מאי 31, 2009
ציטוט: אלכס יעקובסון על גינוי גזענות חד-צדדי
השיח האנטי גזעני התקין-פוליטית נגוע בצביעות. הכל יודעים שבעולם השלישי יש יותר גזענות מאשר במערב […] אבל אסור לומר זאת בחברה מנומסת. הגזענות, שאין דבר אוניוורסלי ממנה, מוצגת באופן שיטתי כתופעה מערבית במהותה – מעין מחלה גנטית של אירופים לבנים. למאמר המלא, באתר הארץ…
מה שמעלה הרהורים נוגים, שבוודאי עברו גם בראשו של אלכס, על איך אירגונים לזכויות אדם, שאמורים להיות אמונים על הקביעה שאין מפרידים בין דם לדם, שאדם הוא אדם הוא אדם, חזרו להפריד בין דם לדם, והפעם בבחינת אפליה מתקנת. הפרות זכויות אדם בידי ישראל יש להן, כמדומה, מעמד מיוחד, ואילו הפרות זכויות אדם של חמאס הם דבר שאפשר להבין אותו.
מאי 31, 2009 at 7:04
הכל יודעים שבאפריקה אין שכר מינימום, דמי אבטלה או ביטוח בריאות, ואנשים מתים מרעב ומחלה בהמוניהם. האם לפיכך נפסיק להאביק על כלכלה חזקה ושירותי בריאות טובים בישראל?
באותה מידה, טבעי שישראלים יפעלו בעיקר למען צדק בישראל ובשטחים שבהם היא שולטת. האם בגלל שאנשים אחרים גונבים ורוצחים אתה גם גונב ורוצח?
כפי שהעולם פועל נגד הרעב והמצב הכלכלי הקשה באפריקה, כך הוא גם פועל נגד אי-הצדק במדינות ערב. ישנה גם פעילות לגבי אי-צדק תחת שלטון החמאס.
במקרה של ישראלים, נראה לי שהפעולה שלהם נגד האי-צדק תחת שלטון החמאס ומדינות ערב לא כל כך תועיל, כי הדבר לא יתפס כפעולה למען הצדק, אלא כפעולה למען ישראל, כחלק מהסכסוך. יש מספיק חוסר-צדק בעולם להתמקד בו, ואין סיבה שישראלים יחליטו להטיף מוסר דווקא לערבים, בנושאי הפנים שלהם. אפשר להשאיר את זה לשאר חמשת מיליארד תושבי העולם שאינם ערבים.
אגב, לגבי נקודה שאתה העלית בעבר ויעקבסון מעלה במאמרו: אני לא בטוח שמרבית הערבים שוללים את זכות העם היהודי לבית לאומי. הם רק מתנגדים להקמת הבית הלאומי הזה באדמה שהם תופסים כשייכת להם. זו עמדה מוטעית ולא מעשית בעיני, שאינה מכירה בטעויות שהערבים עצמם עשו, אבל היא לא עמדה אכזרית וחסרת מוסר.
מאי 31, 2009 at 13:59
יש פה בכל זאת בעיה והיא ההסתכלות של ארגונים בינלאומיים על ישראל בזכוכית מגדלת, בשעה שהם עוברים בשתיקה על ביטויים קשים של גזענות או אפליה במדינות ערב, באפריקה ובסין. אולי זו סיבה לגאווה – הארגונים הבינלאומיים מעמידים אותנו בשורה אחת עם מדינות מתקדמות, וכשם שלא היו מוכנים לקבל את בחירתו של ירג היידר לשלטון באוסטריה, כך לא משלימים עם ההצלחה היחסית של ליברמן בבחירות האחרונות אצלנו. ובכל זאת ההתייחסות לגזענות בארצות ערב, למשל, כתופעה שאין ממנה מנוס, היא בעצמה סוג של גזענות.
אפילו אנשים שאני מעריך את היושר האינטלקטואלי שלהם כמו נעם חומסקי לוקים בגזענות הזאת. שמעתי הרצאה של נעם חומסקי ב"יו-טיוב" בנושא המלחמה בעזה, והוא דיבר כדרכו בצורה לוגית והגיונית על מה ישראל צריכה או לא צריכה לעשות. רק דבר אחד נעדר מההרצאה – הפלסטינים. אם לשפוט על-פי ההרצאה של חומסקי הפלסטינים הם מין שפני סלע כאלה שבקושי רואים אותם, ובוודאי אין לצפות מהם להתנהג בצורה מסוימת.
מאי 31, 2009 at 23:28
למי שמתעניין בנושא, הוא מוכר בספרות העכשווית בשם "גזענות של ציפיות נמוכות". גזענות זו מתבטאת בכך שאדם או קבוצה מסוימת זוכים להקלה בשיפוט כלפיהן, או שיש מהן ציפיות נמוכות (בתחומי המוסר, התרבות וכו), רק בגלל הגזע שלהם. המשורר האמריקני א.א. קאמינגס תמצת את גישת הגזענות של ציפיות במשפט יפה אחד: "חיבה למישהו מפני שהוא שחור מעליבה ממש כמו סלידה ממישהו מפני שאינו לבן".
בזמנו (וצר לי שאינני זוכרת את פרטיו המלאים), התפרסם מאמר של ד"ר ישראל בר-ניר, בו מוצג היחס הסלחני של ליברלים ותנועות שמאל כלפי זוועות, פשעי מלחמה והפרת זכויות אדם במדינות ערביות כדוגמה ל"גזענות של ציפיות נמוכות". הכותב טען שהסיבה היחידה ליחס הסלחני כלפי תופעות שבמדינות מערביות היו נתפשות כבלתי נסלחות (כגון רדיפת הומוסקסואלים, דיכוי נשים וטיהור אתני) היא שהמבצעים הם ערבים; הם נתפשים כנחותים מוסרית מ"האדם הלבן" ולכן זוכים לשיפוט מקל וסלחני על מעשיהם.
יוני 1, 2009 at 0:00
אני חייב להודות שקצת קשה לי להבין את הקו של הבלוג הזה לאורך זמן. אוקיי, מבינים – נניח שגם השמאל הרדיקלי וארגוני זכויות אדם בינ"ל אינם מאה אחוז בסדר. הם לפעמים טועים, לא מאוזנים, סתם שונאים את ישראל גם כשהיא לא אשמה, ובאופן כללי מגזימים בהיסטריה שלהם. אה, וגם הפלסטינים לא צדיקים גדולים, הם לא מוכנים לוותר מראש ובהכנעה על זכות השיבה! (והישראלים ראציונלים ומוכנים לוותר בירושלים…)
עכשיו אפשר להמשיך הלאה?
כי נראה שע"פ הכתוב כאן לאורך זמן, הסכנה האמיתית למדינת ישראל היא גדעון לוי, והפושעים האמיתיים שהורגים אנשים הם אנשי אמנסטי; נדמה שאין בישראל בעיות בדמות 60% מהתלמידים שאינם משיגים בגרות ראויה, של 1.6 מיליון עניים, ילדים בסיכון נורא, קשישים שחיים בהשפלה בתוך צואתם ושתנם, פערי שכר מטורפים, התמוטטות נורמות כמו זו המתרחשת בשוק העבודה (3 מתוך 3 מקומות העבודה האחרונים שלי הלינו שכר, לא עמדו בהתחייבויות, ועוד, ואני יודע שאני ממש לא לבד), מצור אכזרי, שרירותי בתכניו (פסטה וכדו') ומתמשך של שנים על אוכלוסיה אזרחית בעזה (גם אחרי כל הצידוקים וההוכחות שאנחנו צודקים יותר ויפים יותר); לנוכח הפוסט הזה, נראה גם שאפשר להתעלם סופסוף בלב שקט מהיקפן המזעזע והמסוכן של הגזענות והדה-הומניזציה בישראל (וכן, גם ברש"פ, רק ששם מדובר על הנכבשים, לא על הכובשים, ויותר מכך – לא עלינו. לנו הרי חשוב לתקן בראש ובראשונה את החברה הישראלית) ולרחוץ בניקיון כפינו.
כמי שעשוי להיחשב רדיקל שמאלני אני יכול לחתום בשתי ידיים על ההצגה העובדתית של יעקובסון. ודאי שבחברות דמוקרטיות ומשכילות פחות, עניות יותר, שחבריהן פחות ניידים, יותר קהילתיים, ומחוסרי קשר בלתי אמצעי עם בני לאומים אחרים, כזה המפיל מחיצות, מקומן של הדעות הקדומות והגזענות (בדומה אגב לאמונות טפלות ולעוד הרבה מאפיינים) יהיה מרכזי יותר, או לפחות חסר בושה יותר. שאלה של מודעות.
ועכשיו, אחרי שגינינו אותם וראינו במראה כמה יפים וטובים יותר אנחנו, אפשר להמשיך לדברים החשובים באמת – נקודות השינוי הארכימדיות, הנמצאות כמעט תמיד בידיהן של מדינות המערב החזקות יותר, אלה שבמשך מאות שנים ניצלו את אותו עולם שלישי, אם בקולוניאליזם, ואם בהסכמי סחר דרקוניים? וגם אם לא המערב ניצל – האם לא באינטרס שלו לייסד עולם ששוכן בו השלום בכל פינה? האם אנחנו מצפים ממדינות שלא מצליחות לנהל את עצמן לתקן את העולם? נראה לי שהיחס הסלחני אל אותן מדינות נובע בעיקר מכך שבכל מקרה הן פחות משפיעות על ניהול העולם וכן כי קשה לדרוש מהן הרבה (אין הכוונה למדינות טוטליטריות קיצוניות דוגמת בורמה או צ' קוריאה, שבעיני האו"ם צריך לבחון איך מחליפים בהן את השלטון). שהרבה יותר פרקטי לבקש זאת מהמדינות החזקות.
כשמדברים על גזענות, אגב, יש עניין מיוחד באמצעי תקשורת, שעשויים להגביר את הבעיה – כמו במקרה הסורי שמציג יעקובסון – או להפחיתה. כשחושבים על אמצעי התקשורת החזקים והנפוצים בעולם, מבינים מיד שגם הם מגיעים מהמדינות החזקות והעשירות, במערב בד"כ (וגם במפרץ). והנה שוב יש עמדה שונה שגוזרת התייחסות שונה בין המערב לעולם השלישי, אז מה הרבותא בנתונים שהביא יעקובסון מעבר ליידוע הנקודתי עליהם?
אם לחזור לתחילת התגובה – אני באמת לא מבין את הקטע כאן ומאיפה זה בא. זה נחמד לאחוז בשמאלנות באמצעות תמיכה בסיום הכיבוש ובשתי מדינות, אבל בזה זה מסתיים? חוץ מהעניין ה"קטן" הזה, שממרר למליוני אנשים את החיים כבר עשרות שנים במגוון רחב של דרכים מפלצתיות (ר' הפוסט האחרון של אייל ניב על שיטות הדיכוי ב-67'-68', מפי מתאם הפעולות בשטחים דאז שלמה גזית) אנחנו יכולים להישען לאחור ולומר שאנחנו בסה"כ בסדר גמור, להוציא הבעיה של אותם שמאלנים ראדיקלים נודניקים, צדקנים וטהרנים? השמאל הזה, שהמציאות היומיומית בישראל מלמדת כמה קטנה ושולית השפעתו בפועל, הוא באמת הדבר שאינטלקטואל משפיע צריך לעסוק בו?
לא מבין מאיפה זה בא.