מאי 18, 2009
תנו לממשלה למשול (או: בשוך מלחמות התקציב)
במבט לאחור פרשת העברת התקציב מצטיירת לא כאירוע חריג, אלא כעוד מערכה בדרמה המתמשכת של משבר המשילות בישראל. לדרמה הזאת יש היגיון פנימי. החולשה המתמשכת של הזרוע המבצעת והזרוע המחוקקת יצרה ואקום, ואל הואקום הזה נכנסו פקידים: אנשים שמונו ולא נבחרו. זו בעיה חריפה בדמוקרטיה, מפני שהציבור מאבד את השליטה על הפוליטיקה. פוליטיקאים אנחנו יכולים לפטר בבחירות. פקידים הם מחוץ להישג ידו של ההליך הדמוקרטי.
לכאורה פרשת התקציב הדגימה את ההיפך. במשך שנים שמענו שבידי פקידי האוצר יש כוח רב מידי. חדורי אמונה בכוחו של השוק הפרטי לרפא הכל הם קידמו בהצלחה מדיניות קיצונית של הפרטה ושרי האוצר כרעו בפניהם ברך.
עכשיו, לכאורה, התגלה שהם אינם אלא נמרים של נייר. הפוליטיקה, כך נדמה, גברה על הפקידות. אבל זה לא בדיוק מה שקרה. ראש הממשלה הנוכחי שותף לדת השוק החופשי של פקידי האוצר, ורצה מלכתחילה, תוכנית כלכלית שנאחזה באמונות שמלפני המשבר. כל העולם הולך לכוון רגולציה, הגדלת גרעון, עבודות ציבוריות, ואף הלאמה, ורק אנחנו לשיטת נתניהו צריכים להוריד מסים, להפריט עוד, לצמצם עוד את הסקטור הציבורי, ולשמור על מסגרת התקציב. תקציב ברוח זו, רוחו של ראש הממשלה, הוכן באוצר. לכן מה שקרה אינו התגברות של הפוליטיקאים על הפקידים, אלא התגברות של ההסתדרות על כוחם המשולב של הפקידים והממשלה גם יחד. הפעם, ההסתדרות היא שנשאבה לתוך הואקום השלטוני, והיא זו שהכתיבה את התקציב.
טוב שיש לישראל תקציב ברוח עופר עיני ולא ברוח נתניהו ובלניקוב. אבל רע לישראל שממשלתה אינה מסוגלת למשול. גם רע לה שרבים כל-כך חושבים שפקידות יותר חזקה תציל אותנו מן החולשה של המערכת הפוליטית. לא מעט אזרחים מודאגים חושבים שמערכת משפט שתהפוך את הפרקליטות ובג"צ לשלטון על, אוצר שיחזיק את הפוליטיקאים בגרונם התקציבי, או הסתדרות שתכפה מדיניות כי בכוחה לפרק קואליציה, הם הפתרון. אבל זו תרופה שמגבירה את המחלה. אם הבעיה היא ממשלה חלשה מידי, העברת הכוח הפוליטי למוקדים אחרים – בג"צ, אוצר, הסתדרות, אילי ההון – רק תחליש את הממשלה עוד. התהליך הזה גורר את המערכת כולה לסחרור והוא רע לא רק לממשלה. הוא רע גם לשירות הציבורי, לשוק החופשי, ולהסתדרות. הוא הופך את האיזון בין כל הכוחות האלה לבלתי יציב. זה מה שראינו במאבק התקציב האחרון, וזה מה שראינו במלחמה המכוערת בין נשיאת בית המשפט העליון לשר המשפטים הקודם, וזה מה שראינו כשבנק הפועלים חשב שהוא יוכל לצפצף על נגיד בנק ישראל. כשמשפטנים, פקידי אוצר, בעלי הון וועדי עובדים חושבים שזכותם, אפילו חובתם, לקבוע את מדיניותה של ישראל הם מביאים בסוף לתגובת נגד. במוקדם או במאוחר, הממשלה מגיבה בהיסטריה. נהלי שלטון מתפוררים, יוזמות חקיקה קיצוניות מסכנות את האיזון בין רשויות, התערבות חרום חפוזה עשויה להידרש כשבעלי הון מלווים זה מזה ומהציבור בלי בקרה ואחריות. לכן כל תיקון ארוך טווח מוכרח להתחיל משיקום יכולתה של הממשלה למשול. אין פתרון אחר.
הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 18.5.09
מאי 19, 2009 at 15:14
התפיסה שמוקד כל הכוח צריך להיות אצל נבחרי הציבור היא תפיסה אמריקנית מסורתית. בריטניה, אם הדמוקרטיות, מציגה תפיסה אחרת של ביזור בין מוקדי כוח שונים. שם לפקידות הממשלתית יש כוח רב למול הפוליטיקאים.
התפיסה האמריקנית הדמוקרטית הביאה למה שאריסטו הזהיר מפניו בעת העתיקה. דמוקרטיה שמדרדרת לשלטון האספסוף. אין זה מקרה שבאירופה הזירה הציבורית והתרבותית היא עמוקה ומורכבת יותר, בעוד התרבות האמריקנית מאופיינת בשטחיות גסה. זה לא שהאמריקני הממוצע הוא טיפש יותר מהבריטי הממוצע. הוא לא. אבל בבריטניה עדיין יש לעליתות כוח מסויים בעיצוב החברה, ובאמריקה הם מתבודדים באוניברסיטאות ומנוכרים לחברה הכללית.
ההתקפה נגד העליתות המשפטיות, המקצועיות והתרבותיות היא חלק מתהליך האמריקניזציה של החברה הישראלית שנמצא בעיצומו. בשנות השבעים היה מקובל לדבר על איכותה של הטלוויזיה הישראלית לעומת הטמטום של הערוצים האמריקנים. ערוץ 2 של היום אינו נבדל מהערוצים האמריקנים בכלום. אותו זבל, מתורגם לעברית.
מאי 20, 2009 at 1:39
מאד מקובלת עלי התיאוריה הדמוקראטית, הקלאסית, על נבחרי הציבור, האמורים ליישם תפיסת עולם ולייצג בכך, ביושר, את ציבור בוחריהם ואת מצעם והבטחותיהם לבוחר.
לצערי, קשה מאד ליישם זאת במציאות הפוליטית הישראלית, גם בגלל שיטת המשטר וגם בגלל רמתם הירודה של רבים מנבחרי הציבור. שני גורמים אלה מביאים את הנבחרים לפופוליזם זול וחסר אחריות ולראייה סקטוראלית צרה, המבוססת על שיקולי היבחרות אישיים.
שיטת המשטר הבריטית, אליה אנו קרובים הרבה יותר מאל השיטה האמריקאית, מביאה זאת בחשבון ומטפחת פקידות מקצועית (עד כדי "yes minister"). כך גם בצרפת, שם יש אפילו מערכת מיוחדת להכשרה אקדמית, לקראת שיבוץ בתפקידים בכירים בזרוע המבצעת.
לצערי, תנאי ההעסקה הירודים והדימוי הציבורי של העובדים בשרות הציבורי, הניזון גם מחיכוכים עם פוליטיקאים מושחתים וגם מן התקשורת הצהובה, מרחיקים מן השרות את הכוחות הטובים.
דווקא באוצר, במיוחד באגף התקציבים, התפתחה מסורת של מצויינות וכל המלעיזים מחפשים את קרבתם של בוגרי האוצר לאחר פרישתם. תרומתם למשק לא תסולא בפז, גם בתקופת שירותם הציבורי וגם לאחריה.
בצד חידוד הגבול בין אחריות הזרוע המבצעת על קביעת המדיניות, שומה עלינו להשקיע, באופן משמעותי, בטיפוח רמתם המקצועית, מעמדם ודימויים של עובדי המדינה. בעיקר של אלה, הרואים במילוי תפקידם שליחות ולא ברירת מחדל, מבית היוצר של שרות התעסוקה.
מעניין במיוחד המהפך בהתייחסות נבחרי ציבור אל אנשי האוצר במתקופת היותם באופוזיציה, או בתפקידי שרים, לבין התייחסותם בהיותם ראשי ממשלה או שרי אוצר (ראה מקרי ביבי, ברק, אולמרט, שטייניץ, בר-און…)
מאי 21, 2009 at 1:15
הלוואי.
הלוואי שיכולתי לקבל את הניתוח שלך. הייתי אז נשענת קצת לאחור על מסעד הכסא ונושמת עמוק [קצת מנוחה לעמוד השדרה המתוח מדי…]
לצערי, דווקא ניתוח אחר, הרבה יותר פסימי, נראה לי מדוייק יותר בנסיבות של ימינו: http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1085747.html [אבירמה גולן, ב'הארץ' על 'עסקת החבילה'.
ואני מזכירה לכולנו, שמר אורי יוגב, The man of the hour!!! לא זו בלבד שלא מזמן 'היה שם', אלא שעם פרישתו מהתפקיד, הצהיר בריאיון שההישג המקצועי החשוב ביותר שלו ושהוא הכי גאה בו, הוא שבירת העבודה המאורגנת במשק הישראלי…
[ובכל זאת, ולמרות הכל – עם-ישראל-חי-הי! ולשנה-הבאה-בירושלים-הבנויה]
מאי 22, 2009 at 5:52
כדי שזה יקרה נדרשים שלושה דברים לקרות:
1. החלת החוק הנורבגי – לפיו שר אינו יכול לכהן גם כח"כ. יסייע שוב בהפרדת רשויות מחוקקת-ומבצעת, שההתערבבות ביניהם מונעת אפקיביות ולכן גם משילות (אדם אחד יתקשה לחלק זמנו בין הובלת ביצוע מדיניות לבין הובלת קביעתה).
2. הקטנת חוק ההסדרים ממימדיו המפלצתיים אשר מייתרים את עבודת הכנסת ושמים אותה ללעג. הוצאת כל הסעיפים שאינם נוגעים ישירות לתקציב.
3. החזרת המנדט להחלטות במשרדי הממשלה מנציגי האוצר – החשבים בתוך המשרדים, אל הדרג המקצועי באותו המשרד.
למעט במשרד הביטחון (משרד חוץ "נפל" שנה שעברה), בכל המשרדים האחרים מונה חשב מטעם משרד האוצר ובסמכותו הבלעדית (עם זכות וטו) להחליט כמה כסף ילך, לאן ובהיעדר ידע מקצועי רלוונטי באותו משרד – נבחרים תוכניות יעילות לטווח קצר על חשבון אלו האפקטיביות ומועילות הן לטווח הקצר ובמיוחד לטווח הארוך. כך יוצא שכרו בהפסדו ונוצר בזבוז כסף לזמן ארוך (ראה משק המים והתחבורה הציבורית בארץ).
דבר אחר שנדרש להיעשות ביזור סמכויות פקידי האוצר בתחום המכרזים, תוך הכללת שיקולים של אפקטיביות וזכויות עובדים בתוך אותם המכרזים. במילים אחרות, שינוי שיטת המכרזים וייעולם במטרה להגן על הציבור מתחלואי השיטה הקיימת.
ולבסוף, אנו כציבור צריכים לדרוש מהתקשורת לסקר את מה שקורה בשלטון באופן פחות סנסציוני ויותר חדשותי, משקף מציאות שמסייע לנו לדעת בבהירות מי מהמחוקקים עובד ובאיזה אופן, ומי מועל בתפקידו – לא רק בשחיטות טהורה, אלא גם בעבודתם היומיומית.
כך שבתום קדנציה שיקולי הבחירות יהיו לא רק הבטחות לעתיד, אלא גם הישגי העבר. לאחרונה התקשורת החלה לעשות כך, אבל לא מספיק לטעמי…
כאשר אלו יבוצעו, מאמינה שיכולת המשילות של המחוקקים תגדל.
מאי 22, 2009 at 5:52
כדי שזה יקרה נדרשים שלושה דברים לקרות:
1. החלת החוק הנורבגי – לפיו שר אינו יכול לכהן גם כח"כ. יסייע שוב בהפרדת רשויות מחוקקת-ומבצעת, שההתערבבות ביניהם מונעת אפקיביות ולכן גם משילות (אדם אחד יתקשה לחלק זמנו בין הובלת ביצוע מדיניות לבין הובלת קביעתה).
2. הקטנת חוק ההסדרים ממימדיו המפלצתיים אשר מייתרים את עבודת הכנסת ושמים אותה ללעג. הוצאת כל הסעיפים שאינם נוגעים ישירות לתקציב.
3. החזרת המנדט להחלטות במשרדי הממשלה מנציגי האוצר – החשבים בתוך המשרדים, אל הדרג המקצועי באותו המשרד.
למעט במשרד הביטחון (משרד חוץ "נפל" שנה שעברה), בכל המשרדים האחרים מונה חשב מטעם משרד האוצר ובסמכותו הבלעדית (עם זכות וטו) להחליט כמה כסף ילך, לאן ובהיעדר ידע מקצועי רלוונטי באותו משרד – נבחרים תוכניות יעילות לטווח קצר על חשבון אלו האפקטיביות ומועילות הן לטווח הקצר ובמיוחד לטווח הארוך. כך יוצא שכרו בהפסדו ונוצר בזבוז כסף לזמן ארוך (ראה משק המים והתחבורה הציבורית בארץ).
דבר אחר שנדרש להיעשות ביזור סמכויות פקידי האוצר בתחום המכרזים, תוך הכללת שיקולים של אפקטיביות וזכויות עובדים בתוך אותם המכרזים. במילים אחרות, שינוי שיטת המכרזים וייעולם במטרה להגן על הציבור מתחלואי השיטה הקיימת.
ולבסוף, אנו כציבור צריכים לדרוש מהתקשורת לסקר את מה שקורה בשלטון באופן פחות סנסציוני ויותר חדשותי, משקף מציאות שמסייע לנו לדעת בבהירות מי מהמחוקקים עובד ובאיזה אופן, ומי מועל בתפקידו – לא רק בשחיטות טהורה, אלא גם בעבודתם היומיומית.
כך שבתום קדנציה שיקולי הבחירות יהיו לא רק הבטחות לעתיד, אלא גם הישגי העבר. לאחרונה התקשורת החלה לעשות כך, אבל לא מספיק לטעמי…
כאשר אלו יבוצעו, מאמינה שיכולת המשילות של המחוקקים תגדל.