יולי 8, 2009
ציטוט – אלכס יעקובסון על “גיור סוציולוגי”
עלייה המונית מארצות שיש בהן אחוז גבוה של נישואי תערובת פירושה, בהכרח, בואם ארצה של הרבה לא-יהודים לפי ההלכה. […] מה קורה להם מרגע בואם? רובם הגדול מבקשים להשתלב, ולאורך זמן משתלבים בהצלחה, בחברת הרוב היהודית הישראלית, בתהליך שזכה לכינוי "גיור סוציולוגי". הם חיים כאן כחלק בלתי נפרד מהחברה, מדברים עברית, יום המנוחה שלהם הוא שבת, לוח השנה לפיו הם חיים כולל את חגי ישראל, יום העצמאות הוא חגם הלאומי. ילדיהם לומדים בבתי הספר העבריים ובסיום הלימודים מתגייסים לצה"ל. (למאמר המלא בהארץ…)
יולי 8, 2009 at 8:22
לא הכי קשור ל"פוסט" אך רציתי לפרסם בכל זאת את דעתי, עם עורך האתר סליחה מראש!
לאחרונה צץ ועלה השם גדי טאוב בסביבתי באופן תכוף למדי, ואמנם, תהיתי בלבי, מה למר טאוב אותו אני זוכר מילדותי כבן כתה אורחת במסגרת תוכנית ערוץ 1 (אני חושב שהוא צעק עלינו, זו היתה השמועה. אני נעלמתי. חיפשתי דרך להתגנב למחלקה לשידורים בערבית ולצפות מבעוד מועד בפרק של ביל וסבסטיאן), ולכל ההמולה התקשורתית סביבו: ספר חדש, הופעה בתוכנית קקפוניה עם 'גאוני הדור', כתבות ומאמרים בעיתון ודיבורים של סטודנטיות באונ' אודותיו כעל אלמנט בעל סקס אפיל מיוחד…
אז אני אדם סקרן וקצת חרוץ, אז בדקתי, קראתי, התעניינתי, שאלתי וחשבתי.
אני לא נוהג להיות מאלה, הכותבים למערכת, העולים לשידור אצל זהבי, אחימאיר, רייכר או ברדוגו המלך, את דעותיי ומחשבותיי הקשות והפסיכוטיות אני בדרך כלל שומר בד' אמות השכל, אבל משהו במר ד"ר גדי טאוב כל כך לא הסתדר לי, שהייתי חייב לעשות מעשה ולכתוב.
טאוב סותר את עצמו, הוא יוצא נגד תפיסות ודרכים שבעצם עיצבו ויצרו אותו כפנומן ייחודי.
וסתירה עצמית אני לא אוהב.
אם אני מבין נכון, טאוב לא אוהב את התפרקות החברה, הליך זה מוביל להתפרקות הסולידריות החברתית וכמובן שהעניים סובלים. לדעתי מדובר באמרה פופוליסטית ללא מחשבה רבה מאחוריה (!), כזו שמכה גלים, יוצרת הד תקשורתי ובעצם נאמרת בשביל ההד התקשורתי, הרי מה יותר מועיל מפסקה חגיגית בויקיפדיה "ביקורתו של טאוב על הפוסט-מודרניזם". במאמר מוסגר אספר כי זה מזכיר לי קצת את הליקוק העצמי שידוע בו איש תקשורת אחר: אברי גלעד… לאמר דברים ללא מחשבה וללא אמונה מלאה בהם, באופן של יצירת הד תקשורתי וסיפוק הבריות, הבוהמה והברנז'ה.
לאחר הסנסציה, אני אסביר מדוע טאוב כושל בחשיבתו ובהצהרותיו הפומפסטיות.
מודרניות היא העת בה כולנו חיים במין כפר גלובאלי מערבי שכזה, וסטטיסטית, החלק ההארי מהאנשים בחברה המערבית, הם תעתיק של איזה אב טיפוס מערבי: צרכן, חומרי, דפוסים של נהנתנות פיסית או בצורה קוהרנטית יותר: רוב האנשים כיום אוהבים אותו דבר, תרבותם וערכיהם זהים, והזהות מגיעה אפילו עד לדפוסי המחשבה. אם טאוב אומר שהשתחררות מ'ביטול תרבות' או 'רב – תרבותיות' הם הדרך הנכונה, אזי הוא כושל, כי הוא מנציח את המציאות שתוארה לעיל, כי זו התרבות שלנו, של החברה… למשל בישראל תרבות היא ארץ נהדרת, כוכבנות ואירועים של ארבע שקל (ארבע במקור) ולכל היותר אולי איזו התרפקות 'רומנטית' על שירי ארץ ישראל "היפה" בעצב הנוגה הטמון בהם ובמודוס המינורי הבלתי נלאה. זו התרבות, לא ארון הספרים היהודי, או כתבים ציוניים או אפילו ספרות ושירה עברית מודרנית, זו התרבות, כי תרבות היא נחלת הכלל, ומה שהרוב רוצה לצרוך וצורך. ולא קבוצה קטנה של אנשי רוח. וזו התרבות, שמשותפת, בשינויים מתחייבים, בכל העולם המערבי.
דומה שתיארתי מצב עגום שעושה שירות רע לאדם ולייחודו. אולם המצב אינו כזה, רוח האדם היא כה חזקה ושואפת תמיד להתקדם, (והוא עושה זאת בעצמו, לא הפילוסופיה מקדמת, היא אולי מאבחנת. אם כבר, מה שיכול לתרום להתקדמות האנושות זו אמנות, אך זה דיון אחר) ולטעמי הפוסט מודרניות, זו המאפשרת מציאות רב תרבותית או מחיקת איזשהם נכסים תרבותיים שקיימים לכאורה היא היא ההתקדמות. בצד מחיקת תרבות יפה ועמוקה אינטלקטואלית שהביאה עמה המודרניות והגלובליזציה, היא הביאה עמה אפשרות נוספת ונכונה ומעצבת: כיום אנו נמצאים בעידן של גישה אדירה למידע, יש שטף של מידע ואפשרויות, באופן מיידי אפשר לברר או להתעמק בכל נושא. עניין זה מאדיר את האינדיבידואליות שקיימת בכל אדם על היקפו הנפשי, כאבו, חשיבתו האישית ומשיכתו. עניין זה גם מוריד מחשיבותה של תרבות אחידה. (שבלאו הכי סובלת מירידת ערכים הומניים ואינטלקטואליים).
אנשים החזקים באופיים ובעלי ניצוץ אינטלקטואלי יודעים למצוא את דרכם האישית, והיא אינה קשורה לתרבות, אדם יכול להיות סוער וקיצוני בנפשו, וישנם כיום אנשים שיכולים להיות למשל: חוקר אתנו מוסיקולוגיה של שבט האבוריג'נים באוסטרליה אך חי בישראל ובעל מניירות של ערס על הכביש עם טמפרמנט לבנטיני מובהק; פינית שנכנס לה ג'וק בראש והיא נמשכת באופן בלתי מוסבר להרי ההימלאיה; מטפסת הרים ארגנטינאית שמתעניינת בספרות ילדים אירופאית לאחר מלחמת העולם השנייה וכן הלאה. הרעיון הוא שהיום אדם מטפח את עצמו אינדיבידואלית וחוצת גבולות, הוא לא בהכרח קשור בטבורו לתרבות מסויימת או לתרבותו. יתרה מזו, אני מאמין שאותו יציר אב טיפוס שקיים כיום בחברה יתמוטט ויותר ויותר אנשים, ככל שיימשכו הדורות, יבקשו לטפח ולהאדיר את האינדיבידואל שבהם ולמצוא את התשוקה הפנימית החבויה בהם, שיכולה לקחת אותם למקומות הכי קיצוניים ורחוקים ויגדירו אמת פנימית בתוכם על אף קיצוניות נפשם ואופיים. אדם מעצב את תרבותו ובוחר מה לקחת לעצמו מכל השפע הזמין הקיים בעולם. וזו רב תרבותיות אמיתית. בכל אדם יש את התרבות שלו, הוא יכול לאהוב את שירת יהודי תימן ולהתעמק בה ומן הצד השני לאהוב בישול צרפתי וגם שכל מילה שנייה שלו תהיה 'אבאל'ה' ו'כפרות גדולות שלי'. אין ערכים משותפים. לכן אין סתירות. כל אדם לעצמו.
וגם אתה מר דוקטור פרופסור חבר גדי טאוב יציר של תופעה זו, ויציר יפה ונכון. איפה עוד יש בחור נהנתן מחד ואינטלקטואל מאידך, שופוני של אאודי טי טי ומראה של גדולי הפילוסופיה מישל פוקו ופבריציו רבנאלי, שמבין בהסטוריה האמריקאית וגם בחשפניות וכן הלאה.
אז למה לצאת נגד התופעה שעיצבה וקידמה אותך? בשביל לעורר הדים? ואחרי זה גם להלביש תחפושות של ימין ושמאל? מוזר. את הרעות בחברה, בפערים, במדיניות רווחה פגומה וכן הלאה, כדי שתחפש במקומות אחרים ולא באמירות שמהותן היא "הפוך על הפוך" ותכליתן לעודד הדים.
אבל בעצם, יצירת הדים היא הכלי האהוב על בעלי אג'נדה שכמותך, ואני מתייחס למושג בעלי אג'נדה במובן הלא טוב (כי הרי לכולנו יש אג'נדה), את כל אמרותייך ויומרנויותיך להיות פילוסוף ואיש רוח ענק, אתה מסית לכל מני אג'נדות ודרכי מאבק הזויים, למשל פרו-עישון שכאלה, ותמיכה בכל מני נתונים המנמיכים בחומרת העישון הפאסיבי. נתונים אגב, שמזכירים בדיוקם ובאופן שיטוחם הלוגי את הפסיכוקינזיס של אורן זריף. ראוי שאדם מבריק שכמותך מר דוקטור טאלנט טאוב, ייאמץ איזשהי אמת מוצקה משל עצמו וידבק בה. ויפה שעה אחת קודם.
קרליטוס פפה השלישי
יולי 8, 2009 at 9:09
לתגובה הראשונה כאן אין קשר לפוסט, והיא גם קצת מידי לגופו של אדם ולא לגופו של עניין. אבל שיהיה. הבחור התאמץ. אולי זה משעשע. וכידוע, אני לא פוסל בקלות תגובות. ועם זאת, חברים, עדיף לכתוב על הנושא. מי שיש לו משהו לפרסם שאינו תגובה לפוסט, יואיל ויפנה ואם יש בזה עניין גם לאחרים אשמח לפרסם כפוסט.
יום נפלא, לכם ולדגי הבננה,
העורך
יולי 8, 2009 at 10:35
גדי ערב טוב,
ראשית באמת אין זה המקום אך אם כבר נעשה. חשוב שתתיחס.
שנית, אני שותף לדעתך שהכותב לא רק שכתב בעילום שם אלא גם ערבב רעיונות שונים זה בזה וניסה לקשור, באופן אינטילגנטי, בין צרכים אגוצנטריים אישיים לעקרונות של מוסר וחיי חברה וקהילה. אני ממליץ לכותב לעיין במאמר של פרופסור עוז אלמוג שפורסם לאחרונה בנושא זה. ומופיע בבלוג: http://akizel.blogspot.com/2009/06/blog-post_22.html
לילה טוב,דורון
יולי 8, 2009 at 10:39
נ.ב.
אני מאד אוהב את הכתיבה שלך.
תוכן וצורה כאחד
תודה
יולי 8, 2009 at 11:44
אם אפשר, אז לעניין עצמו:
ישנם כמובן תהליכי גיור סוציולוגים, אולם אלו אינם יכולים להסתיר את העובדה המרה כי החברה הישראלית ויתרה ללא מאבק על אחד המפתחות החשובים ביותר לזהותה.
כמו בעניין הלאומיות, גם שאלת הגיור מקפלת בתוכה סוגיות מרכזיות להבניתה של הזהות היהודית הקולקטיבית וטועה מי שחושב כי אין מחיר לניהולן של שתי מערכות השיוך הנפרדות: האינטלקטואלית-דתית, המגדירה ומעצבת את עצמה בתהליך מודע, והחברתית-כלכלית הנתונה בעיקר לכוחות השוק.
במקום להתבשם מעוצמתם של "כוחות השוק" הפועלים ברשותו של הרוב המכריע, יש לצפות מהאליטה האינטלקטואלית של הציבור החילוני, אשר במשך שנים הפקירה את זירת הזהות הדתית והלאומית (וכידוע לא פעם גם פיתחה תיעוב של ממש כלפי אלו) להפשיל שרוולים ולהתחיל לחפש את עצמה גם במונחים של זהות קולקטיבית. דתית ולאומית.
מרגע שתעשה כן, היא תבין ששאלת הגיור איננה פלפול רבני חסר חשיבות אלא אמצעי רב עוצמה לעיצוב החברה וחיזוק הקשרים בתוכה.
יולי 8, 2009 at 14:43
דווקא אהבתי מאוד את קרליטוס פפה השלישי.
כה לחי!
יולי 8, 2009 at 23:14
ברשותכם, אקשור בין ביקורתו של מר קרליטוס על מבקרי הפוסט-מודרניזם לבין נושא הגיור:
בתור אחד שעבר גיור אורטודוקסי בלחץ הסביבה החילונית למהדרין, אוכל להעיד שכוחה ומשיכתה של הזהות הלאומית אינן מוערכות מספיק בימינו. מצב סכיזופרני משהו שבו אשמה הפוסט-מודרנה.
יולי 8, 2009 at 23:39
מקבל את דבריו של יוסי.
מרבית החילונים שאוכלים סטיק עם רוטב שמנת צמים ביום כיפור ולא מוותרים על הבר מצווה של הבן.
רובם לא מוותרים ויוותרו על הזהות היהודית.
עם זאת, פתאום ובלי לשים לב יש עוד מיליון עולים מרוסיה שהרבנים לא מכירים ביהדותם – זוהי בעיה חברתית קשה מאד וזה רק עניין של זמן לפני הפיצוץ.
מדינת היהודים קטנה מדי מכדי להכיל קונפליקטים כל כך מורכבים לאורך זמן.
הרוב החילוני בכלל והאליטה שלו בפרט צריכים לקחת חלק פעיל בתחום עיצוב העם היהודי אשר בציון
יולי 9, 2009 at 1:25
מסכימה עם יוסי האחר.
החברה הישראלית הלכה רחוק מאוד בדרך ההתנערות ממקורותיה היהודיים. יש משקל רב לטיעון שהיהדות גם היא תרמה להתרחקות הזאת בכך שלא נעשה ביהדות הדתית מאמץ מקביל להתאים כמה מאורחות החיים הדתיים למעבר של העם היהודי מקהילה דתית נרדפת לעם ריבוני בארצו. אבל לדעתי התשובה לכך לא היתה צריכה להיות ההתנערות הגורפת של מובילי החברה הציונית בארץ ממקורותיהם היהודים. מישהו, מתישהו, יצטרך להתמודד עם האתגר הזה של עדכון היהדות תוך שמירה על מהותה ודמותה, שהוא לא פחות מהאתגר שעמד בפני חכמינו כש"אספו את השברים" בעקבות חורבן הבית.
יולי 9, 2009 at 10:02
שלום ד"ר טאוב היקר. ואני אומר יקר מתוך כוונה אמיתית, ולא מתוך אותה סולידריות חברתית של אחי, אחוקי, מה המצב, מה קורה, מה פה, מה שם…והתשובה מעולם לא נשמעת.. ובכן ד"ר טאוב היקר באמת, (מאחר ואתה דוגמא מצויינת בהוויתך לכל האמונה החברתית שלי) ראשית, איני תלמידך ואני רחוק מכך, אז באמת אפשר לחסוך ציניות (תכונה מאוסה באופן כללי) בעניין הבחור התאמץ, השתדל, השקיע ומחברותיו מסודרות ונקיות. שנית אני רוצה להתנצל אם באמת 'שמתי רגליים' על בלוגך, נדמה שברור שלא היתה כוונה זדונית מלבד הבעת דיעה, ואם זה מפריע לסדר ולעריכת הבלוג או אפילו לאיזשהו אלגוריתם פנימי נסתר, אז 'תוזיז' את הפוסט למקום אחר ראוי או שאפילו תמחק.
אני אחזור ואומר שאינני מאלה שכותבים, מטקבקים, מרצינים, בעלי דיעה שחייבת להשמע על כל דבר ועניין ואוהבים לשמוע את עצמם (אולי הסיפא תקף בדייטים), את הרצון לשנות את העולם הזנחתי אי שם באמצע שירותי הצבאי. הסיבה היחידה שבחרתי לכתוב היתה תרעומת מהסתירה שמשדר טאוב (ודומיו), ובאיזשהו מקום נמאס לי ממחנכי הדור, מאנשי רוח שמציגים איזשהי 'אמת' שכל אדם אינטילגנט רואה את הסתירה בה, נמאס לי מהלקקנות העצמית הזו, נמאס לי שיש מי שחושב בשביל אחרים בשם אחווה חברתית, נמאס לי מאלה שקובעים לעם ולברירה מהי תרבותם ובכלל מה הערכים שהם צריכים לחיות לאורם ביומיום. ובאופן אישי נמאס לי מהיגדים הסותרים הגשמה עצמית ופיתוח אישי בשם אותה סולידריות חברתית ששומרת את המחשבה והאמת אצל אותם מלוקקים, ולמען האמת אין הבדל מבחינתי בהתנהגות זו בין מר"ן הרב עובדיה יוסף וד"ר טאוב שליט"א.
הביקורת אינה מוכוונת אישית כלפי טאוב, אלא כלפי התופעה, ונדמה שזה מוסבר בבירור בהודעה הראשונה. אחזור ואומר שאני דווקא מחבב באופן אישי את ד"ר טאובת.
היום אין הבדל (סטטיסטי) בין בחור בן 20 מפתח תקווה לזה בן 20 מלוס אנג'לס או לשותפם לרוח בלימסול… התרבות היא אוניברסלית ואף אחד מהם (שוב סטטיסטית) לא באמת קשור לתרבותו שלו (מבחינת מוצא או לאום למשל) באופן הדוק, התרבות היא גלובאלית בעולם המערבי ולמשל כל אלה כאבו ובכו את אובדן הנכס התרבותי – מייקל ז'קסון. אנו לא חיים בעולם בו הרי ההימלאיה מפרידים בין סין לתת יבשת הודו, או בתקופה בה אמן צריך ללכת ברגל 400 ק"מ על מנת להכיר סגנון אמנות חדש (באך בראשית המאה ה-18). האדם ירצה להשתחרר מהזהות הזו וכל אחד יפתח את תרבותו וערכיו שלו עצמו, בלי שהאחר יפריע לו ובלי כפיות דתיות, ערכיות, תרבותיות שרק מגדישות את הסאה המיליטנטית והלאומנית. וידידינו ד"ר טאוב הוא בדיוק אינדבידואל שכזה.
אז ברור שטוב לתקוף את הפוסט מודרניזם, ולהדביק לו רעות חולות, ואפשר שיש בו גם עכבות ובעיות. אולם זה התהליך הראוי, אולי זה יעבור תהליך הגליסטי, והתופעה תתמודד עם היתרונות והחסרונות שלה ותצמח למשהו יפה ונכון בו הדגש יושת על האינדבידואל ולא על "תרבות" (עלק) ולא על ממשל ופקידות, לא בדור הזה ולא בדורות הבאים, אבל זו ההתפתחות הטבעית שמטבע הדברים תלווה בכאב רב.
אגב – אני חייב לציין, שאם האינדבידואל יטפח וימצה את אישיותו שלו, בשום פנים ואופן זה לא יבוא על חשבון כישורים חברתיים או על חשבון אוכלוסיות חלשות, ההשפעה למרקם החברתי תהא הפוכה, ומוזר לי שזה לא ברור מאליו.
קרליטוס פפה השלישי
וקרלוס זה לא שם בדוי
אסטוי רילמנטה קרליטוס
יולי 10, 2009 at 0:54
קרלוס היקר, אם יורשה לי, נדמה לי שאתה מציג את אותה גברת פוסט-סטרוקטורליסטית, אבל באדרת של "קאט דה בולשיט". כלומר, ניקית את הז'רגון האקדמי (ועל כך תודתי שלוחה) אבל השארת את האידאולוגיה האינדיווידואליסטית. אתה מניח כמובן מאליו שמשה מגבעתיים וג'ון מארקנסו חולקים את אותו עולם תרבותי, בשעה שזהו טיעון שדורש הוכחה ואני, לדוגמה, חולק עליו בסקייטבורד.
את העובדה שג'ון ומשה חולקים אלמנטים זהותיים או תרבותיים, קל להוכיח, אולם מאידך לא קשה לטעון שגם כשמת האפיפיור ליאו העשירי ב 1521 , התאבלו עליו ברחבי העולם הנוצרי (אולי לא בלב שלם), גם ג'וליאנו ברומא, וגם מרסל בפאריז, אך לא תטען כפי שטענת קודם ש"אף אחד מהם לא באמת קשור לתרבותו שלו מבחינת מוצא או לאום באופן הדוק". יותר מזה, לי אישית לא מזיז מה קורה עם מייקל ג'קסון וכפי שניסח זאת חבר: "אני לא מאמין שמייקל ג'קסון מת, כי אף פעם לא באמת האמנתי שהוא קיים. זה כמו שיגידו לי שבאגס באני מת."
אז ראשית כל – הנחת הגלובליזציה-מטשטשת-זהות-לאומית היא מוגזמת בעיני, ודורשת הוכחה נוספת בכל מקרה.
שנית אני רוצה לתקוף את הטיעונים שלך בגנות "מחנכי הדור… אנשי רוח שמציגים איזשהי ’אמת‘ שכל אדם אינטילגנט רואה את הסתירה בה…[קצת גידופים]…שיש מי שחושב בשביל אחרים בשם אחווה חברתית, נמאס לי מאלה שקובעים לעם ולברירה מהי תרבותם ובכלל מה הערכים…מהיגדים הסותרים הגשמה עצמית ופיתוח אישי בשם אותה סולידריות חברתית"
זה בעצם אותו טיעון פוסטי מוכר בגנות הגמוניה, בגנותה של שכבה שקובעת (או מנסה לקבוע) לשאר מה לחשוב, מה מותר לחשוב ומה נכון, רק במילים פחות מכובסות. אני רוצה לטעון מנגד שבעוד שאתה מבקש עולם שבו כל אחד יהיה חופשי לבחור מתוך שוק של דעות, רעיונות, אמנות, דת וערכים, אתה מתנגד לקיומן של באסטות ומנסה לגרש את הרוכלים מהשוק הזה. כדי שתוכל לבחור מבין תרבויות, צריך שיהיו תרבויות, צריך שיהיה מי שילחם על שימורן, או על טיבן, או יתווכח עליהן. כדי שתוכל להחליט אם אתה ישראלי או לא, אם זה מרכיב בזהות שלך – מועיל וכדאי שיהיו כל מיני אנשים שחושבים שישראליות זה דבר נורא נורא חשוב שצריך להתווכח ולהגדיר אותו להלחם עליו, גם אם עבורך זה מרכיב שולי (אם בכלל) בזהותך. זה תפקידם של "מחנכי הדור", או שומרי החומות, אם תרצה.
אני חושב שזה לא סביר לצפות ש"כל אחד יפתח את תרבותו וערכיו שלו עצמו, בלי שהאחר יפריע לו", כיוון שפיתוח התרבות והערכים שלך נעשה במשא ומתן עם האחר הזה, ועם הסביבה של שניכם, והספרים שאתה קורא, ועם בלוגים מלוקקים וטוקבקיסטים משועממים.
שבת שלום
(השלישי זה כן שם בדוי?)
יולי 10, 2009 at 3:06
טוב תשמע קרליטוס "הלא מטקבק". התשוקה והלהט שבה אתה חוזר על דבריך וניחוח "המרדנות" שעוטף אותם, מעלים חשד כי אתה פשוט לא מודע לכך שאתה מדברר את הלך הרוח הדומיננטי בקרב מעצבי דעת הקהל ובעלי הכח בישראל. יכול להיות שזה מפאת גילך הצעיר, ויכול להיות שזה ביטוי נוסף לכך ש"החתרנות" ו"הביקורתיות" הפכו למרכיב רטורי מחייב בשיח הפוסט-מודרני – גם כשהוא השליט וזה שאמור להיות מבוקר.
באשר לחזון האוניברסלי שלך, שהיה בהצלחה לך ולמייקל ג'קסון. דרך אגב, כשתצטרך שמישהו ישלם מיסים עבור שירותי רווחה לחלשים שבסביבתך, יתגייס למילואים כדי להגן על אורח חייך המערבי – תפנה לחבר בלוס אנג'לס.
יולי 10, 2009 at 8:08
האם ניתן להגיד שפוסט-ציונות היא סתם אליטיזם? אני פוסט-ציוני, משמעו אני מהאליטה?
מי הם הציונים כיום? מזרחיים, עולים חדשים ואנשי הפריפריה. למרות שעברו 20 שנה ממתקפת "ההיסטוריונים החדשים", הפוסט צינוות לא חילחלה לצבור הרחב
לאן כן חילחלה הפוסט-ציונות? האליטה הישנה- עיתון הארץ, מדעי הוח והחברה, מוסף התרבות של ידיעות אחרונות. במוסף התרבות של ידיעות כתוב על איך הזמר המזרחי "כבש את קיסריה", ועכשיו "המוזיקה האיכותית" צריכה למצוא מקום חדש. הציונות "נכבשה" ע"י מזרחיים, פריפריה ועולים חדשים, ועכשיו האליטה צריכה למצוא בית חדש- "פוסט ציונות"
יולי 10, 2009 at 8:26
אני מעוניין לקשר בין תוכן הפוסט לבין דברי קרליטוס פפה השלישי. שניהם מלמדים על מורכבות החברה בה אנו חיים. הגיור הסוציולוגי שעליו כותב יעקבוסון הוא מורכב. הצעירים הישראלים הללו חוזרים לבית בו ייתכן שישנו עץ אשוח בכריסמס, ובו סבא וסבתא ברוסיה עדיין הולכים לכנסיה.
מציאות רב-תרבותית היא עובדה קיימת לגביהם, והיא מייצגת את דברי קרליטוס לגבי הזהות הפוסט-מודרנית.
כל ניסיון ליצור אחידות תרבותית בתוך מציאות שכזו הוא קשה ביותר, ולא צריך להצטער על כך, יש יופי רב ברבגנויות הזו.
יולי 10, 2009 at 19:01
עצוב לומר את זה, אבל כיום יותר קשה להיות נוצרי בארץ יהודית, מאשר יהודי בארץ נוצרית. יש פערים עצומים בין המנטליות של פתיחות במערב כיום לעומת הסגירות בישראל.
המאמר של יעקובסון שאני מעריכה את כתיבתו רק מוכיח את זה. על פי הגדרה ישראלית הוא בוודאי איש שמאל ליברלי, אבל אם היה מישהו כותב דברים דומים על יהודים או מוסלמים באירופה היו ממהרים לתייג אותו כאיש ימין-שמרן. מה אומר יעקובסון? אנחנו מוכנים לקבל מיעוט דתי בתנאי שהוא מסתגל לרוב, ומתאים את אמונותיו לזרם המרכזי, כולל הזדהות עם החגים הדתיים של קבוצת הרוב.
אם ישראל היתה חברה פלורליסטית, היתה מאפשרת גם לנוצרים להזדהות ככאלה ולהרגיש שלמים ולא מבויישים עם בחירתם. הנוצרים בישראל הם היהודים של פעם.
יולי 11, 2009 at 9:44
גיור סוציולוגי זה דבר נורא נחמד – אבל בפועל קיימת רשימה שחורה (בלי מרכאות,בקשה) של פסולי חיתון – נניח, כאלו שאימם אינה יהודיה, עברו גיור רפורמי בלבד ועוד..
גיור אורתודוכסי המבטל את הוצאתך מאותה רשימה שחורה הוא בבחינת מסה ארוכה ומייגעת, וגם עניין הנתון לשרירות-ליבם של רבנים היכולים לבטל את הגיור הנ"ל, גם שנים לאחר שאושר – כלומר, אם נולדו לך בינתיים ילדים – אתה תחזור אל רשימת פסולי החיתון וילדיך גם הם יצורפו אליה.
נניח שיתרחש אותו הנס (כן, בטח) שיאפשר הפרדה בין דת למדינה, ומכאן – נישואים אזרחיים וחקיקה המגבילה את סמכותם של רבנים לביטול גיור לאחר שאושר – עדיין תישאר אותה רשימה שחורה של פסולי חיתון במשרדי(מרתפי?) הרבנות, ועדיין עמישראל – כלומר, בולסי הסטייק בשמנת, אוכלי השרצים הנוסעים לים בשבת ולא תמיד צמים ביום כיפור – רוב לא מבוטל מהנ"ל עדיין ירצו בחתן/כלה יהודים כשרים ללא הסיבוך של 'פסולי חיתון'.
מתי תבוא מהפכה של ממש?
כשהנושא של יהודי כשר או לא למטרות חיתון יפסיק להיות אישיו עבור 'עמישראל' והוריו, ועד אז – לדבר על המודרנה בקונטכסט הזה עם או בלי פוסט זה לא ממש לעניין..
יולי 12, 2009 at 4:10
שיר, תשובה טובה.
יולי 15, 2009 at 11:19
הרומנטיזציה שקרליטוס ואלי אושרוב עושים לפילוג המגזרי, הפערים הכלכליים וההתפוררות החברתית – המוצגים כאיזה פסטיבל חינני ואקזוטי של 'זהויות אותנטית' – היא חלק מהצידוק האידיאולוגי שמהפכת ההפרטה סיפקה לעצמה. זו עוד דוגמא עצובה לאופן בו הפיכתם של חלקים בשמאל לפוסט-מודרניים מעקרת אותם מתוכן, ורותמת אותם לצרכיו של הימין.