אפריל 9, 2009
“הביתה” של אסף ענברי
”הביתה“ של אסף ענברי הוא אירוע. גמרתי לקרוא אותו הבוקר, וזה מוקדם לומר דברים מסודרים, אבל בכל זאת כמה מחשבות ראשוניות – בהחלט לא סופיות – וכמה דברים בנימה יותר אישית. הכרות אישית היא בדרך כלל עילה לגילוי נאות בפתיחת הדברים. אבל במקרה הזה ההיכרות לא בדיוק אישית, והגילוי יהיה מספיק נאות בהמשך. קודם כל הספר, מפני שיש בו מפתח להבנת המעשה הציוני, ולהבנת הסכנה שבה הוא עומד עכשיו.
הנה פתיחת הספר:
כשרוסיה הפכה לברית המועצות אכלו תושבי אודסה את החלבה שייצר אביו של לוניה. הצבא האדום טיהר את העיר מהיסודות הרקובים של החברה בעזרת תושבים לוקחי שוחד שהלשינו על חברי המחתרת האוקראינית. בשדרות הראשיות נתלו חשודים על עצים ועל עמודי פנסים, ועוברי אורח שנעצרו להתבונן בהם כויסו בידי יתומי המלחמה ויתומי המהפכה. צנרת הדירות נותקה ממים, ונחילים של תושבים עם דליים בידיהם התקוטטו ברחובות סביב ברזי כיבוי אש ומזרקות. כל האנשים והילדים האלה, החשודים והמלשינים והשורדים, אכלו חלבה. אביו של לוניה התעשר.
”הביתה“ הוא סיפור על אידיאל נשגב – מלידתו, דרך מימושו, ועד דעיכתו. זה סיפור לידתו, חייו ומותו של קיבוץ אפיקים שענברי גדל בו, ועזב אותו לבסוף. קשה לתאר צורת כתיבה פחות צפויה מזו לחומרים האלה. (להמשך הרשימה…)
אפריל 12, 2009 at 10:55
איזו הנאה לקרוא פוסט כל כך מפרגן. מחמיא לך להחמיא לאחרים. אולי כדאי לעשות זאת יותר.ואכן, ספר נפלא.
אפריל 30, 2009 at 4:54
מוזר שקניתי את שני הספרים (שלך ושל ענברי) באותה קנייה ושברור היה לי שהם ראויים להירכש כך יחד. כמה מהימים היפים יותר של ילדותי עברו עליי באפיקים (שם גם שמחתי ממש בימי עצמאות אם חשוב לך לדעת), ולימים מצאתי את עצמי זהיר מכדי להתקרב באמת לאלנבי של הספר שלך, ואף על פי כן שניהם כמו קטבים שביניהם מהדהד חלק נרחב מהחיים שלי.