גדי טאוב

 הערה מקדימה: אמרתי ברשימה שלהלן ש"מחקרים הראו" קשר מובהק בין מדיניות קיצבאות ילדים לבין מספר הילדים למשפחה בסקטור החרדי. התבססתי על נייר המדיניות "מגמות דמוגרפיות בישראל" (אפשר להוריד אותו ב PDF) שחיברו ד"ר עוזי רבהון וגלעד מלאך עבור מרכז מציל"ה.

החרדים בישראל אינם משיבים עטרה ליושנה, הם משיבים את הגלות ליושנה. הויכוח בינם לבין הציונות הוא לכן עמוק ועקרוני בשני הכוונים. לא רק הציונות אינה מקובלת על החרדים, גם הפסיביות החרדית אינה מקובלת על הציונים. ברוח זו בדיוק ביקשה הציונות לשנות את חייהם של היהודים: להפוך אותם, כלשונו של בן-גוריון, לאנשים "עומדים ברשות עצמם", אנשים שלוקחים אחריות על גורלם. המאבקים הצצים בזמן האחרון בין המגזרים – החניונים בירושלים, שאלת הגיוס החוזרת ועולה לפרקים, הכתבת המדיניות הכלכלית בידי ש"ס, שאלת הגיור, שאלת לימודי הליבה – כולם נוגעים באי-הסכמה מרכזית זו: בעיני הרצל ובן גוריון המדינה היא הביטוי הממשי של עצמאות היהודים. בעיני החרדים המדינה היא שלטון זר. וכמו בגלות צריך להוציא ממנו כמה שאפשר ואפשר במקביל לראות בו כוח משוקץ שדאגה לעתידו ויציבותו אינה מעניינם של היהודים.

לכן, למשל, שיעור השחיתות העצום בש"ס, שאותו הזכיר לפני זמן מה ירון לונדון במדור זה, אינו עדות לאופי שונה שיש לאנשי ש"ס, אלא לחולשת המעצורים בפני גזילה מן הקופה הציבורית: מהפריץ אפשר לקבל הטבות אבל הכללים שהוא מכתיב הם "גזירות" יותר משהם חוקים. השותפות במשחק הפוליטי היא דרך לקבל בחסד, ולא זכות שכל אזרחי הפוליטיאה שותפים לה. לכן אין זה מקרה שהרב עובדיה יוסף לא יצא מעולם נגד השחיתות במפלגתו: המחויבות לחוק איננה עניין מוסרי, אלא עניין פרגמטי. 

אבל כשם שלחרדים יש תחושה שהם אחראים לגורלם של יהודים חילוניים במובן הדתי – עליהם לנסות להחזיר אותנו לדרך הישר, כלומר לדרך התורה – כך לציונות יש תחושה של אחריות כלפי במובן הפוליטי. היא מבקשת לעודד אותם להפוך לאנשים עומדים ברשות עצמם גם כלכלית, וגם כשותפים למחוייבות למדינה המשותפת. לכן, למשל, הויכוח על תוכנית לימודי הליבה אינו רק ויכוח על תרבות, אלא גם על יכולתה שלה המדינה למלא חובה חשובה שלה: לספק לאזרחיה אמצעים לעמוד ברשות עצמם, כישורים שבעזרתם יוכלו להתמצא ולהתפרנס בעולם כלכלי מודרני. כניעת המדינה בנושא תוכניות הליבה היא לכן בגידה במחוייבותה גם כלפי ילדי החרדים. מדינת ישראל מעניקה למיעוטיה אוטונומיה תרבותית וחינוכית רבה, אבל אין היא מחוייבת לממן חינוך שהיא סבורה שהוא מזיק. העובדה שויתרנו על התניית מימון מדינתי של חינוך במחוייבות לתוכנית ליבה בלימודים היא לכן טעות מן הצד הפרגמטי והמוסרי כאחד.

אבל קשה בהרבה מן הטעות הזאת היא הכניעה בנושא קצבאות הילדים. נתניהו הרוויח את כיסאו בשל הכניעה הזאת, והוא דווקא מודע למחירה. מאחר שמחקרים הראו הפחתה דרמטית בשיעור הילודה עם ביטול הקיצבאות, החזרתן פירושה הגדלת הסקטור החרדי תוך הקטנה של יכולתו להתפרנס.

מה עושות הקיצבאות? הופכות את השיקול הכלכלי והפרגמטי – את האחריות ההורית – על ראשם. במקום שאדם יחשוב אם הוא יכול לפרנס עוד ילד, הוא מתפרנס מהולדת עוד ילדים. איננו יכולים להכריח את החרדים לקבל את עקרון אחריות האדם על גורלו, אבל במקרה הזה אנחנו ממש מעודדים אותם להתנער מאחריות מעמידה על רגליהם. הם עומדים, בעזרת השם, על רגלינו. במו ידינו אנחנו מקטינים את הרגליים ומגדילים את הסקטור שהן תצטרכנה לשאת. זה המחיר האמיתי של כיסאו של נתניהו.

הרשימה פורסמה בידיעות אחרונות ב 13.7.2009