אפריל 1, 2009
עכשיו נתקענו עם ברק בביטחון
דבר אחד טוב, אומרים לנו, יצא מכניסתה של מפלגת העבודה לקואליציה: אהוד ברק ישאר במשרד הביטחון. אבל עושה רושם שההפך הנכון.
לברק מגיע קרדיט מדיני על שני מעשים חשובים וגם אמיצים: היציאה מלבנון, והמהלך החד-משמעי של קאמפ דיויד 2000, שהדגים לכולנו את האמת הלא נעימה, שהפלסטינים אינם מוכנים לחלק את הארץ.
אבל פרט לאלה ברק לא הוכיח את עצמו כמדינאי וכפוליטיקאי. נתחיל בהתנחלויות. אומרים לנו שהעבודה תמתן את הליכוד בנושא הזה. זה ודאי לא נכון על ברק. תחת ראשות ממשלותו זכו ההתנחלויות לפריחה עצומה. כשר ביטחון הוא לא נקף אצבע נגד המאחזים.
לממשלת אולמרט כולה אחריות כבדה לפחדנות מול המתנחלים, אבל ברק היה הסמן הימני. את המעט שהתכוון אולמרט לעשות אחרי שנכווה בעמונה, ברק מנע. ואם כך ממשלת ימין תרוויח הרבה מברק: הוא גם יאפשר תנופת בנייה ביהודה ושומרון, וגם יעטה עליה מסווה של מתינות מדינית. התאבדותה האיטית של הציונות בשקיעתה לתוך דו-לאומיות תימשך. וככל שתוספת המנדטים של העבודה תאריך את חיי ממשלת נתניהו, כך יחמיר מצבנו.
ברק, אני בטוח, מבין יותר בעינייני צבא מעמיר פרץ. אבל פרץ ואולמרט, תסלח לי ועדת וינוגרד, הביאו להישג משמעותי למרות הכשלים הצבאיים. שקט בצפון. נסראללה למד לקח. בעזה קרה ההפך. הצלחה צבאית הפכה כשילון מדיני. ברק הסכים לצאת למבצע הזה מאוחר מידי, ורק אחרי שתמך בכל סוגי הכניעה והתהדייה. מיד אחרי שהמבצע יצא לדרך הוא ביקש לנוס אל חיכה של תהדייה חדשה. כוונת המבצע היתה הרתעה. הרתעה משיגים בעקביות: תגובה תקיפה על כל התגרות. את כל מה שיכולנו להרוויח הפסדנו כשברק הניח לחזית עזה להדרדר חזרה למלחמת התשה. והנה שוב הוא מלמד את החמאס שאפשר לירות עלינו, אם רק עושים את זה במידה.
ואחרונה, שלטון החוק ושאלת יחסי הכוחות בין רשויות אכיפת החוק לפוליטיקה. דעותיו של ברק בנושא הזה, אמר בשבוע שעבר דניאל פרידמן, בראיון לידיעות אחרונות, קרובות לאלה של שר המשפטים היוצא עצמו. זה לא מה שברק אומר פומבית, כמובן. הפער הזה לא נראה טוב בשעה שכמה עננות תלויות מעל ברק, והן עלולות להפוך יום אחד לחקירות: פרשת טאורוס; התעשרותו המהירה, שאף אם כולה חוקית, היא בכל זאת מעוררת שאלות; והעמותות כמובן.
לכן סביר שמערכת אכיפת החוק, ההולכת והופכת לשלטון העל של ישראל, יכולה להניח שברק לא ימרה את פיה. הוא כבר הוכיח את זה בהוליכו את מפלגתו לתמוך באחת ההחלטות המבישות ביותר של הממשלה היוצאת: הממשלה נכנעה בפני יועץ משפטי שדרש ממנה, בעזות מצח, לסגת מכוונתה לחקור עבירות לכאורה בפרקליטות סביב פרשת רמון. רבים מתושבי ישראל קיבלו רושם מאז שאוכפי החוק הם מעל החוק. זה רושם לא בריא. ונוכחות ברק בממשלה רק תחזק אותו.
על מדיניות כלכלית אין הרבה מה להוסיף. האיש ממגדלי אקירוב הוא לא יותר סוציאל-דמוקרט מנתניהו. על שיקום האמון בפוליטיקה ודאי אין מה לדבר, אחרי מפגני זיגזג, תרגילים, והפרת הבטחות – מוינוגרד ועד "נלך לאופוזיציה". לא זה האיש שיחזיר לאזרח את האמון בנבחריו. יוצא שאם יש דבר באמת מזיק בהצטרפות העבודה לקואליציה, זה הדבר: ברק שוב יהיה שר ביטחון.
הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 30.3.2009
אפריל 1, 2009 at 13:01
ברק הוא שר ביטחון מדהים, איש אשכולות, סגנו החוקי של אלוקים, אדם שמעולם לא טעה ולא יטעה, מומחה לצנטריפוגות, במיוחד לענייני צנטריפוגות איראניות, יש לקבוע יום אחד – או יותר – בשנה, אשר יוקדש לאהוד וישמש בסיס לקריאת פסוקיו, תבותיו, אותיותיו וטעמיו.
יאללה אהוד, היכונו לביאת המשיח
(הערת המערכת: הכותב חתם בתור "ארי שביט". העקיצה מובנת. החתימה נמחקה. נא לא להשתמש בשמות של אחרים, הם יוסרו.)
אפריל 1, 2009 at 14:00
לאור ניתוחך הזה לאיכותו של ברק, מפתיע שאתה עדיין מאמין בכזו קלות לטענות שהוא חשף את שהפלשתינים לא מוכנים לחלוקת הארץ.
.
הפלשתינים מוכנים לחלוקת הארץ בערך כמו שהיהודים מוכנים לה. כלומר, פחות או יותר. בעזרת ההסכם הנכון, יחסי הציבור הנכונים, כישורי משא-ומתן, ורעיונות מקוריים, יכולים שני מנהיגים אַהודים משני הצדדים לחתום על הסכם שיחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות, ולסחוף את מרבית העמים שלהם לתמוך בהסכם.
.
התקבעות על המנטרה ש"אין פרטנר" היא עוד פעולה לא אינטליגנטית של אדם אטום שגדל במערכת הצה"לית האטומה, וכל מה שהוא מחפש, מתוך אינרציה של מי שהיה רמטכ"ל, זה כוח, כבוד ושררה. או במילים אחרות, חיזוק עצמי שאינו יודע שובע.
אפריל 1, 2009 at 14:18
בעניין נכונותם של הפלסטינים לחלק את הארץ, או ליתר דיוק העדרה, הנה מאמר של אלכס יעקובסון בעמוד הדעות של "הארץ".
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1073676.html
תזכורת קטנה, לאיפה אנחנו חיים.
אפריל 2, 2009 at 8:51
כדאי להוסיף להישגיו של אהוד ברק בעזה גם את נחישותו בעניין הירי בגילה. במשך חצי שנה המטירו הפלסטינים אוהבי השלום בניצוחו של חסיד אומות העולם מרואן ברגותי אש מדי ערב על בתיה של גילה. ילדים לא יכלו לישון, וערך הנדל"ן ירד לאפס אבל אהוד ברק לא נכנע ובנחישות ראויה לצין גלגל את האחריות על כתפי התושבים: "יכולת העמידה של תושבי גילה היא שתקבע אם ננצח". אריק שרון, מדינאי בלתי-מפוכח בעליל, פתר את הבעיה תוך מס' שעות ע"י שליחתה של פלוגת חי"ר לכבוש את בית ג'לה.
ולא לצחוק על ארי שביט: הוא סוציאליסט אמיתי שלוקח מעשירים ומחלק לעניים. תראו לי עוד עתונאי שמוכן להשמיץ את לבני ולהתחנף לברק כמוהו!
אפריל 16, 2009 at 2:30
קראתי את המאמר של יעקובסון. הוא מעלה טענה נושנה ומוכרת. אבל אינו בוחן את האמירות, הישראלית והפלסטינית באותם כלים. מבחינתו לישראלים מותר לדבר בלי להתכוון, ולעומת זאת מותר להיתפס על אמירה פלסטינית לעולם. בנוסף, גדי, מתי בדיוק מפלגות השלטון הישראליות, שלא לדבר על שותפותיהן לקואליציות, הסכימו להכיר בזכותם של הפלסטינים למדינה, ומתי בכלל הכירו בקיומו של הציבור הזה. הדבר בא לידי ביטוי בכך שבמפלגות האלו שינו את המצע וההתבטאויות אחרי עשרות שנים, אם אני לא טועה, אז בליכוד זה קרה אחרי שנת 2000 ובעבודה בתחילת שנות ה90. כמובן שהדבר בא כביטוי להלך רוח ציבורי, למה אנו לא חושבים שגם על הפלשתינאים יכול לעבור תהליך כזה? לדעתי הטיעון של יעקובסון הוא ברמת הצדקה לדעותיו בלבד.