• אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
• כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=339
• תגובות ב-RSS

6 תגובות לפוסט ”ציטוטים: אלכס יעקובסון, שלמה אבינרי, על הכרה במדינה יהודית“

1. מאת חץ בן חמו:
   

   מאי 10, 2009 at 1:10

   אני חושב שמי שנמצא בצוות של ביבי והעלה את הרעיון של ההכרה הוא לא פחות מ-גאון. הנה משהו שלכאורה נורא פשוט: הכרה במדינת ישראל כמדינה יהודית, ומה אומרים הפלסטינים? לא מוכנים בכלל להכיר בעובדה זו.
   מבחינה ציבורית, עכשיו קל מאוד להציג את הפלסטינים כצבועים שחתמו על משהו אחד ולא מוכנים להכיר במה שהם חתמו או בעובדות, ואם הצד השני (הפלסטינים) אינם מוכנים להכיר בנו, אז על מה מדברים בכלל? איזה הסכמי קבע? עם המהלך הזה הפלסטינים מפסידים נקודות רבות לא רק בצד הימני של המפה הפוליטית, אלא גם ב"מרכז", וכך כל פנטזיה של הפלסטינים על הסכמי קבע חוזרת לאט להיות פנטזיה.

2. מאת עופר מורג:
   

   מאי 10, 2009 at 8:18

   לא ברור לי למה אלכס יעקובסון מתכוון במשפט: "כעת מתברר, כי ההסכם עצמו אינו מחייב כלל את ההנהגה הפלסטינית."

   מה זאת אומרת, כעת מתברר? מתי לכאורה, זה כן חייב?

   הרי המסמך בסופו של דבר היה רק הצעה, הצעה שהונחה על השולחן, לא הסכם מחייב בין שתי הנהגות פעילות. גם העובדה, שבצד הפלסטיני חלק מהחותמים החזיקו בשעתו בתפקיד פעיל בהנהגה, אינה משנה את עובדת ההסכם הצעה בלבד – אז וגם היום.

3. מאת אלירן:
   

   מאי 10, 2009 at 12:29

   גדי שלום,
   תרשה לי להסב את תשומת הלב, עם קשר או בלי קשר למאמרים שהעלת כאן לדיון, לעניין אחר שמטריד אותי שכמעט ולא נדון בתקשורת מנקודת מבט ציונית ובעיקר של השמאל הציוני. אם כבר הזכירו כאן את בנימין נתניהו, מפתיע אותי שאדם כמוהו, שציונותו לא מוטלת בספק, מוביל מהלך של הפרטת קרקעות המדינה במסגרת חוק ההסדרים. הרי מדובר מבחינת הציונות בהפיכת סדרי עולם והשמטת הקרקע (ליטרלי) מתחת לרגליה. אין כאן עניין כלכלי, אלא סוגיה שהיא בנפשה של הציונות, אך אני מגלה כי דווקא בנושאים הכל כך חשובים האלה, אין כמעט תשומת לב ציבורית. אני חושב שדווקא כאן, בדלת האחורית, הפוסט ציונות צוברת נקודות.לעיונכם:
   http://www.nrg.co.il/online/16/ART1/885/373.html

4. מאת שיר:
   

   מאי 10, 2009 at 13:19

   חץ בן חמו ושכמותו לפעמים ממש מציגים את עליבותו של הדיון הציבורי במערומיה:
   "מי שנמצא בצוות של ביבי והעלה את הרעיון של ההכרה הוא לא פחות מ-גאון" (המקף במקור).
   התפיסה שכל טיעון שמועלה מאחד מהצדדים אין לו תכלית מלבד הצגת הצד השני באור מגוחך, לא מוסיפה כבוד לאף אחד. אם זה טיעון מהותי – מצויין, אם זו סתם פרובוקציה כדי לנגח (כמו, ואני סתם זורק פה דוגמה שנתקלתי בה, לשאול אנשי שמאל אם הם שמחים ביום העצמאות) – אז זו סתם פרובוקציה כדי לנגח…
   זה לא מועדון וויכוחים, לא מקבלים נקודות ואין פה חבר שופטים שצריך לשכנע.
   אני מבין שבמבט יותר ציני אפשר לטעון שזה דווקא כן מועדון ויכוחים, ושבשולחן השופטים יושבים כל מיני מנהיגי מדינות מערביות וגו', אבל זו נראית לי רמה ממש נמוכה של דיון שלא מובילה לשום דבר בונה וענייני, אלא לווכחנות גרידא.

   ולגופו של עניין, אני מרגיש שכמו תמיד יותר מדי דיונים נשארים בתוך החצר של השמאל והימין הציונים ושאינם-ציונים, ורק לנערה לא קוראים כדי לשאול את פיה.
   כל המגיבים יהודים, כל הפובליציסטים יהודים, כולם מישראל.
   איכשהו נראה לי שכל המעורבים נהנים מלשחק בנדמה לי ובלשמר איזה דיון פנים-ישראלי בשאלה "מה באמת צריך לעשות עם הפלסטינים האלה?".
   מה זה מקדם? מי סופר את כל המלל הזה?

5. מאת דרור קמיר:
   

   מאי 15, 2009 at 22:38

   הרעיון שמנהיגי הפלסטינים יכירו רשמית במדינת ישראל כמדינה יהודית הוא כל כך מגוחך, שאין מנוס מהמחשבה שיש פה ניסיון לשלוף "שפן" שיעכב את המשא ומתן עוד קצת (האמת היא שיש, נכון לרגע זה, מספיק תירוצים טובים לעכב אותו, אבל אם אפשר למצוא עוד תירוץ מגוחך – בעיני אנשי הימין זה רק מבורך). להנהגה הפלסטינית יש כל מיני דעות ומחשבות בנוגע ליהדות וליהודים. כל הדעות והמחשבות האלה שוות כקליפת השום, ובלבד שהם מוכנים להכיר במדינת ישראל ובריבונותה ולחיות איתה בשלום. הכרה בריבונותה של ישראל ובעצמאותה, מאליה מבטלת את זכות השיבה, שכן אי אפשר לאנוס מדינה ריבונית לקבל לתחומה מהגרים שהיא אינה מעוניינת בהם. מדינת ישראל תגדיר את עצמה בכל דרך שתמצא לנכון והפלסטינים יצטרכו להשלים עם ההגדרה הזאת בשמחה או בחריקת שיניים, ממש כשם שהם צריכים להשלים עם האופן שבו פפואה-ניו-גיני מגדירה את עצמה. גם מדינת ישראל, מרגע שתכיר במדינה פלסטינית עצמאית, תצטרך להשלים עם האופן שבו המדינה הזאת תגדיר את עצמה. ירצו – יגדירו את עצמם כמדינה ערבית-מוסלמית, ירצו – יגדירו את עצמם כמדינה בהאית – זה עניינם, כל עוד הם מנהלים מדיניות של דו-קיום בשלום.

6. מאת טל גלילי:
   

   ספטמבר 12, 2010 at 18:09

   דרור – הגדרה מעניינת, רוב תודות.