם היהודי, וכתנועה לאומית היא צמחה על קרקע פוריה של 150 שנים של צמיחת הלאומיות של עממי אירופה. אין ספק שיהודים הושפעו מהזרמים של הלאומיות המתעוררת ואנחנו רואים את ההשפעות האלה כבר בסוך המאה ה-18 ולאורך כל המאה ה-19. יותר ויותר יהודים ולא יהודים התחילו לדבר על השבת היהודים לארץ ישראל "כמהלך המתקן את ההיסטוריה".
שמוליק: אתה צודק שאיננו הקובעים אם יש "עם (ערבי) פלסטיני" או אין. אבל מרגע שקבוצת אנשים קמה בבוקר ומחליטה שהיא עם אנחנו צריכים לבחון איך זה משפיע עלינו ולנקוט בדרך הטובה ביותר עבורנו, קודם כל. לפני זמן מה כתבתי תגובה כאן שלדעתי עלינו לחלק את ארץ ישראל-פלסטין לשניים: ירדן של היום תהיה הארץ של ערביי פלסטין; וישראל, מנהר הירדן לים, תהיה הארץ של יהודי פלסטין. כל חלוקת משנה רק החלק אחד של הטריטוריה לא תעצור את הסכסוך, וערביי פלסטין תמיד ימשיכו בניסיונותיהם למוטט את ה"ישות הציונית" ע"פ 'תורת השלבים' ומימושה ע"י אי הכרה בישראל עד שהיא תקבל ותממש את "זכות השיבה". מרגע זה הלכה ישראל וחלומו הרטוב של עזמי בשארה, הנוצרי שמכר את נפשו למוחמד, יתגשם. הקמת שתי מדינות בלבד זה לצד זה תאפשר לישראל, אם הסכסוך יימשך (ובסיכוי גבוה שהוא יימשך עוד זמן מה) לנהל את המאבק מול מדינה עם טריטוריה וממשלה ולא מרדף אחר אנשי טרור המתחבאים אחרי ומשתמשים באזרחים וילדים, על מרחבים שאנחנו שולטים בהם בדרך כזאת או אחרת.
אוקטובר 24, 2008 at 12:27
המצב הוא אכן בכי רע. התרבות הנשמה והמסורת היהודית נשכחה ובמקומה עבודת אלילים בדמות המתנחלים קמה. אין ערכים ואהבת אדם, אלא סגידה פולחנית לאדמה. צמצום ספרי התורה ספריו של העם היהודי למפה טופוגרפית. לא עוד אלוהים בורא עולם, כי אם אלוהים של המקום..אלוהים הרוצה בסבו של עם אחר בשביל עמו שלו.
הימין בארץ מסמל את כל חולשות האדם מול הרוח. התורה ויראת השם קשה ומכבידה על האדם ולכן בחור הוא ללכת לנתיבים אפלים של שנאה וכפייה. מה קל יותר מלסחוב אבנים ולזרוק ביום כיפור מאשר לעבור תהליך של סליחות וכפרה. עוד ילמדו בספרי ההיסטוריה על מותו של העם היהודי המפואר שהביא לעולם את המונותאיזם, את כבוד האדם והרחמים ומת עם מפעל האלילים בשטחים המקדש כל רגב אדמה .. מקריב אמונה ועם בשביל אידיאל היסורי כמו הקטינם בארגוני האיסלאם הקיצוני.. קשה לי לכתוב דברים אלו אבל התחושה היא שנשמתנו היהודית איבדה עצמה למלחמות צלבנים לא לנו.
אוקטובר 25, 2008 at 9:34
גדי, מאמר מצוין. אבל המתנחלים לעולם לא יקבלו טיעונים רציונליים. הם פוחדים לאבד את כל זהותם התרבותית והחברתית , פוחדים למצוא מחדש את מקומם בתוך מדינת ישראל, ולכן הם נאחזים בקדושת ההתנחלויות כבסיס לשימור זהותם התרבותית הנפרדת. חיים 'רגילים', בעיר רגילה ובורגנית, עם עבודה מסודרת, שני ילדים וכלב נראה להם משהו בלתי נסבל והם יגייסו כל טיעון -משיחי, בטחוני, פוליטי, מדיני – כדי להתחמק מכך ולהשאר עם הלהט המהפכני-רומנטי שלהם.
נובמבר 15, 2008 at 17:25
למר גדי טאוב, שלא אהבתי את ביזוי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצוק"ל במאמריו בעיתון מעריב(שכמובן החרמתיו לאחר הגירוש הנורא).
הוגי הדעות החילונים בתנועה הציונית שאפו את כוחם ומרצם כדי לפתור את בעייתם שלהם=את בעעית אי קבלתם לחיק האומות ע"התבוללות וחיקוי הגויים, ומצאו מפלט בהגדרה לאומית, ולכן כל שאיפתם הית מלכתחילה שאיפה להיות עםככל העמים ולא לקיים את הייעוד האמיתי של העם הזה: "ונברכו בך כל משפחות האדמה".
זוהי חולשתה של הציונות, ולמרות זכויותיה הרבות, היא סיימה את תפקידה הזמני, והגיע הזמן שתפנה את הבמה לרעיון האמוני של עם ישראל ולא-שם תהא קבורתה.
דצמבר 10, 2008 at 19:49
מר טאוב היקר, לצערי הרב, חלק מהדברים אותם אתה מפרט מעלה נכתבים מתוך רצון מסויים לכסות על ה"וואקום" שנוצר מאז שמוצו כל ניסיונות הפיוס עם הצד הפלסטיני. אחת מהטעויות הקשות ביותר שהעם היהודי חטא בהן היתה הרצון הבלתי מוסבר של אנשים,כמוך, לחשוב שמא "נטייה חדה שמאלה" תהפוך אותם לבולטים יותר ואהודים יותר בקרב אלה שלא ששו לסייע לנו בזמן שנטבחנו בהמונינו, סתם , ללא סיבה. (כן אנחנו, אני אתה, הורינו ויהודי התפוצות), להזכירך, אנו לא נמצאים בצומת הדרכים של אוסלו, קמפ דיויד, או רגע לפני חתימה על דף לבן בחדר הסגלגל. הכל נוסה , מוצא, ופשוט התפוצץ לנו בפנים, אינני גזען, הייתי ואשאר תומך בזרמים מרכזיים ולא "פנאתים" על פי הגדרתך כמובן. שלמות האזורים הכ"כ היסטוריים והחשובים לנו, בעיקר יהודה ושומרון!! להם יש לנו ערך היסטורי אמיתי(!),לא אמורה להתנגש או להתחלק ל"ימין" ו"שמאל" אנחנו עם אחד להזכירך, וכתיבת מאמר בו אתה מכנה את תושבי ישראל כ"הם" בטח שלא יוסיף מן הצד השני של ה"גדר" נמצאים אנשים,פלסטיניים -תרבותם ארוכת השנים, בנוייה על נקמה, שנאה,רצח בני משפחה על בסיס יומי, ובכל פעם שתוציא "ממתק" חדש, הוא יחזור אליך כפצצת סירחון. כן, בשביל שהדורות הבאים של העם היהודי יחיו בנחת, אין לנו מנוס, אלא לשלוט לשלוט לשלוט!, גם לי המילה לא מטיבה אינטואטיבית כי גם אני חונכתי פה,אך עובדתית,ללא ויכוח- לפני שיצחק רבין עליו השלום החליט להעלות לאדמת ישראל את רב המרצחים יאסר ערפאת,הטרור ברובו התרכז בבקבוקי תבערה, אבנים ויריות. ישראלי היה מבקר בחופשיות יחסית בעזה, בבית לחם,שכם , טול כרם, רמאללה וקלקיליה. לנו, עובדתית- בכל פעם שידנו הושטה לשלום, בשונה להיגיון מערבי בה אנו מחזיקים-בו מדובר בכוונה טובה וברצון אמיתי, נתפסנו כחלשים, כעלובים וכאוייב בר ניצוח, אנו מחנכים את ילדינו לתרבות ה"אני נולדתי לשלום" ומנגד, בצד השני, תשדירים וג'ינגלים מעוררי חלחלה משודרים ללא הפסקה כנגדנו דווקא כשאנו סלחנים ונוהגים בוותרנות!! לא להיפך! אבסורד! מר טאוב, לי אין ארץ אחרת ואני חושב על דורות ההמשך, האסון שלנו מתחיל בחינוך המתחשב מידי באויבנו.בזמן שילדינו שרים בהפסקת הבוקר שירים המכילים תכני שלום מבורכים-מנגד מציגים אותנו בפני הילדים הפלסטיניים כ"סרטן שיש להילחם בו" ומגייסים אנשים שטרם טעמו את טעם החיים למות,בידיעה מראש(!) כמובן לאחר שאם כל מטרתם היא לקטוף כמה שיותר מפרחינו. (נטיה טבעית של אנשים מסוגך היא להזכיר את ימי האצ"ל והלח"י אך אחסוך זאת מראש, כי היום יש מציאות ובה אין אצ"ל ואין לח"י). אי לכל הכתוב מעלה. מדינת ישראל היא נס מהלך, ההיסטוריה לא משקרת ועצוב לי לתמצתה ולהדגישה לאדם משכיל וכולי תקווה שגם בך המשפטים הבאים יעלו צמרמורת: ארץ ישראל היא המקום בו חיו היהודים,הזיקה ההסטורית שלנו לאדמה (ובבסיסה יהודה ושומרון) אינה מוטלת בספק(!), אבותיך ואבותיי סולקו מארצם בבושת פנים, פוזרו ונדדו שנים על גבי שנים,גברים עבדו בפרך נשים נאנסו, היהודות שלנו הושמצה ללא סיבה, ותמיד נטמענו באוכלוסיה כדי לא להרגיז או לפגוע בזולת, גם כשידעו אבותינו ימים פחות קשים בגולה, לרוב שמרו על הרצון לכבד את האחר, כי כך התורה, ה"טאבו" שלנו על האדמה, חינכה אותם. הציונות הניסית, אספה את משפחותינו חזרה, בארגון נדיר, מעשרות מדינות- חזרה הביתה. נלחמנו, ניצחנו, הפסדנו, איבדנו אנשים יקרים, משפחות שלמות נהרסו פה! מדינת ישראל הוקמה בארץ ישראל כי ארץ ישראל היא הארץ בה חיו היהודים וכי התנ"ך מוכיח זאת. ירושלים,היא ירושלים, שכם היא שכם, חברון היא חברון, אני לא מגלה לך סוד. יהודה ושומרון הוא לדעתי החלק הגיאוגרפי החשוב ביותר למדינת ישראל (אחרי ירושלים) פשוט נפרד ממדינת ישראל, נקודה! השטח פורה, רוב המשפחות בו אוהבות את הארץ יותר ממך וממני. זהו השלב הקריטי לכולנו. זוהי צומת הדרכים לדעתי מהחשובות בהיסטוריה של העם היהודי בכל הזמנים. באורח נדיר יש לנו הזכות לבחור האם יוקמו ערים ישראליות כחול לבן בשנים הבאות עלינו לטובה, או שפשוט נמסור שטחים היסטוריים בהם אנו שולטים היום לטובת כפרים קטנים שיצרו רצף גיאוגרפי בעייתי במצב מלחמה- ובלתי ניתן לתיקון. לסיכום מר טאוב מספר משפטים, אני סבור כי הינך עתיד בעזרת כישוריך הרבים לקבל כותרות ולזכות לאהדה גם ללא חיפוש אויבים מבית, אולי תשקיע את מאמציך דווקא בניסיון לאחות את הקרע בתוך עמך,תתחיל בלקרוא לאנשים שמדברים עברית כמותך ומשתייכים אתנית ללאומך "אנחנו" במקום "הם", אח"כ עזור לכולנו לשנות את המילה "התנחלות" ל"התיישבות"(ערך המילה התנחלות נוגד את העובדות ההיסטוריות) גדי טאוב , תתעורר! תמיד לא יאהבו אותנו בעולם, בתאי גזים הושמדנו!, אתה לא חי בעולם צודק! המזרח התיכון לצערי הוא "ג'ונגל" ואם לא נהיה "האריות"-פשוט לא נהיה! אתה חלק ממדינה דמוקרטית, באזור לא דמוקרטי, בשונה לאירופאים ש"גילו את אמריקה" והחליטו להילחם באדמת האינדיאנים ויצרו עם אחד משותף אפילו עם אויביהם, כאן ,בטריטוריה קטנה, אך שלנו-אנו מאפשרים לפלסטינאים בארץ ומחוצה לה להינות מהשגינו ללא סיבה! ללא כל מילוי חובה אזרחית ! תושביה הערבים של המדינה שומרים ברובם "כסף ברצפות" לצרכי חיסכון במס,הם הפכו את גניבת המכוניות הישראליות לתרבות לאומית, ובמקביל לא מפספסים חלילה את היצירה המסורתית החודשית של "תור רעלות" בסניפי הדואר לקבלת קצבה חודשית, מהיכן?מהמס שאני ואתה משלמים! תוסיף על זה חוסר זיקה מוחלטת לדגלנו, צבאנו, וכן ג
דצמבר 22, 2008 at 10:59
קינה קלה על גורלנו הנורא.
ישרא-ל, מדינת העם היהודי,
ניתנה לעם אחר,
אחי, אשר בתוך עמי,
החלו בי להתעמר,
על מה? ולמה? אשאל..
על זכותי לחיות בשלום,
הגנה על בני ובנותי,
ביטול הלאום?
לזאת הכוונה רבותיי?
הרומנטיקה אוחזת ביהודים,
המתנגדים לעם היהודי,
מעוניינים להיות ככל הגויים,
אבל לא לחיות עימי.
אוי, השנאה היוקדת,
למשפחות מרובות, לשונה, לאחר.
למה שהיה נקרא בעבר כ-אמת,
והיום נזרק,
בלי מחשבה,
נמכר לאלפי העם המהמר.
גדי.
"ארץ ישראל לא בזכות הכוח, אלא בכוח הזכות.."
מרץ 12, 2009 at 7:00
ציון מהגר אהבתי את המילים