פברואר 20, 2009
אורחים בבלוג – יאיר קרטמן, בית-אל
דברים ששלח יאיר לגבי משמעות תוצאות הבחירות בציונות הדתית. אם הוא צודק הרי שהדור הצעיר בציונות הדתית, או לפחות חלק ממנו, חזר לתורה המשיחית מבית מדרשו של הרב צבי יהודה הכהן קוק, אחרי שנים של נטיה להתרחק ממנה לטובת פרגמטיזם פוליטי. לא שיניתי דבר במה בטקסט (שבחלקו מתווכח עם פרשנותי בספר "המתנחלים"), והוא מובא כאן על דעת מחברו.
בס"ד
בדרבי שהתנהל בציבור הדתי לאומי בין "הבית היהודי" ל"איחוד הלאומי" גבר האיחוד הלאומי. למרות אפשרות הניתוח על מרכיבי ההצבעה ועל האפשרות שרבים ממצביעי האיחוד הם חרדים ,הנקודה המרכזית היא התוצאה – האיחוד הלאומי הוא רוב ,או לכל הפחות קול מרכזי מאוד בציונות הדתית.
מרכז הכובד של הדרבי היה כלשונו של גדי טאוב "השפה" – המדינית או הגאולית, הרבונית או הרבנית. יש הכרעה ברורה. הרב יואל בן נון שהוצג בספר "המתנחלים" כדמות שיורדת לעומק הפער בין השפות ונע בן שתיהן איננה הדמות המאפיינת. הדור הדתי לאומי מדבר בשפה אחרת: שפת הגאולה היא ההכרעה שלו. הוא תופס את הציונות כתופעה ברצף ההיסטורי של היהדות בכללה. הוא מייחס לציונות הישגים משמעותיים ומנסה ללמוד מה שניתן הן מהרעיונות שעומדים בבסיסה דרך לקיחת אחריות על הפעולות הארציות וכלה בדרכי הפעולה שלה. הוא מתייחס אל הציונות בכבוד אך היא בהחלט איננה חזות הכל בשבילו. היא יצירה אלוקית-אנושית שיש לה חלק חשוב לקראת השלב הבא. הציונות לגביו היא שלב ראשון שעליו יבנה עתיד גדול. לדידו על מדינת ישראל לחתור לקיום היעדים היהודיים. מהמקום שבו הוא מבין את עצמו והכריע מאפשר הציבור לבחור בנציגים שלא משקפים את התמונה המלאה של מחויבות ליעדים ההלכתיים ( דוגמת אריה אלדד) אך בנושאים מסוימים חותרים להגשמת יעדים אלה. זהו ציבור שקשוב לכל מי שהאינטרס העליון שלו זהו קיומו של העם היהודי במדינת ישראל. השפה החדשה -ישנה טומנת בחובה פוטנציאל גדול של צמיחה והתחדשות תרבותית. גם אם בעיני הקורא השפה שמאפשרת חיים בעידן המודרני היא השפה המדינית יש לדעתי הרבה מהמשותף ויכולת הפריה הדדית בין השפות. יכולת הפריה נובעת מהאמון שאכן גם דוברי השפה האחרת, שמים בראש דאגתם את קיומה של מדינת ישראל ואת הדאגה לאינטרס היהודי.
פברואר 21, 2009 at 4:55
"גם אם בעיני הקורא השפה שמאפשרת חיים בעידן המודרני היא השפה המדינית יש לדעתי הרבה מהמשותף ויכולת הפריה הדדית בין השפות. יכולת הפריה נובעת מהאמון שאכן גם דוברי השפה האחרת, שמים בראש דאגתם את קיומה של מדינת ישראל ואת הדאגה לאינטרס היהודי."
גם אם מניחים בצד את העויינות האמוציונלית המצערת (שלעיתים קרובות הגיעה לרמה של בוז ודה-לגיטימציה)הקיימת בין האגף הזה של הציבור הדתי לאומי לבין המחנה שרואה בשליטה בשטחים דבר רע, איני יודע איך אפשר להתגבר על הפער העקרוני בין העמדות. אפילו אנשים שמשתייכים לאגף המתון ביותר של השמאל — אגף שכבר יש לא ספקות גדולים בנוגע ליכולת להגיע להסדר מדיני — אפילו הם רואים בשליטה בבשטחים איום קיומי על ישראל, שכן השליטה הזו מאיימת על קיומה של ישראל כדמוקרטיה. בעינינו ישראל לא תוכל להתקיים אם תפסיק להיות דמוקרטיה. אנשי המחנה הדתי-גאולי או שאינם מכירים בבעייה, או שלא אכפת להם מההשלכות שלה. הפער הזה הוא גדול מאד.
"זהו ציבור שקשוב לכל מי שהאינטרס העליון שלו זהו קיומו של העם היהודי במדינת ישראל."
איני יודע עד כמה איזה מהמחנות הפוליטיים בישראל קשוב למחנות האחרים, יהודים או לא יהודים. זה הרבה יותר קל להניח שלמחנה האחר יש מניעים זרים או אפלים או טפשיים.
"השפה החדשה -ישנה טומנת בחובה פוטנציאל גדול של צמיחה והתחדשות תרבותית."
לא ראיתי סימן לכך. כציוני אני מאמין שישראל צריכה להיות מרכז תרבותי לעם היהודי, ואני כולל בכך לא רק עשייה תרבותית חילונית (מדע, אומנות וכו') אלה גם עשייה דתית. כלומר הייתי שמח לראות כאן גם השגים בתחום הדתי, גם אם איני מאמין בהם. אבל אם הציבור הדתי לאומי או החרדי הגיעו לאילו השגים תרבותיים בתחום הזה, שמעם לא הגיע אלינו.
פברואר 21, 2009 at 8:33
נשמע לי כמו התחמקות. מה יקרה עם החלטה של מדינת ישראל הריבונית תחשב לכזו שעלולה לפגוע בקיומו של העם היהודי במדינת ישראל? דוגמת שאלת המשך השליטה בשטחים (שלטעמי היא הסכנה לקיומו של העם היהודי במדינת ישראל). בקיצור, עד שהציבור המשיחי לא יבין שאת 'האינטרס היהודי' קובעים היהודים עצמם – כלומר במדינה דמוקרטית ריבונית, יהיה קשה מאוד לגשר על הפערים.
פברואר 21, 2009 at 11:57
אני רואה את תוצאות הבחירות אחרת:
המתנחלים הצביעו האיחוד הלאומי, הדתיים משאר הארץ- הבית היהודי.
המתנחלים הצביעו למפלגה שהדגל הראשי שלה הוא להציל את הישבן של עצמם.
הדתיים משאר הארץ החליטו שעם כל הכבוד להצלת ההתנחלויות- יש עוד ערכים, מטרות, דגלים ומשמעויות ליהדות מלבד להציל את המתנחלים.
המתנחלים נשארים מאוד מאוד לבד.
פברואר 22, 2009 at 8:45
שמחתי לראות את דברי יאיר קרטמן ידידי היקר. אני חולק עליו בניתוח הפוליטי של ניצחון הזרם הגאולי-אקטיביסטי בדרבי של הציונות הדתית ולו רק בגלל השותפות עם מפלגה לא ציונית בעליל – מפלגת ארץ ישראל שלנו. מדובר במפלגה שאינה מכירה במוסדות הרשמיים של מדינת ישראל ובסמלים של המדינה – עיין ערך ההתקפות על בית המשפט וכו'
התקפות כאלה הן לגיטימיות לגמרי, אך להציג אותן כחלק מהזרם הדתי לאומי – זו טעות או הטעיה. אני לא סבור שמישהו רוצה בכוונה להטעות את הציבור ולכן אסנגר ואומר – רוב הציבור המתנחלי לא השכיל עדיין להבין שתהליך ההתחרדות שלו מתחיל לעבור פאזה מחרד"ל (חרדי לאומי) לחרדי לכל דבר ועניין.
לדוגמא ניתן לראות את השאלה שהיתה אחד ממוקדי החיכוך בין הזרמים בציונות הדתית – שאלת הציות לרבנים. המודל של שליטת רבנים בגוף פוליטי וציות של המנהיגים הפוליטיים לרבנים באשר הם אינו שייך לדפוס המחשבה של הציונות הדתית אלא לעולם החרדי. על פי התפיסה הציונית דתית קלאסית – על הרבנים לקבוע את העקרונות המוסריים ולא להתוות צעדים מעשיים. את הצעדים המעשיים צריכים לקבוע אנשי מעשה ולא אנשי רוח.
אם פסיקה של רבנים בשאלות עקרוניות כמו מסירת שטחים במסגרת הסכמי שלום – כן או לא – היא מחוייבת המציאות, פסיקה שלהם בשאלות פוליטיות של לאיזו מפלגה להצביע ולאיזו לא – היא התערבות לא רצויה.
ביחס לנקודה הזאת ראוי לציון הרב אליעזר מלמד, בנו של הרב זלמן מלמד, שנמנע מלפסוק לאיזו מהמפלגות הדתיות לאומיות להצביע. עובדה זו ראויה לציון במיוחד לאור העובדה שאביו הוא הסמכות הרוחנית של מפלגת תקומה – המנהיגה את האיחוד הלאומי.
למרות כל האמור לעיל, הקביעה של קרטמן שהדור הדתי לאומי מדבר בשפה הגאולית – נכונה בהחלט ולא מדובר בתפנית של השנים האחרונות בלבד, כפי שאתה הצגת בהקדמה לדבריו.
כבר שנים רבות שהרב יואל בן נון נחשב ל'עוף מוזר' וללא רלוונטי בקרב צעירי הציונות הדתית. אמנם הוא זכה לתדמית תקשורתית אוהדת, אך לא היה לה גיבוי בשטח.
גם ברמה הפוליטית, המפד"ל הישנה והזכורה לטוב או שלא, לא היתה בדיוק יונה פוליטית שדיברה על ויתורים. התורה של הרב צבי יהודה הכהן קוק היתה ועודנה נר לרגליהם של ראשי המערכת הפוליטית הדתית-לאומית. כל מחשבה שהרב בן נון הציג אי פעם אלטרנטיבה ש'תפסה' רבים – בטעות יסודה.
רוב הצעירים בהתנחלויות (כך על פי ההתרשמות האישית שלי בלבד) אכן אינם רואים בציונות את חזות הכל. המשקל של החינוך התורני והציות להלכה תופס מקום חשוב מאוד בחייהם.
אגב, אוסיף הערה אישית – כבר שלוש שנים, מאז ההתנתקות, שאני הפסקתי להצטרף לעמידה הנהוגה בעת אמירת תפילה לשלום המדינה. אני ממשיך לומר את התפילה כיחיד וכשליח ציבור אם יוצא, אבל כבר לא עומד. כל זאת על מנת להשריש בתוכי את ההבנה שלא מדובר בחזות הכל.
וכאמור, הנקודה המשמעותית כאן – בדרבי הזה – הוא הפיכתו ממשחק פנים מגזרי למשחק שגולש גם למגרש החרדי.
פברואר 23, 2009 at 4:46
בס"ד
החידוש הגדול של הרב קוק, האבא היה חידושה של שפת הגאולה.לגביו, העשיה הציונית היתה בנייתו של הגוף הלאומי מחדש אחרי ריסוק רב שנים של גלות.אולם ביסוד החידוש עמדה הכמיהה לחדוש המלא של המציאות הישראלית – היינו חדושה של הרוח הלאומית כרוח של אומה חיה על אדמתה.במשימה זו ראה את עיקר עיסוקו.לשם כך הקים תנועה רוחנית מעשית בשם "דגל ירושלים" שבשונה מחברתה הרוחנית "המזרחי" שחרתה על דגלה שיתוף פעולה ופרגמטיזם "דגל ירושלים" היתה תנועה שיסודה כלשון ימינו "אל תשתלב -תוביל" שחתרה להצבת החידוש הרוחני וחשיפת העומק הרוחני שבעשייה הציונית.עמדה נועזת זו של הגדרת המעשה הציוני על אגפיו השלטוניים, ההתישבותיים והתרבותיים, כמעשה אלוקי יש לה השלכות מעשיות ותרבותיות.
פברואר 23, 2009 at 5:01
האגף הגאולי לגבי, הוא המשך של תנועת "דגל ירושלים" של הרב קוק האבא.כנגזרת ממה שכתבתי על הרב קוק עולה היכולת לשיתוף פעולה בין מי שחרד לשלומו של הגוף הלאומי. במקרה של סתירה וחשש לאבדן הגוף גם האגף הניצי ביותר, ידבר בשפת הריבונות, אולם המציאות היא בשנים האחרונות שלכל הפחות התחזיות המציאותיות של האגף הגאולי התבררו כנכונות, כך ששאלת ההתנגשות לא קיימת במציאות הנוכחית.לגבי התוצאות עצמן ניתן לבדוק מהיכן באו המנדטים בספירה פשוטה לדעתי רובם באו מחןץ ליש"ע כך שהמנחלים ללא לבד בתפיסה זו.לגבי הההתחרדות בציונות הדתית יש לדעתי לנהל על כך דיון נפרד.
פברואר 25, 2009 at 4:08
הבעיה עם זניחת השפה המדינית היא הדה-הומנזיציה של מי שאינו יהודי, שהיא מביאה איתה בהכרח. השפה המדינית היא לא רק אוסף של חוקים פורמליים שריותיים שנועדה לאפשר קיום נוח. ביחד עם הלאומיות המודרנית, זו שפה שמאפשרת חירות, שוויון, ביטוי לזהות עצמית, ועוד ועוד להמוני בני אדם. הדה הומניזציה התבטאה למשל ברצח רבין, וכמובן ביחס הכללי לפלסטינים מצד מפעל ההתנחלות.
לצערי הפירוש העכשווי של היהדות בחברה הדתית לאומית או האמת הפנימית של היהדות (אני לא רוצה לפסוק בעיניין הזה) מובילה להתנגשות חזקה מידי עם התפיסה המדינית. אפשר לגשר על הפער הזה במסגרת רב תרבותית שבה לכל קהילה יש אוטונומיה מסויימת, אבל המסגרת חייבת להיות בעל תוכן ערכי ליברלי-דמוקרטי ותתנהל במסגרת "השפה המדינית". במובן הזה הקבוצה שמדברת את השפה המדינית אכן צריכה לכפות את השפה שלה על שאר הקבוצות.
אני אומר זאת בצער רב כמובן, אבל אני באמת לא רואה איך מגשרים על הפער העצום בין מה שאתם, יאיר ואיציק כותבים לבין מסגרת מדינית ראויה.
הביטוי המפלצתי ביותר של הגישה שאתם רומזים אליה בצורה מעורפלת היא החזון של משה פייגלין למדינה. לא מדובר במדינת הלכה אלא במשהו שדומה למדינה הנאצית. אפשר למצוא רמז לכך בזיהוי הנכון של יאיר שקיום המצוות הוא לא הדבר החשוב ביותר במפלגת האיחוד הלאומי אלא תשוקה דתית לאדמה, לקהילת האחים ועוד.
יוני 30, 2010 at 21:41
קצת קשה להגיב, כי מפחיד לחלל את דברי הרב קוק בהבנותי, ובכל זאת. קשה לי מאד עם ההתייחסות לרב בסיסמא 'אל תשתלב – תוביל' (ואני מכיר את האיגרת לרב מיימון) זה נשמע גס, כוחני "אל תוותר ותהיה גבר". זה להתייחס לקודש העליון כאל אחת המפלגות (אורות התחיה יח')ולמטה מזה.כמובן אני מסכים, הרב לא ראה עצמו כפוף חלילה לתפיסות או הפעולות של התנועה הציונית וגם בצד המעשי ניסה לפתוח לאומה מרחב גדול יותר שיכלול למשל גם את המחנה החרדי(בדגל ירושלים) וימנף את האומה למהלכי גדלות , שלא לדבר על העולם הפנימי שוודאי הרב חי ולימד תורת גודל ועומק שלא מסתפקת ברעיונות קטנים ופתרונות מקומיים אלא מבקשת תיקון רדיקלי מוחלט-ועם זה כולל כל ונותן מקום לכל חלום ושאיפה, ומעלה אותה לקודש.
כהערה- יש הרבה מקום להבדיל בין התייחסות (מעשית ורעיונית) לתנועה הציונית, שהייתה עם כל עוצמתה תנועה בעם ובמקביל היו עוד תנועות כ"הבונד", "אגודה" לבין מדינת ישראל, שעם שהיא פרי הציונות היא כבר מציאות, ולא שאיפה או רצון, היא חיים לאומיים ממשיים, לפני כל התייחסות ליכולותיה,תכניה ורעיוניה וצ"ע.
לגבי משיחיות ומדיניות. עצם החלוקה הזאת זרה לתורת הרב, בין כשהיא באה מגדי או מאנשי הכתום, היא מוטעית מהיסוד.הרב לא שפט את ההופעה של התחיה הלאומית-מדינית רק כאיזה מעבר זמני, עוד שלב ברצף ההיסטורי( אם כי יש גם הסברות כאלה ברב, ואל תהי מפליג). ודאי הוא ראה פה נקודה קריטית, מהפכנית, באופן מהותי. לא רק אופציה, קרקע ריקה לבנות עליה עולם רוח (איזה?) אלא הופעת כנס"י במציאות כלומר הופעה שבה כבר כלול ומרוכז הכל ומתוכה עצמה יפרח גם עולם של דעת אלוקים אמת. ההופעה הזאת קשורה הרבה דווקא ל'נורמליות', לאהבת החיים כמו שהם, בלי נסיונות בריחה לאיזה עולם חליפי. ופה דווקא נמצאת המשיחיות בעומקה, שערך החיים הוא עצמי-כלומר אלוהי: האלוהי מדבר בחיים והחיים מדברים אלוהים. לכן בתביעה לנורמליות (שמבוטאת למשל אצל גדי ב'מדיני') יש הרבה מניות של משיחיות. מאידך כמובן אין זאת נורמליות של יאוש ובריחה -יאוש מכל יכולת התעלות מוסרית, מכל מפגש עם הנשמתי והאצילי באדם, ולא בריחה מכל המתח האדיר שחיי האדם בכלל וישראל בתמצית מלאים ממנו לאיזה פורקן אפור וריק. החיים עצמיים ודווקא מתוך זה העולם הפנימי הבחירי של האדם מקבל תביעות ועומקים אדירים, של יצירה, דעת, מוסר ..
עוד צד. לגבי התפיסה המדינית והמוסרית כפי שהיא מקובלת היום, הרב ודאי ראה בה קטנות גדולה- עסקנות ומסחרנות כתשקיף ותוצאה של עולם דתי נוצרי ששכח ודיכא את עוצמותיו המלכותיות-(קצת כמו היינה..) ועם זה זיהה בה את ביסום העולם ברעיונות של מוסר שהולכים ומהוים הנחות יסוד, ובשנאת העריצות האלימה.
שוב, מורכבות- הערכה אמיתית לנטיה המוסרית לכנות ולבקשת הדעת והיושר שמופיעה באנושות, אך זאת מתוך שייכות למרחבי מוסר ודעת גדולים ואדירים מעל ומעבר- שבקודש העליון. (עד כאן הבנתי הדלה בדעת הרב, סליחה על האריכות) (והתורה מונחת, כל הבא ללמוד ולחלוק מוזמן)
נכונו לנו עוד תהליכים קשים, וצודקים אלה שמזהים פערים עמוקים. אך אנשי איכות נתבעים להתאמץ ולזהות טוב ואמת גם בדעות שנראות לו במבט ראשון קטנות ולגדול לאמת אמיצה ורחבה יותר. בהצלחה לנו. יהיו לרצון אמרי פי.