אפריל 17, 2009
הויכוח על בית המשפט העליון – עמדת השופט שמגר
חסידי האקטיביזם השיפוטי נוטים, בשיח הציבורי הצעקני סביב הנושא, לתאר את כל מי שתומכים בהגבלות כלשהן על מעמדו הכל יכול של בית המשפט העליון במקרה הטוב כאויביי שלטון החוק, ובמקרה הרע כחסידי השחיתות. אבל אני מניח שאפילו חסידי התרחבותה חסרת המגבלות של הרשות השופטת לא סבורים שנשיא בית המשפט העליון בדימוס, השופט מאיר שמגר, הוא "אוייב של שלטון החוק. לכן היה משמח לקרוא דברים ברורים שאמר לאמירה לם בידיעות אחרונות השבת:
אני סבור שלא הכל שפיט, שיש נושאים ששייכים לתחומן של הרשויות האחרות, המחוקקת או המבצעת… ביתה המשפט לא צריך לראות את עצמו כמי שמהווה רשות עליונה שאין עליה ערעור. אני סבור שהפרדת הרשויות היא דבר שצריך לקיים, וצריך לתת לכל רשות לדון בעינייניה… אני לא חושב שיש מגמה להחליש את בית המשפט. יש מגמה למנוע מבית המשפט לדון בנושאים, שהוא אינו צריך לדון בהם, כי הם אינם שייכים לתחום שלו. (ההדגשה שלי. ג.ט.)
שהחיינו. ותארו לכם מה היו אומרים על הציטוט הזה אם הוא היה יוצא מפי דניאל פרידמן, למשל. מפני שאם להודות על האמת זה כמו לומר שבגדול רבות מהצעותיו של פרידמן היו שקולות ואף נחוצות (למעט ההצעה שרוב של 61 יכול להחזיר את תוקפו של חוק שבג"צ פסל – רעיון ששמגר התנגד לו במפורש באותו ראיון).
אפריל 17, 2009 at 9:38
אני מאמינה שאם דניאל פרידמן היה אומר את הדברים האלו התגובה הייתה חריפה, אבל בעיקר כי הוא בחר להתבטא בצורה אגרסבית ותוקפנית הרבה יותר.
אפריל 17, 2009 at 13:01
בית המשפט נוגע בנושאים שאף אחד אחר לא מוכן לגעת בהם. לשאר הרשויות מאוד נוח שבג"ץ מוציא להן ערמונים מהאש, והן זוכות להאשים את העליונים.
אפריל 18, 2009 at 23:28
פרופ' פרידמן, בניגוד לשופטים ברק ושמגר, איננו פוליטיקאי, וזה דווקא לרעתו. אם היה מדבר פחות ועושה יותר – חלק מן הרפורמות היעילות שהציע היו מקבלות ביטוי מעשי ולא רק מילולי, אגב הסיכון כי השופט חשין יגדע את ידו.
אפריל 21, 2009 at 3:32
בשנים האחרונות מאבקים ציבוריים עברו תהליך של "הפרטה חלקית".
הפרטה מזירת המאבק המסורתית (והנכונה) של מאבקים ציבוריים – הזירה אל מול בית המחוקקים והממשלה, אל בג"ץ, שבמקרה של מאבק ציבורי איני רואה אותו כחלק מהמדינה, כיוון שהוא אינו ציבורי.
האחראי על קביעת אמות המדינה של המדינה הוא ציבור האזרחים בה דרך הממשלה והכנסת – הרשויות היחידות אותם בוחר הציבור. הם צריכים להכריע לגבי התרבות של המדינה, כנציגי ציבור האזרחים בה, ולא בית המשפט.
היום, הנאבקים על תחבורה ציבורית בשבת, פיטורי רכבת ישראל ערבים כיוון שלא שירתו בצבא ואפילו פינוי מאחזים בוחרים להאיבק קודם כל בזירת בג"ץ ורק אחר כך (אם בכלל) גם בזירה הציבורית תקשורתית או הציבורית נבחרת.
לכך יש לפי דעתי מספר סיבות, אך הן לא רלוונטיות לקביעה כי לא בג"ץ אמור להכריע בשאלות תרבות קולקטיב האזרחים ולכן יש נושאים שאל לא להתעסק בהם. על בג"ץ לשפוט לפי החוקים שקובעת הכנסת.
(והערת אגב, לפי דעתי השר פרידמן פעל למטרה גדולה יותר מאשר ביטול המשפט "הכל שפיט" וחלק ממעשיו אכן היוו החלשה מיותרת של בית המשפט).