ינואר 15, 2009
הרתעה והפלת החמאס הן שתי מטרות הפוכות
אם מטרת מבצע עופרת יצוקה היא לגבות מחיר מהחמאס, לא יכול להיות שהמטרה הנוספת שלו היא למוטט את החמאס. אלה שתי מטרות מנוגדות. אם אנחנו שואפים להפעיל הרתעה נגד הקסאמים, פירוש הדבר שאנחנו מבקשים לכפות על החמאס את האחריות שבאה עם ריבונות. אחרת אין את מי להרתיע, ואת מי ללמד לקח. באין בעל בית, אין ממי לגבות מחיר.
במשך שנים ארוכות העדר ריבונות בצד השני היתה בעיית הבעיות שלנו. ערפאת הפך את העדר הריבונות לאומנות. יד אחת חתמה על הסכמים, יד שנייה הפעילה טרור. כל פעם שבאנו בטענות לראשות על הטרור היא משכה בכתפיים, ביקשה עוד שוטרים, ביקשה שנחזק את המתונים, המציאה תירוצים. הנסיגה מעזה וההשתלטות של החמאס אפשרה להפסיק את המשחק הזה. מרגע שיש ממשלה אפקטיבית בצד השני, היא לא יכולה להמשיך לשחק משחק כפול.
לחמאס היה נדמה שדווקא אפשר: לדרוש מאיתנו להיות אחראיים ל"אסונות הומניטאריים", אבל גם להמשיך לירות טילים על האוכלוסייה האזרחית של ישראל. חמאס לא הפנים שהוא ריבון. למרבה הצער גם אנחנו לא הפנמנו את הדבר הזה. הדגשנו שחמאס הוא אירגון טרור, ולא השכלנו לנצל את העובדה שבפועל הוא גם הממשלה.
המבצע נועד לתקן את כל זה. לכולם ברור שישראל לא תוכל לרדוף אחרי כל משגר. אבל היא תוכל להכריח את החמאס להיות אחראי למעשיו (ולכל מה שמתרחש בשטחו): כל טיל שנורה מעזה הוא מבחינתנו אחריותו של החמאס, והחמאס ישלם את המחיר.
לכן המבצע צריך לגבות מחיר כבד מאד, אבל לא למוטט את שלטון החמאס. לא שיש צורך להכיר רשמית בממשלת חמאס, או לעשות איתה שלום. אלא שאם נמוטט אותה נחזור למשבצת הראשונה במשחק – בצד השני יהיה רק כאוס. זה המצב הגרוע ביותר מבחינתה של ישראל. אם אין משטר אפקטיבי בצד השני, אין את מי ללמד לקח. אם היד שלוחצת על ההדק אינה היד שצריכה לדאוג לצרכיה של האוכלוסיה, כל הדיבורים על שיקום ההרתעה וגביית מחיר הם חסרי שחר. אם כל חולייה עם משגר תנהל מדיניות עצמאית, לא נוכל לרדוף אחרי כולן כדי לגבות מכל אחת מחיר. בסופו של חשבון, אם יהיה שם כאוס, סופנו שנחזור לכבוש את עזה ולרדוף אחרי המחבלים בסמטאות.
מבצע עופרת יצוקה הוא הצעד המשלים אל ההתנתקות. זה הדיל: ישראל יצאה מעזה, ומאותו רגע עזה אחראית למעשיה. חבל שהתעכבנו ולא גבינו מחיר מהקאסם הראשון שאחרי ההתנתקות. אבל עכשיו שעשינו את זה, כדאי שתהיה לנו התבונה לעצור את המבצע לפני שהוא ימוטט את השלטון בעזה. גם אם זה לא פוטוגני. גם אם הנייה יצעק בכל גדול שהוא ניצח. הרי גם נסראללה צעק שהוא ניצח. והנה מתברר שגם בלבנון גביית מחיר היתה בסופו של חשבון אפקטיבית.
עכשיו נצטרך קודם כל להיות עקביים: כל מטח קסמים צריך להיתקל בתגובה חריפה. ואם לעיתונות ולפוליטיקאים יהיה אורך רוח כמו זה שיש לתושבי שדרות, אם היד על הגה ההרתעה תישאר יציבה, המדיניות הזאת גם תהיה אפקטיבית.
פורסם בידיעות אחרונות ב 11.1.09
ינואר 16, 2009 at 10:48
ישראל אולי יצאה מעזה אבל לא הפסיקה את השליטה שלה בעזה. כתבת "זה הדיל" אבל למעשה, "זו ההכתבה".
לא חייבים להתנגד להתנתקות ולתקיפה בעזה כדי לשמור על תיאור מציאות נכון ומדויק. אפשר להיות בעד ההתנתקות בלי לשקר ולהגיד שהפסקנו את השליטה בעזה, ואפשר להיות בעד התקיפה בעזה בלי להגיד שההתנתקות היתה עיסקה.
ינואר 16, 2009 at 13:08
יפה
ינואר 17, 2009 at 13:48
למרבה הצער גם אתה נתפס להנחת היסוד שעדיפה "כתובת" בעזה על פני רדיפתם של מחבלים בסמטאות. חמאס איננו כתובת. הוא מעולם לא היה ומעולם לא יהיה גוף ממשלתי אחראי שדואג לצרכי האוכלוסיה בעזה. המהות של חמאס הינה המאבק המזויין בישראל עד לשחרורה. כמובן שניתן למצוא פה ושם ניצוצות פרגמטיים, כמו אצל הרבה ארגונים איסלמיים אחרים, אבל יותר מהפסקת אש קצרת מועד לא נצליח כנראה לקבל ממנו.
הפתרון היחיד לטילים שנורים מעזה הוא כיבושה המלא של הרצועה. נצטרך לרדוף אחרי מחבלים בסמטאות אבל גם בגדה אנחנו עושים את זה, ובלא מעט הצלחה. התמורה שנקבל תהיה כמעט מידית ובמטבע קשה: הפסקה מוחלטת של ירי הטילים והמרגמות על הדרום. יש גם תמורה נוספת – אם לא שמת לב, ליברמן מקבל כבר 14-15 מנדטים בסקרים האחרונים. זוהי תוצאה ישירה של רפיסותן של האליטות במדינת ישראל. כשהאליטות אינן מתפקדות הציבור הולך שבי אחרי סיסמאות כוחניות. אם יוחלט על הפסקת אש חד-צדדית יש סיכוי רב שכוחו של ליברמן אף יתחזק.
למען הסר ספק: אינני סבור שיש להקים מחדש את היישובים שפונו, וגם לא אחרים במקומם. רק צה"ל צריך להיות נוכח ברצועה ולא אף אחד אחר.
ינואר 22, 2009 at 11:28
ההנחה וההבנה היא שאם החמאס יפול, אבו-מאזן והפתח יחזרו לשלוט בעזה, העזה לאחר החמאס, כן תהיה ריבונית, והפתח הנו גוף שישראל כן יכולה לנהל מולו מו"מ ואף מערכת הרתעה.
לכן, יתכן בהחלט שהפלת החמאס כן תגדיל את יכולת ההרתעה.
מפריע לי סתירה מהותית אחרת: לא ניתן לטעון שהמלחמה שלנו היא מול החמאס בלבד ולא מול העם הפלסטינאי, אך במקביל לטעון כי החמאס הוא הגוף הדמוקטי שנבחר ע"י אותו עם פלסטינאי. שני הטענות אינן עולות בקנה אחד. או שיש אחידות (דעות, מטרה, פעילות) בין החמאס לעם הפלסטינאי או שלא.
כל מי שסובר שהעם הפלסטינאי רוצה בעצם שקט ושלום, ורק ההנהגה של החמאס היא זו שמלבה את האש ומדיחה את הפלסטינאים למלחמה ולקסאמים – חייב לקרוא למוטט לאלתר את שילטון החמאס. זהו הדבר המוסרי לעשות.
מנגד, מי שסובר כי הפלסטינים בעזה, שבחרו בחמאס, הם שותפים מלאים לתאוות ההרג, השנאה והאנטישמיות של החמאס, חייב מוסרית לתמוך במלחמה בעם הפלסטיני והפלסטינים עצמם.
השמאל, שתמיד לוקח על עצמו את תפקיד האופטימיסט, חייב מוסרית -לקרוא להפלת משטר החמאס לאלתר. גם מסיבות של זכויות-אדם, אבל גם בעיקר, על מנת להמשיך ולהאמין בתקווה (חסרת-השחר ?) שהעם הפלסטינאי רוצה שקט ושלום ולא ג'יהאד ומלחמת-שמד עולמית.
אם השמאל חושב שנותר סיכוי לשלום, הוא חייב לקרוא להפלת החמאס.
האלטרניטיבה, היא התייחסות שווה לפעילי טרור של חמאס ולתושבי עזה, על כל ההשלכות המחרידות של כך.
פברואר 10, 2009 at 10:08
גילוי נאות-אני סמולני יפה נפש שיושב בבית ולא מעורב בנעשה ולכן קל לי להתלבט מבלי להכריע בסוגיות הרות גורל
דילמה שקשה לי להכריע (אם עוזבים רגע את נקודת המבט האתנוצנטרית שאנו כה אוהבים) היא האם יש להפיל את שלטון החמאס וכך להתנגד למיסודה של דיקטטורה אכזרית מבית היוצר של האחים המוסלמים או לחילופין לבחור לא להתערב לאור ההשקפה הצנועה כי לעם אסור לכפות את עמדותיו על עם אחר(במהותי אני סובייקטיביסט פוסט-מודרני). שאלה שלי באופן אישי אין תשובה לגביה, זהה לשאלת עיראק ולהתחזקות האיסלם הפרו-דיקטטורי בעולם בכלל.
קצת פרגמטיות-
מה שאני כן יודע בוודאות זה שאחד המנגנונים היעילים לחיזוק משטר דיקטטורי הוא גדר היקפית. אין כמו עם הכלוא בכלוב להוות חומר ביד היוצר לשלטון תאב סררה אשר כמו הסוהר רשאי באין מפריע להכנס ולצאת כרצונו מהכלא
ולפיכך באופן פרדוקסלי בעודנו פועלים להחלשת החמאס כנראה שאנו מחזקים אותו במו ידינו, כמו עם חיזבאללה בלבנון 82, כמו עם הטליבאן באפגניסטן של המלחמה הקרה…לאורך השביל צרוף הכוונות לגיהנום
המסקנה המתבקשת- יש לו חוש הומור קצת ציני למי שכתב את הסיפור של כולנו,נקווה שבסוף גם אנחנו נצחק