פברואר 7, 2009
איכס
למרות שחלק מדעותי שייך כנראה למה שמכנים שמאל בישראל, אני חייב להודות שככל שעובר הזמן כך פחות ופחות נוח לי בקרב שמאלנים. שנואות עלי במיוחד אותן התקהלויות שמאל שעובר בהן רטט צדיקות נרגש, רטט שיוצר תחושה שהנושא האמיתי של ההפגנה או המחאה או המאמר אינו מה שמצהירים השלטים ואימרות הכנף, אלא, הנושא האמיתי הוא כמה, כמה אנחנו יפים! מתחת לפני השטח נוצרת איזו תחרות תינוקית סמויה, על מי התנגד ראשון, מי התנגד יותר, מי היה יותר פעמים ברמאללה. השמאל מהסוג הזה הפך מרבץ של פחדנות מוסרית, לא אומץ מוסרי: להחנף לחבר'ה, יותר חשוב מלחשוב באמת.
פעם היו אומרים – ההקשר היה תאונות דרכים – שעדיף להיות חכם מלהיות צודק. זאת עצה מרחיקת לכת מידי למה שקרה בשמאל שלנו, תיקון פתאומי מידי שוודאי לא יצלח. נסתפק בינתיים אם בשמאל יפנימו לפחות שעדיף להיות צודק מלהיות צדיק. תזכורת קטנה שמוסר זה דבר רציני, לא פוזה של גדעון לוי. הרבה אנשים טובים יש בשמאל. אנשים שבאמת אכפת להם. אני לא אומר את זה בציניות. אבל רבים מהם, רבים מידי, נכנעים שוב ושוב לצורך הזה לדפוק פוזה.
זה מחליש את המטרות של השמאל. אבל מה שדוחה יותר, זה שלפעמים זה מחליש אותן במודע, ובלבד שהדובר יצא יותר צדיק. אתה קורא את האנשים האלה ואתה ממש מרגיש איך הם מוכנים לדפוק את המטרה, ובתנאי שהם יצאו יותר צדיקים. ערב הבחירות האלה זה נעשה גרוטסקי. מאמר המערכת של עיתון הארץ שקרא לא להצביע למר"צ, למשל, כי הם לא מספיק טהורים ולא התנגדו למלחמה (הצודקת לגמרי, לעניות דעתי) בעזה. מה זה אומר? זה אומר, כמעט במפורש, שהארץ מוכן להחליש את השמאל, ובלבד שהפוזה של העיתון תיראה צדיקית יותר. יש גרוע מזה. גדעון לוי כתב מאמר שטעם שעדיף נתניהו, כי אז לפחות יראו את פרצופנו האמיתי. ב. מיכאל עלץ – אין לי מילה אחרת – מהתחזקותו של ליברמן. "יש משהו מרנין בהתפוצצות האוכלוסין שמנפחת את רשימת ליברמן", הוא כתב בסוף בעיתון של שישי האחרון, "משהו נכון. משהו צודק. משהו שמגיע לנו" כי ליברמן הוא "קלסטרה הנאמן ביותר של ישראל… מדינה ליברמניסטית אינה זכאית לקלסתר מסורק, מנומס, רהוט ושקרי. היא צריכה לקבל את הפרצוף שראוי לה."
יסולח לי על הכפירה בצידקותו של מר ב. מיכאל, אבל מי שרננים אוחזים בו, ממש שימחה, על התחזקות הימין החצי-פשיסטי, לא ישכנע אותי שהוא צדיק. מי ששמח בנתניהו ועולץ בליברמן, השמאלנות שלו היא פוזה ריקה והאפקט הממשי של עמדתו הוא חיזוק כוחות החושך. זוכרים את הקמפיין המטופש של מרץ "כן, אמא שלי ערבייה"? זה בדיוק זה. זה בדיוק הדבר שמשניא את השמאל השחצן על המרכז שאותו הוא אמור לשכנע, לא להרגיז בכוונה בשלל שנינויות שיסבירו לכל הטפשים הלא שמאלנים שאנחנו, הצדיקים, בזים להם ולפחדים שלהם, ולתקוות שלהם.
בשוליים, יש תופעות גרועות אפילו מזה. לעתים נוצר הרושם שחלק מן הצדיקים המקצועיים לא באמת מזדעזעים מהרג ילדים, אלא מתמלאים רננים גם על הזוועה עצמה. הזוועה היא הזדמנות יפה כל כך, אחרי הכל, להצטלם בשמלת השבת הצחה, להראות יפים עוד יותר על רקע הטינופת. הקונטרסט הזה – דם ילדים ברקע – הרי מחמיא כל כך לקלסתרם המוסרי, בפרופיל שמאלי. הם מתמלאים עזוז ושמחה על הוכחות לכיעורה של ישראל, מתוך נטייה מטופשת, תינוקית, בלתי מוסרית, להניח שככל שיהיה יותר דם כך הם יצטלמו יפים יותר בבגדי השמאל המגוהצים.
איכס.
פברואר 7, 2009 at 11:14
שלום גדי, אני מרבה לקרוא את מאמריך, אך הרשה לי לומר לך שבאותה נקודה ספציפית, ב. מיכאל וגדעון לוי צודקים. האשמת לפני את גדעון לוי לפני מספר תוכניות במועצת החכמים, כי הוא נוטה להתייחס לכל הציונות כמקשה אחת. אינני טוען שזה כך, אני גם בספק שלוי חושב שזה כך. אך הליברמניזם, קיים לא רק אצל ליברמן ומפלגתו, תמיכתן של מפלגות המרכז בפסילת המפלגות הערביות, כמו כן מחשבות שקיימות בציבור גם בקרב אנשים שלא מצביעים לליברמן, הקו האנטי ערבי קיים בחוגים רחבים מאוד בחברה הישראלית.
פברואר 7, 2009 at 11:44
זה בהחלט חלק מהעניין, אבל אני חושב שחלק נוסף הוא תפיסת "יהיה רע לפני שיהיה טוב" הלניניסטית, שאומרת שצריך להביא את המצב לכדי משבר כדי שיוכל להתבצע שינוי. רוב השמאל איבד מזמן את האמון ביכולתו לשנות, והוא חולם כבר הרבה מאד זמן על לחץ חיצוני, בעיקר מארה"ב. מי שמחזיק בתפיסה הזו, בהחלט עשוי לראות בעליית ליברמן יתרון דווקא.
פברואר 7, 2009 at 12:38
תחושת ההיי של השמאל…
לכל המעוניין, להלן ההסבר שלי להרגשה שלדעתי ממלאת חוגים רבים בשמאל, אותה הרגשה עליה מדובר במאמר:
כל אחד (שמאלני) אשר הרגיש בזמן שיחה פוליטית את ההארה הפנימית שאפשר לנסחה רק כ-"איזה כיף שרק אני וחבריי מצליחים לראות את האמת… כמה טוב לנו שהצלחנו להתנתק מהכבלים הפאשיסטיים שמחזיקים את כולם, את כל מי שעוד מצביע לעבודה וימינה ממנה" כבר לא יכול לחזור לחיים לפני. הרגשה ההיי ממכרת. בפעמים הבאות כנראה נצטרך כמות גדולה יותר של הרגשה זו כדי להירגע ולהיזכר שאנחנו היחידים שמשוחררים וצודקים. אז אולי נגביר את קיצוניות השלטים… איך? נגד המיינסטרים. פחות משנה מה זה אומר. נגד המיינסטרים זה טוב.
ובהקבלה (לא מושלמת, אני מודה) למצב היום: אני כבר לא בטוח למי אצביע. אולי בסוף באמת אצביע לחד"ש. אבל קצת קשה לי להשתחרר מההרגשה שבהצבעה לחד"ש אני מביע את דעותי, אבל יוצא מחוץ למשחק האמיתי (נניח בצד נושאים סביבתיים-חברתיים-כלכליים לרגע). יחסי יהודים ערבים, הסכסוך מול הפלסטינים ונושאים דומים נמצאים במגרש אחר, מגרש אליו הקואלציה והאופוזיציה לא מזמינות את חד"ש. אולי עדיף לתת את קולי למפלגה שקיים סיכוי שתשחק במגרש הזה (מרצ? עבודה?!?). אמנם אני ארגיש פחות צדיק (כדברי המאמר) או פחות ב"היי שמאלני" כהסבר לעיל, אבל אולי לקול שלי תהיה יותר משמעות. אולי עדיף לוותר על ההרגשה בשביל הרגשה פחות חזקה, אבל שתהיי מבוססת על אירועים שיקרו ולא על "מה היה יכול להיות אם כולם היו צודקים כמוני".
(גילוי אישי – הסיכוי לא קטן שבסוף אצביע לחד"ש כי רצוני להביע את דעותי אל מול מפלגתו של ליברמן ינצח, אבל העניין פחות רלוונטי).
אם הגעתם לפה אני שמח…
פברואר 7, 2009 at 13:26
יש את זה גם בימין. אנשים שקיוו שההתנתקות תביא למשבר ואז להתפכחות. ימנים מצטלמים יפה על רקע פינוי גוש קטיף או מאחז כלשהו כמו ששמאלנים מצטלמים יפה על רקע מלחמה. זו כנראה דינמיקה של מערכת פוליטית.
פברואר 7, 2009 at 15:23
זוכר שפעם "יפי נפש" היתה כינוי גנאי לשמאלנים? אז היום זה "צדקנים" או "מוסרנים", כאילו התוספת "נים" בסוף מילה הופכת כל דבר למרושע ומושחת – כאילו לטעון בזכות צדק ובזכות מוסר הוא דבר מגונה ומגעיל (בלשונך – איכס). לא כל מי שיוצא כנגד הרג בלתי מוצדק של אזרחים בעזה הוא גדעון לוי, לא כל מי שרוצה לשנות את פני המדינה או נמלא גועל מגל הפאשיזם ששוטף אותה (והוא אכן שוטף) חושב שישראל היא מקום מתועב, או לפחות – עדיין לא, ומייחל להתפוררותו של החזון הציוני. מי שדואג לקלסתרו המוסרי (ואגב, תתקן שם איזו טי"ת שהתפלקה לך), לא בהכרח עושה זאת מטעמי אסתטיקה, ואולי מודאג לחזון המוסרי לא פחות מידידיו מעברה השני של הקשת הפוליטית, שהרי גם מוסר והומניזם היו פעם בתפריט הציוני. אני משוכנע שיש חוגים חברתיים שבהם אנשים קובעים את טעמם הפוליטי משיקולים של "מה יגידו השכנים" אבל זה וודאי תקף בכפר תפוח כפי שזה תקף בפלורנטין. יש לי תחושה, מהקו הכללי שאתה נוקט לאחרונה, ששאט הנפש שתוקפת אותך מול התנהגויות כזו של גדעון לוי מונעת אותך מלהגיב עניינית, ואתה, איך לומר, מגיב לגופו של אדם יותר מלגופו של עניין. יש טיעונים אמיתיים כנגד המלחמה שהיתה, כנגד קיומה מלכתחילה או כנגד המשכתה אחרי נקודה מסויימת, ואני לא בטוח שזה הולם למחוק את כולם באבחת מטאפורה על שמלת שבת, שמעמידה כל מי שטוען כנגד המדיניות הישראלית (במלחמה הזו ובכלל) באור של צבוע ושקרן, שלא לומר מנוול שרוקד על הדם. אני לא יודע איפה אתה מסתובב (יש לי איזשהו מושג) אבל לא בכל מקום האופנה היא לכרכם פנים מול הסבל של הצד הפלסטיני, ברוב המקומות שאני מגיע אליהם כיום אתה בעיקר תשמע "מגיע להם", "מה הם רוצים, הם בחרו בחמאס" ועוד כהנה וכהנה פנינים, קרא טוקבקים ב Ynet כדי לקבל תחושה יותר מדוייקת. באקלים כזה, לצאת נגד השמאל שמעוניין בעיקר "לדפוק פוזה", זו לא בדיוק הפגנה של איזה אומץ ציבורי יוצא מגדר הרגיל.
אתה זה שאומר תמיד שציונות משמעה מדינה יהודית ודמוקרטית, אז נראה לי שלקטע של ה"יהודית" יש מספיק אדבוקטים בכנסת הבאה, אולי קצת יותר צריך לדאוג בשלב זה ל"דמוקרטית". נראה לי שהגל שאתה מרגיש משקף אולי את ההרגשה הזאת – שהמדינה הזאת בלי ספק יהודית ובשלב זה גם מספיק חדורת עזוז לאומי ורוח קרב, אבל אולי חסר בה קצת מה"צדקנות" המגעילה הזאת של השמאלנים ימח שמם.
טפו.
פברואר 7, 2009 at 15:53
ליברמן הוא לא (!!) "הימין החצי-פשיסטי", הוא הפשיזם בהתגלמותו הישראלית, מספיק לבקר באתר הבית של התנועה בשביל להיווכח אחת ולתמיד. כשאמרו זקנינו ש"הכיבוש משחית" לזה הם התכוונו – ליברמן וסיעתו יהיו (כנראה) המפלגה השלישית בגודלה. וביבי והליכוד? הם פשוט ליברמן בתחפושת (איזה קרקס הם עשו בשביל לדחוק את פייגלין ממקומו הריאלי, האמיתי, שבו זכה בצדק).
פברואר 7, 2009 at 18:56
אני שמאלני מודאג שחרד לקיומה של מדינת ישראל. השמאלנות שלי חזקה ואיתנה גם ללא קשר לאלמנט המוסרי.
גדי, החוגים של הפוליטקלי קורט בארצות-הברית שאתה כה אוהב לתקוף הם עכשיו שולטים באמריקה, הן בקונגרס והן בנשיאות. הימים של ג'ורג' בוש שנתן שיק פתוח לכל מעשי צה"ל חלפו ללא שוב. ישראל לא תתקיים שבוע אחד ללא התמיכה של ארצות-הברית.
אם ישראל לא תמצא מסילות לחוגים האינטלקטואלים באוניברסיטאות האמריקניות, לציבור השחור והציבור ההיספני היא תאבד את התמיכה המסורתית של אמריקה בישראל.כבר היום רבים באמריקה רואים בישראל אבן ריחיים על צווארה שמסבכת אותה עם העולם.
ארי פולמן," הבמאי השמאלני ויפה הנפש של הסרט "בשיר" מועיל להסברה הישראלית יותר מכל נציגי משרד החוץ . חיילי צה"ל מוצגים בסרט כקבוצה של שמאלנים מתלבטים. טוב שרוב האמריקנים והעולם לא יודעים את האמת על מספרם הזעום של יפי הנפש בצבא הישראלי.
רק בישראל יפה נפש זו מילה מגונה. בעולם המערבי זו הנורמה. שמאלני בישראל נחשב איש מרכז רגיל בארצות המערב. מי שלא מבין את זה מסכן את ביטחונה של ישראל.
אני מצפה מאדם נבון כמוך להבין כי ישראל ללא תמיכת המערב צפויה לגורל מצדה.
מי שחושב שישראל יכולה להמשיך בפעולות צבאיות חסרות מעצורים, ובשילוב פשיסטים כמו ליברמן בממשלה ללא אובדן התמיכה בעולם הוא טועה ומטעה. ישראל תהיה אז בסכנה ממשית לחרם נוסח זה שהוטל על דרום אפריקה. מה יהיה אז האינטרס של ארצות-הברית לתמוך בישראל?
פברואר 8, 2009 at 0:57
גדי,
כדוקטורנט ישראלי בחו"ל אני מתחבט רבות כיצד להגיב לדיונים שמתנהלים באי מייל ברשימות תפוצה בין סטודנטים לגבי ישראל. החשש מפני ניצחון השקר בהעדר דוברים לאמת גורם לי פעמים רבות להגיב. אבל בדעיבד למדים שהתועלת בכך מועטה ואף נגרמים נזקים. אשמח לשמוע דעתך.
פברואר 8, 2009 at 2:41
לפעמים אני תוהה אם אתה לא מתעסק יותר מדי בשמאל ההזוי, במקום להכיר בזה שיש מספיק שמאלנים שפויים במדינה הזו. עדיין מפלגות השמאל המובילות נשארות מפלגות מרכז. אנשים הזויים הם התוצאה המתבקשת של חופש הביטוי. הנח להם.
פברואר 8, 2009 at 3:41
גדי,
אחת הבעיות המרכזיות של התפיסה שלך (ושל גביזון, בן דרור ימיני וכו') היא שאתם מתעלמים מהעובדה של קיומו של שלטון כיבוש על כ מיליון וחצי בני אדם, שזכויותיהם הבסיסיות לתנועה, מים, הפגנה ועוד ועוד נשללות מידי יום. אולי קיומו של שלטון כזה הוא זה שדוחף אנשים לזרועות הפוסט ציונות? ולא ההיפך כמו שמציגים בימין: הפוסט ציונות דוחפת אנשים לזרועות ליברמן.
למשל במכון המחקר שהקמתם "מציל"ה" אתם קוראים למחשבה "ציונית הומניסטית". אני יכול רק לברך על קריאה כזו ועל השימוש במילה הומניזם, אבל בחזון שלכם אין שום התייחסות למושג הכיבוש. אפילו לא ברמז. יכולתם למשל לכתוב משהו פשרני יותר כמו "על ישראל לשקול את/לקיים דיון על המשמעויות שבשליטה צבאית על עם אחר כחלר מהשמירה על זהותה הדמוקרטית בלה בלה… " אבל כלום, נאדה, גורנישט.
אתם תמשיכו להתפלפל ולהיטפל לבג"ץ אבל אתם מכחישים שהרדיקלזיציה של בג"ץ (שהפשעתה מינורית יחסית) היא תוצאה של הרדיקזליזציה של משטר אפרטהייד שמתקיים ביהודה ושומרון.
למשל אם יבנו לך בחצר הבית גדר , תוכל לפנות לערכאות שונות, לקיים הפגנות יחד עם השכנים מול העירייה, ואם לא תצליח לסכל את המזימה אולי בסוף תקבל פיצויים. מי דואג כך לתושבי ניעלין ובילעין? האפשרות להפגין אפילו לא קיימת בספר החוקים ששולט בחייהם.
העיסוק בזהות ציונית והתעמקות אינטלקטואלית במושג הלאום והריבונות הם חשובים אך השטח העיוור שלכם כל כך גדול שקריאתכם לליברזלים והומניזם מאבדת מתוקפה. העובדה כי הדרך לסיום הכיבוש היא מסובכת מבחינה בטחונית ומבחינת הפרטנר, ולטענתך בלתי אפשרית, אינה אומרת כי יש לזנוח את הנושא בכלל. העוולות הנוראיות ביותר מתרחשות בשטחים הכבושים ולא בשום מקום אחר בישראל היום. לא באופקים, לא בקטמונים.
אני גם רוצה להצטרף לטענתו של שיר: גם בהפגנה בעמונה אני מניח שהמפגינים מביטים אחד על השני בסיפוק על כך שהם פועלים מחוץ לקונצנזוס ומעמידים את עצמם בסכנה בשם רעיון שהם מאמינים בו.
גם על זה אתה אומר איכס? או אולי איחס? או איחססס?
פברואר 8, 2009 at 4:53
עוד משהו: הטענה של גדעון לוי בדבר הימין לשלטון היא עקרונית ולא מצטדקת. לא בגלל לחץ חיצוני שיופעל על ישראל, בגלל שהימין הוא לא באמת באופוזיציה. לא בשלוש השנים האחרונות לפחות. אתה כתבת על כך, האם לא תמוה בעיניך שאף מאחז לא זז בתקופת ממשלת אולמרט "הסמולנית"? אז מי בעצם שולט במדינה? אולי מי ששולט במדינה יתכבד וייקח אחריות על השלטון, יראה כיצד הוא מממש את מדיניותו מעמדת כוח ולא מעמדת הדפוק הניצחי שכל הזמן מתנכלים לו בתשקורת.
אם קבוצה נכבדה של חברי כנסת ממפלגות מגוונות (קדימה, ש"ס, הליכוד, חלקן בקואליציה!) מעודדים במחדל וברמיזה פינוי של בית אחד מסכן בחברון ובעקבותיו פוגרום של שלושה ימים באזרחים חפים מפשע, איך באמת ממשלת שמאל יכולה למשול כאן? אדרבה שיעלה הימין לשלוט בדרך דמוקרטית ויממש את חזונו המדיני. זה גם חשוב באמת לשמאל כדי לבנות את עצמו ככוח אופוזיציוני-רעיוני. אם מפלגת העבודה היתה באמת מפלגת שמאל היא היתה מתעקשת לצאת לגלות ולו כדי להבהיר לעצמה מי היא. הליכוד ישבו בחוץ, נשארו נאמנים לעקרונותיהם והיוו אלטרנטיבה. עכשיו הם יחזרו להיות מפלגת שלטון. כמו בדמוקרטיה.
פברואר 8, 2009 at 5:41
וואי, כמה אני מזדהה! אלה בדיוק בדיוק התחושות שלי!
פברואר 8, 2009 at 5:41
וואי, כמה אני מזדהה! אלה בדיוק בדיוק התחושות שלי!
פברואר 8, 2009 at 8:32
אושרוב, השמאל הציוני הוא זה שהוביל ומוביל את ההתנגדות לכיבוש, שהגיעה לקונצנזוס ועם פרטנר פלסטיני פרגמטי מספיק הייתה ממומשת מזמן בהקמתה של מדינה פלסטינית – על אפם ועל חמתם של ליברמן, אלי ישי ויתר הלאומנים והפרה-לאומיים כאחד.
ההתעלמות שאתה מדבר עליה היא פרי דמיונך. ההתנגדות הנחרצת ביותר למפעל ההתנחלות אינה באה מקרב הוזי הדו-לאומיות, אלא מקרב אלו שמבינים שהכיבוש הוא סכנה קיומית למדינה יהודית ודמוקרטית.
ואני יכול רק להשתעשע מהעובדה שדווקא עורך עיתון הסטודנטים של האוניברסיטה העברית מייצג קו השמאלי ממרצ…
פברואר 8, 2009 at 8:41
ההסתיגות ברורה, הפסיכולוגיזציה פחות. זה משהו קבוע שחוזר בכתיבה שלך גדי, והוא מחשיד אותך במצב פסיכולוגי דומה לזה שאתה מתאר. כשאני מתנגדת לדעותיו של ליברמן, לפעמים אתיחס גם לאישיותו, שאינני מצויה בה במיוחד, אבל לא אתימר לניתוחו הפסיכולוגי. בכל רשימה שלך, כולל ההיא לגבי אחמדיניג'אד בקולומביה, חוזר האיפיון הזה. במקום לקשקש על זה אולי פשוט תקרא לכולם יפי נפש? זה עובד, זה קליט זה ברור.
כן, נראה שהמדינה יצאה מדעתה. זה הדבר הבנאלי ביותר להגיד, רב מי שתשאל ברחוב יגיד שהמדינה יצאה מדעתה, רק שבעופרת יצוקה הרמטכ"ל הודיע שזה בסדר – בעל הבית השתגע וטוב שכך.
יורם יובל אמר שהשבוע שלטעמו, פסיכולוגית, עדיף יורים ובוכים מיורים ולא בוכים, ואני נוטה להסכים. אם צריך לירות כמובן. המסכה הנקלפת מפניה האלימות של החברה הישראלית, שכבר לא טורחת להתקרבן יותר אלא נהנית מהיותה הילד החזק בחצר שלא חייב לרסן את עצמו,היא תוצאה ישירה של פיצול מוסרי עמוק קשה וארוך. צריך חוסן נפשי בכדי לעבד את היורים ובוכים, בשביל לחיות בדיסוננס הזה ולהביא לפיתרונו. מי שלא יכול לעמוד במשימה הזו, מפשט את החיים כאן למצב ראשוני יותר, שאולי קל יותר בשבילך לחיות אותו. לא תודה, לא בשבילי. אני את השברים הפסיכולוגיים שלי אחטוף מזה שאין כאן אפשרות לדיון, מזה ששותפות יהודית ערבית, השותפות המתבקשת כל כך *כדי להגיע לפיתרון* עדיין נראית כאן כמו שוליים קיצוניים. לא, אני לא רוצה להיות צודקת, אני רוצה לחיות כאן עוד הרבה זמן.
פברואר 8, 2009 at 9:31
ניר,
אין לי מושג על מה אתה מדבר. ההתנגדות לכיבוש מגיעה מהשמאל הציוני? מי? מתי? איפה? הזרם הציוני היחיד שעוסק באופן עקבי היום בפעילות הומניטרית או פוליטית בשטחים מתבטא ביואל מרשק נציג התנועה הקיבוצית שפחות או יותר עושה זאת בעצמו. כל השאר הם ארגונים או פרטים שעושים זאת משיקולים שונים,פוליטיים או לא פוליטיים, אבל אין אף ארגון ציוני בתמונה (אה וגם שלום עכשיו, שדרך אגב לא עוסקת בפעילות הומניטרית).
התגובה שלך גם מוכיחה את הטענה שלי. העובדה שאני טוען כי הפלסטינים סובלים יותר מאיתנו וכי יש לנו חלק נכבד בסבל שלהם הופכת אותי אוטמטית לפחות ציוני בעיניך.
אולי תענה לגופו של עניין? איזו תנועה ציונית היום עוסקת בבניית גשרים או בפעילות הומניטרית בשטחים? איזה זרם ציוני מרכזי באמת רואה בשלטון צבאי על אוכלוסייה אזרחית גורם שיש להתחשב בו במערכת השיקולים, או אפילו לחשוב עליו?
פברואר 8, 2009 at 10:53
אלי, ההבלים שאתה מפזר פה בכזו נונשלנטיות אפילו לא ראויים להתייחסות. אבל אענה בכל זאת: מרצ, שלום עכשיו, חלקים נרחבים בתנועה הקיבוצית וכן, גם גדי טאוב, פועלים לסיום הכיבוש. למעשה, כל ציוני שפוי מכיר כיום בצורך הקיומי והמוסרי כאחד בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית, כאשר הקונצנזוס הזה חלחל אפילו למרבית הליכוד והביא להקמת קדימה (חלולה ומושחתת ככל שתהיה). אתה כנראה שייך לאלו שהמציאות המתסכלת והאיסלמיזציה הגוברת בצד השני מביאים אותם להלקאה עצמית שמשמרת, לפחות, את האשליה לפיה הכל תלוי בנו, אם רק נרצה, נושיט יד וכו'. כאילו השנה היא 1992 וכל תקוותינו נותרו כשהיו.
איזה זרם ציוני מרכזי באמת רואה בשלטון צבאי על אוכלוסייה אזרחית גורם שיש להתחשב בו? רובה המכריע של המפה הפוליטית, שהיה מוכן לנסיגה כמעט מלאה לקווי 67 אילו רק היה פרטנר פלסטיני המוכן לכך תמורת שלום. כולל נתניהו, על אף כל כוונותיו הבלתי טובות בנושא.
גם סיוע הומניטארי לתושבי השטחים ניתן על ידי ישראל הרבה יותר מאשר על ידי מדינות אחרות בהיסטוריה שנמצאו בקונפליקט דומה. אבל אל תתן לעובדות להפריע לך.
פברואר 8, 2009 at 11:05
לי נדמה שהמאמר הזה בכותרתו הכה רגשית "איכס" מגיע ממקום של כאב. כנראה שהכותב עבר חוויה קשה עם "הומניסטים מזויפים" אי שם בעברו. אני מסכים לתחושת הגועל לגבי "הומיניסטים מזויפים" אך כופר בהנחה שכל ההומניסטים הם בהכרח כאלה. ישנם גם הומניסטים שהם באמת כאלה, הן בעמדותיהם האידאולוגית והן בהתנהלותם היומיומית.
פברואר 12, 2009 at 4:07
לתחושתי ולהבנתי את סביבתי, אותה תחושת קבס המתוארת במאמר מאותו שמאל-חדש, (ולה אני שותף מלא), צבעה את כל המפלגות מהן נודף ריח שמאל והביאה לנטישתו. אינני טוען לרגע שזו הסיבה היחידה, הפעילות הדלה מידי בנושאים חברתיים וסוציאל-דמוקרטיים (דלה אבל לא לשכוח שהייתה והרבה תודות למלכיאור, פינס, ברוורמן ויחימוביץ) חוסר היכולות לשווק את המרכולת הסוציאל-דמוקרטית מחוץ לאוניברסיטאות, כמו גם תעמולת הבחירות שהתמקדה רק בהפחדה ובהדגשת הבנתו הביטוחנית של ברק, כל אלה ועוד הם בוודאי הסברים נכונים. אבל אני מעיד על עצמי, שההבנה שכאשר אני מצהיר על עצמי כשמאלני קושרים אותו אסוציאטיבית לאותם מפגיני חדש שהם בעיני ילדותיים, בלתי-אחראיים, אשר בעצם מכירים במדינת לאום פלסטינית ושוללים זכות מקבילה מהלאום היהודי, מביכה ומביישת אותי. הרי לא מדובר כלל בשמאלים יהודי, אלא בימין ערבי. ההבדלים המהותיים במצאן של המפלגות הערביות השונות לא באים לידי ביטוי בציבוריות הישראלית, מבחינה פרקטית, מבחינת הפעילות בכנסת (בנושאי ערבים-יהודים)אין הבדל בין חדש ובלד. אני מקווה שהקו אותו מבטא טאוב, השמאל הציוני ישכיל להתחבר לעם ולחדד את ייחודו.
פברואר 12, 2009 at 15:04
זו לא צדקנות זו שנאה עצמית. אפשר לדבר על אי הרצון לשלוט בעם אחר אבל ההתנכרות ללב ארצנו ההיסטורית יהודה ושומרון מפגינה רק שנאה עצמית
פברואר 24, 2009 at 0:12
יש שם לטיעון אד הומינם שהוא לגופו של אדם דמיוני? אם לא, אני חושב שהגיע הזמן לקרוא לו "טאוב" על שם המאסטר העליון של המניפולציה הגאונית הזאת. להפוך את כל מתנגדי המלחמה לגדעון לוי קטנים, ואז לתקוף אותם על הפרסונה העיתונאית הרעועה של גדעון לוי – האין זה נוח ונעים?
גדי, אנשי הקש כבר מתארגנים על עצומות נגדך.
בכל עמדה ובכל צד יהיו תמיד קיצונים עיוורים, לא מנומקים, לא חושבים ונוהי טרנדים. העובדה שהקדשת קריירה אקדמית שלמה להתמודדות עם האמירות המופרכות של אלה – במקום דברי טעם שאשכרה מציעים ויכוח עקרוני ואידאולוגי עם העמדה שלך – אומרת בעיקר דרשני. נסה פעם להתמודד עם טיעונים אמיתיים של אנשים שאשכרה מסוגלים להתווכח איתך, ולא עם המפלצת השמאלנית-רדיקלית/מתנחלית שאתה מצייר כאיזה סופר-אורגניזם רב ראשים. המטרות העכשוויות שלך, שממש לא מזמינות אנשים כמוני ושכמותי לדיון אמיתי, מצביעות בעיקר על הקרבה החזקה שלך לאותו סוג של צדקנות שנגדו אתה לכאורה יוצא.
אה, והקריאה שלך את ב. מיכאל מעידה על העדר חוש הומור. אבל זה כבר לפעם אחרת.
פברואר 24, 2009 at 1:24
זה באמת מתסכל להכנס לוויכוחים על "האופי הגזעני של הכיבוש האימפריאליסטי הציוני". יש אנשים שהוויכוח איתם צריך להתחיל ולהסתיים בהודאה שהגענו למסקנה שלצורך אפיית מצות עדיף דם של ילדים פלסטינאים על-פני דם של ילדים נוצרים (ואנחנו מרעיבים את הפלסטינאים בעזה, כי זה מעלה את אחוז ה-B12 בדם, מה שמשפר פלאים את הטעם של המצות).
ויכחוים רציונליים לא עוזרים, כי הצד השני לא רוצה שיבלבלו אותו עם העובדות. מה גם שלא כל המתווכחים מהצד הישראלי יודעים לשלוף את העובדות הנכונות בזמן הנכון (וכאן דווקא יש מקום לשיפור).
פברואר 26, 2009 at 14:59
מאמר שלם בלי להזכיר פוסט-מודרניזם? מרשים.
פברואר 26, 2009 at 17:03
שלום גדי,
אני קוראת פעם ראשונה והייתי חייבת להגיב. אכן הצדקנות דוחה ונלעגת וכך גם הכינויים כגון "פאשיסט". הרדיפה של יפי הנפש אחרי מה שהם רואים כצדק, מביאה אותם להתעלם לגמרי מהאמת. הרגע קראתי כי ה"נער התמים" שירו בו, היה בעצם מחבל…