יוני 27, 2009
ציטוט – מנחם מאוטנר
מתוך ספרו משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת. אלה הנתונים העולים מתוך בדיקה של מספר הבג"צים שהוגשו בידי חברי כנסת בין השנים 1977 ו 2005:
המספר הכולל של עתירות שהוגשו על-ידי חברי כנסת – 260. המפלגות שחברי הכנסת שלהן הגישו את המספר הרב ביותר של עתירות הן: מר"צ-יחד: 78 עתירות של חברי כנסת – 30%; מפלגת העבודה: 38 עיתירות של חברי כנסת – 14%; הליכוד: 34 עתירות של חברי כנסת – 13.07%.
זו תופעה חדשה יחסית, שבחרי כנסת עושים חלק ניכר כל-כך מעובדותם הפרלמנטרית דרך הרשות השופטת במקום זו שבה הם משמשים. אבל קודם כל הביטו בפרופורציות ביחס לגודל המפלגות: מר"צ כמעט שליש, הליכוד קצת יותר משמינית. הטענה של הספר היא שהשמאל שאיבד את ההגמוניה שלו ברשות המחוקקת, כלומר בבחירות דמוקרטיות, ביקש לחזור ולכפות אותה באמצעות בית המשפט העליון. כך, סבור מאוטנר, יש להבין את השינוי הדרמטי שעבר על בית המשפט העליון מאז שנות השמונים, כאשר החליף את הריסון השיפוטי באקטיביזם שיפוטי.
יש לי מחלוקת עם מאוטנר, והזדמן לי גם לחלוק אותה איתו. הספר מניח שמדובר באותה קבוצה – מפא"י התגלגלה במר"צ. אבל את התופעה יש לדעתי להבין קצת אחרת, כהחלפת אליטות גם בתוך השמאל. ההישענות הגוברת על בית המשפט היא חלק מהחלפת האליטה הישנה של מפא"י שברוח בן-גוריון ראתה בכנסת ובממשלה את מוקד הכוח, באליטה ליברלית (דא עקא: לא סוציאליסטית) מבית מדרשם של הפרוגרסיביים והציונים הכלליים, שאמנם התנגדה לכיבוש, אבל גם עסקה בהפרטה ותמכה בשוק חופשי. לא במקרה הארץ, עיתונם של הציונים הכלליים הוא שתמך יותר מכל באקטיביזם השיפוטי, בעוד שדבר, עיתונה של מפא"י דעך ונעלם. כתבתי על כך בהרחבה במאמר הזה, שהתתפרסם בארץ אחרת.
ועוד הערה קטנה: תגובה לדיון הער שמתקיים בתגובות לפוסט על ברטרנד ראסל בדרך, בדמות רשימה שתתפרסם אני מקווה בידיעות. כרגיל, קודם שם, אחר-כך כאן.
יוני 27, 2009 at 10:39
קראתי לפני כמה חודשים את המאמר שאתה מפנה אליו, על עיתון הארץ והתחלפות האליטה. מאמר מאלף. אני לא אומרת את זה כדי להתחנף אלא כדי לעודד את קוראי הבלוג שעוד לא קראו אותו לעשות זאת, הוא שם לי במילים תחושות שלא ידעתי להסביר לעצמי, וגם האיר את עיניי. ואם אתם כבר בשוונג – קראו גם את המאמר על באדולינה.
יוני 27, 2009 at 10:51
הערה לעניין הפרופורציות: הפער בין משקלה של מר"צ-יחד בכנסת לבין מספר העתירות שהוגשו על-ידי חבריה מודגש עוד יותר אם לוקחים בחשבון שהמפלגה קיימת רק מ-1992. כלומר, היא הגישה מספר עתירות שהוא יותר מכפול מזה שהגישה המפלגה שהגיעה למקום השני, וזאת למרות שהמפלגה שהגיעה למקום השני היתה קיימת לכל אורך פרק הזמן שמאוטנר בדק, ואילו מר"צ רק מחצית, לערך, מפרק הזמן הזה.
(הערה: לא קראתי את ספרו של מאוטנר. אם בנתונים של מר"צ-יחד הוא כלל גם את מה שעשו ח"כים של מפ"ם, ר"צ ושינוי בטרם האיחוד, האחראים מתבקשים למחוק את תגובתי זו אחר כבוד).
יוני 27, 2009 at 11:15
רועי, הספר אינו מבהיר זאת, אבל מאחר שהוא מונה לפני החלוקה למפלגות את חברי הכנסת של ר"צ ושינוי כמגישי עתירות אני מניח שדווקא האפשרות השנייה היא זו שאליה התכוון המחבר. כך שהמספרים, כפי הנראה, עומדים בעינם. גם כך זה הרבה מאד.
יוני 27, 2009 at 14:23
לא הבנתי
אם ההחלפה היתה בין סוציאליסטים לליברלים או בין נמוכים לגבוהים או בין כאלה שדיברו ידיש לעומת כאלה שדיברו עברית – איך זה רלוונטי למה שהכותב מכנה אכיפת הגמוניה?
יוני 27, 2009 at 22:41
הניתוח של הנתונים מאוד לא הוגן. ר"צ שהיא הרכיב המרכזי של מר"צ, ואחר-כך מר"צ כולה היו באופוזיציה רוב הזמן מאז 1977. אני מנחש, אם כי אין לי נתונים, שמספר העתירות לבג"צ מטעם מר"צ ירד באופן דרמטי בין 1992-1996 כשמר"צ הייתה גורם מרכזי בקואליציה. בשיטת הממשל הנהוגה בישראל יש לקואליציה שליטה חזקה למדי בפרלמנט. השליטה הזאת הייתה חזקה במיוחד בשנים שבהן כיהנה קואליציה משותפת לליכוד ולעבודה (1984-1990). במצב כזה יש מוטיבציה חזקה למפלגות קטנות לעתור לבג"צ כדי לכפות על יו"ר הכנסת או יו"ר הוועדות השונות עקרונות מסוימים החיוניים לעבודת הפרלמנט, אם הם לא מקיימים אותם.
במילים אחרות, ייתכן שהנתונים האלה מעידים על חוסר הגינות בניהול עבודת הפרלמנט, ועל עבודה ב"שיטת מצליח" מצד הקואליציה. הקואליציה מתעלמת מכללים פרלמנטריים מסוימים – אם האופוזיציה תפנה לבג"צ יגידו סליחה טעינו, אם לא – הקואליציה הרוויחה.
מפלגות ימין קטנות ומפלגות דתיות הצטרפו בד"כ לקואליציה ("התחייה" למשל, בניגוד לר"צ, הצטרפה לממשלת האחדות הלאומית ב-1984), אבל מעניין שהמפלגות הערביות שתמיד היו באופוזיציה לא מרבות לעתור לבג"צ. מעניין לדעת אם בשנים 1992-1996 היו יותר עתירות לבג"צ מצד מפלגות ימין. מעניין גם לדעת כמה מהעתירות התקבלו וכמה נדחו.
יוני 28, 2009 at 23:08
קראתי בהנאה רבה את המאמר המדוייק על עיתון הארץ, ואולם ביחס לשאלת מקורותיה של האליטה החדשה, אני לא חושב שהשימוש בפלטפורמה של הציונים-כלליים מלמד על שורשי המגמה אלא על הקשרים פוליטיים שלה. או במילים אחרות: אין ספק שהאליטה החדשה חולקת כמה הנחות יסוד עם הפלג ההיסטורי של הציונים הליברלים, ויחד עם זאת הכח המניע הבססי של אותה אליטה, כפי שטאוב היטיב לתאר, אינו הליברליזם אלא הניכור לחברה הישראלית – יסוד נפשי מובהק של האליטה הישנה שגנבו לה את המדינה ב-77.
אני מניח שניתן לבדוק זאת בקלות אם פשוט נבחן את דמויות המפתח של האליטה החדשה.
למשל במישור הפוליטי, הרי אין חולק שאבותיה של מרצ החלו את דרכם בתנועת העבודה הסוציאליסטית: יוסי שריד, יוסי ביילין ושלומית אלוני. לעומתם דרך אגב אמנון רובינשטיין, אולי היסוד הליברלי במרצ, דווקא נעדר את אותו בוז בסיסי לקולקטיב הישראלי.
אני מניח אינטואיטיבית שגם בתחומים אחרים המגמה הזו תישמר – כלומר שחלוצי האליטה המתנכרת הם בשר מבשרה של תנועת העבודה.
יולי 1, 2009 at 14:06
אני מסכים שהשימוש הרב של מפלגות השמאל בבית המשפט מגיע עקב איבוד ההגמוניה, אבל הוא חלק מתהליך גדול יותר. לא רק מפלגות השמאל, אלא גם ארגוני השמאל (הציוני והלא ציוני) ואנשי שמאל פרטיים משתמשים בבית המשפט למאבקים שמקומם בזירה הציבורית ובבית המחוקקים.
הסיבה היא לא רק איבוד ההגמוניה בבית המחוקקים (או במילים אחרות – איבוד תמיכת רוב הציבור) אלא איבוד "הציבוריות" של בית המחוקקים. כשפחות אנשים מתעניינים במה שקורה בכנסת, פחות אנשים מביעים דיעה ופחות אנשים יוצאים להפגין – גופי השמאל מבינים את המסר ופועלים פחות בזירה הציבורית ויותר בזירת בית המשפט העליון. איבוד הציבוריות של בית המחוקקים הוא תופעה כללית בעם, אבל נראה לי שהיא חזקה יותר במגזרי השמאל.
הרי גם בנושאים שהם ציבוריים לחלוטין כמו מיקום גדר ההפרדה (עוד זוכרים את זה?) הוויכוח מתנהל על ידי מתנגדי התוואי הנוכחי בעיקר בבית המשפט. אז כנראה שצריך להזכיר – המקום לקבוע נורמות ציבוריות הוא בית המחוקקים… למה הרבה מהציבור כבר לא רוצה להשתתף בזירה הציבורית הזאת ולהשפיע עליה? שאלה אחרת כבר…