• אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
• כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=398
• תגובות ב-RSS

22 תגובות לפוסט ”איך אוטמת האליטה את עצמה לסבל הזולת“

1. מאת דור:
   

   יולי 29, 2009 at 11:36

   נראה לי שעשית לעצמך חיים קלים מדי עם הביקורת של אלמוג בהר. לפני הקטע שאתה מצטט הוא אומר כך:

   "תנו בנפשכם על מה צריכה הנפש להתקומם יותר אחרי ששמעה כך: האם על כך שהמבקר הנבון והמצוטט החסיר רבות בהכרותו עם עולם הטקסטים העבריים, וחש בנוח לעמוד עם כל חסרונותיו ולהודיע מסקנתו שזה הטקסט עולה על כולם; או על כך, והסיבה השניה רחוקה יותר אך גם מגעת יותר אל שורש העניין (ומבטלת את הצורך להתקומם בשל הסיבה הראשונה), שכל העניין מסתכם אצלו ב"עלבון המזרחי" (אומנם הוא יורש עלבון זה מעוז עצמו)."

   אז יש לו שתי טענות מהותיות כנגד דברייך, האחת שלדעתו אתה פשוט לא מכיר מספיק את הספרות הרלוונטית כדי להכריז את שהכרזת, ושנית שלפטור את העניין במזרחי כעלבון זה עלבון לאינטליגציה. רק אחר כך, וכהסבר אפשרי לכשלים שהוא מייחס לך, הוא עובר לדבר על היותך אשכנזי.

   יכול להיות שיש לך תשובות טובות לטענות שלו, אבל אין למצוא אותן בתגובה שלך.

2. מאת עידו לם:
   

   יולי 29, 2009 at 13:32

   זה מזכיר לי גם שמתי שמואלוף תקף אותך בעבר, מעניין כמה הרדיקלים וונבי יכולים להשתטות להתקרבן להיתמם להתגזען ואז להאשים את כול העולם בחולי של עצמם.

3. מאת ברק:
   

   יולי 29, 2009 at 13:46

   דוגמה נוספת
   היה פעם ח"כ וסגן-שר במפלגת העבודה (נשמט לי שמו), שבמהלך ראיון (לדניאל בן-סימון) התבטא והביע חשש על כך שבעדה המרוקאית הם עדיין חיים בתחושה קבועה של עילבון וקיפוח, ותחושה זו מפריעה להם להתקדם בחיים (משהו כזה).
   מפלגת העבודה "טרפה" אותו על שהעיז להתבטא בנושא והוא אולץ לפרוש מחיים פוליטיים.

   גם בסוגיית ערביי ישראל יש אותה בעיה. אסור לדבר.

4. מאת יואב ש (אני ראשון!!1):
   

   יולי 29, 2009 at 15:05

   במובאה הנ"ל כשלעצמה אין את מה שאתה טוען. אך כמובן יתכן ואפילו סביר שאתה צודק שהרי אתה מכיר את הקודים של השמאל ויתכן שאתה יודע מהו ההקשר והמניע של אותו כותב גם אם הוא לא כתב בצורה מדויקת. אבל יש כאן עניין מהותי יותר. זאת עובדה שבערוצי המידע הארציים המידע על השקפות מצביעי הליכוד וימינה מובא ע"י אנשי שמאל (ספרו של עמוז עוז בכלל זה). אני זוכר את אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית או איש אחד שנדמה לי שקראו לו סמי שטרית (משהו כזה) שהם כביכול מזרחים אותנטים שהביא את קול הזעם המזרחי. אבל מה לעשות, מדובר באנשי שמאל רדיקליים אולטרא חילוניים בעוד המזרחי הממוצע בישראל הוא ימני ומסורתי. בנוסף, אותן טענותיהם (נרטיב בשפת המגזר האינטיליגנטי שלצערי אני לא שייך אליו) של אותם מזרחים מקצועיים הן יותר גיור שלא כהלכה של טענות השחורים בארה"ב. אפשר לשער שאותם מזרחים מקצועים שקיבלו את החינוך התרבותי שלהם בארה"ב אמרו היי גם אנחנו רוצים, רק שנתקלו בבעיה. בישראל, מה לעשות, אין שחורים ואין לבנים ואין השקפות על עליונות גזעית. אז מה אומר בן הכפר לאחר שחזר מהעיר הגדולה? פשוט: המזרחים הם השחורים שלנו , עיירות הפיתוח הן שדות הכותנה ואני לפחות מרטין לותר קינג. בהמשך ההשקפה הזו מקבלת תהודה גדולה בכלי התקשורת המרכזיים ושאר מוקדי הכח של העבודה מרץ, וזאת בלי קשר למידת נכונותה, כי היא מאשרת לאליטת העבודה-מרץ שהיא נאורה כמו בעיר הגדולה.
   כולנו רואים את המציאות רק לאחר שהעברנו אותה דרך מסננת של השקפת עולם מוקדמת, ואנו מקשיבים יותר למה שמאשר אותה. ככה כולנו. עמוס עוז, איש עבודה-מרץ, שמע קולות כאלו ואחרים אבל סביר שהעלה על הכתב את מה שחשב מלכתחילה להשקפת מזרחית/ ימנית אותנטית. את השאר פשוט סינן. אתה בחרת להעביר דווקא את ספרו של עוז לסטודנטים שלך. שמה זה בגלל שהוא מאשר את מה שאתה שמלכתחילה חשבת על הימנים/ מזרחים? נראה לי שאם היית קורא ספר של עולה מזרחי/ימני בו הוא מספר על הקשיים שלו יחד עם הקשיים של השכן שלו הפולני ניצול השואה שכל משפחתו נרצחה – לא היית מעביר אותו לסטודנטים שלך. מאיפה אתה יודע על השקפות המזרחיים הימנים, שמה גם אותך הכריחו לקרוא בתיכון את תרנגול כפרות של אלי עמיר? אתה יודע – אלי עמיר הוא איש שמאל.
   הבעיה איננה באשכנזי שכותב על מזרחים או איש שמאל שכותב על ימנים. בוודאי מטופשת ההשקפה לפיה רק למזרחים מותר לכתוב על מזרחים וכתיבה של אשכנזי על מזרחים היא גזענות/ התנשאות/ קולוניאליסטיות ושאר המילים של הפי.סי. הבעיה היא גילוי העריות האינטלקטואלי של אליטת העבודה מרץ. אנשי עבודה-מרץ מדברים עם אנשי עבודה-מרץ, מסבירים לעצמם, ואחר כך מצטטים את עצמם.
   הפיתרון הוא לצאת מהבועה ולהתעמת עם השקפות אחרות. באמת היה הכרחי שאתה, איש שמאל, תצטט איש שמאל, כדי להעביר לסטודנטים מהשמאל, השקפת עולם של הימין?

5. מאת יוסי:
   

   יולי 29, 2009 at 21:10

   קל להתקומם מבהר כי הוא כותב בז'רגון מעצבן של אקדמאים בתחום מדעי הרוח. אבל נדמה לי שיצרת איש קש וחבטת בו. למשל, אומר בהר מיד אחרי הפיסקה שציטטת: "איני כותב זאת כדי להכשיל את אפשרות הקריאה האשכנזית בחוויה המזרחית." והטיעון שלך הוא בעיקר נגד איש הקש "על אשכנזים אסור לעסוק בכאבם של המזרחים".

6. מאת נו באמת:
   

   יולי 29, 2009 at 21:13

   לכלכת, גדי טאוב. כפי שנכתב כבר, אתה עושה חיים קלים לעצמך ועוול לבהר. למי שמעוניין לקרוא את הגרסה המלאה – הינה קישור:

   http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4441

   דרך אגב, טאוב, מדוע לא כללת קישור כזה בפוסט המקורי שלך?

7. מאת גדי טאוב:
   

   יולי 30, 2009 at 0:00

   דא? הקישור כלול ברשימה. נסו קליק על המלים ב"בלוג שלו" ותיראו קסם…

8. מאת אמיר:
   

   יולי 30, 2009 at 0:17

   אני לגמרי מסכים עם גדי. "איני כותב זאת כדי להכשיל את אפשרות הקריאה האשכנזית בחוויה המזרחית.“ – זהו רק מס שפתיים. למה סופר אשכנזי לא יכול לייצג את החוייה המזרחית, כמו כל חוייה אחרת, בצורה הטובה ביותר?
   אני לא אומר שזה כך, פשוט שזו אפשרות סבירה (כמה כותבים מזרחים ברמה הגבוהה ביותר יש?) ואין מה להתבייש ממנה.

9. מאת אלי א.:
   

   יולי 30, 2009 at 0:42

   ההשוואה ל"פרש" מאוד מעניינת אבל אם כבר היא חושפת חולשת בטיעון של בעל הבלוג (שבעניין הזה אני דווקא יותר נוטה להסכים איתו). "פרש" הוא לא סרט ריאליסטי שמדבר על "בעיות חברתיות", אלא יותר פנטזיה עירונית עם גיבורים שחורים.
   וכן יש בה מימד של גזענות אם משווים אותה ל"הסמויה", למשל. שזו סדרה שמתארת באופן בוטה את הווי החיים של השחורים בבולטימור אבל אף אחד לא טוען שהיא גזענית, על אף שיוצרה, דיויד סימון, לבנבן. יש דקויות של התנשאות שקשה להבחין בהן מבחוץ. להביא את "פרש" כדוגמה לסרט חברתי, זו חשיפה של הבעיה.  

   באשר לביקורת של בהר לא ברור לי איך הוא הגיע למסקנה: "עליך הקורא מוטל להשלים ולקרוא: אם האשכנזים לא ייצגו את המזרחים, ויתבקשו להניח מידם תפקיד אוריינטליסטי ופטרנליסטי זה, הם יתנערו מן המזרחים, כיוון שייצוג עצמי של המזרחים לא יצליח לעורר בהם הזדהות. אין ספק שיש לטיעון זה ערך פוליטי, גם אם הוא מביך אינטלקטואלית, אטום רגשית ופגום מוסרית." האם לא ייתכן מצב שבו גם אשכנזי יכתוב על סבל המזרחים וגם מזרחי יכתוב על סבלם? מדו הוא מניח שזה מה שמשתמע מדבריו של המבקר? בכך צודק בעל הבלוג כשהוא חרד לאפשרות שלא יהיה אפשר לכתוב על סבלו של "האחר" ויותר מכך לכתוב בלי לדפוק חשבון. זו בעיה, אבל כדאי להקשיב לקולות שאומרים שיש דרך אחרת לכתוב על "האחר", ע"ע "הסמויה" מול "פרש".  

10. מאת Daniel:
    

    יולי 30, 2009 at 2:57

    I am adding a comment from Behar´s own blog, that represent my point of view about the matter. if you´d like, you can read Behar´s comment to this comment, and see how his answer is lost in a sea of academic P.C words and P.C point-of-views

    thanks for reading, sorry for the english

    דודי בתאריך 7/29/2009 7:49:56 PM

    אלמוג שלום

    עיקר הדברים, לא הייתי שולל על הסף את האפשרות שעמוס עוז דווקא כן השכיל לבטא את העלבון המזרחי בצורה טובה בספרו דנן, למרות היותו אשכנזי.

    אני רוצה להאמין, שאדם יכול לכתוב על בעיות שאינן שלו, לקרוא על בעיות שאינן שלו (אחרת מה הטעם בכלל, את בעיותיי שלי אני מכיר); שאם יש יכולת הקשבה וצפייה וכתיבה (לכותב) וקריאה (לקורא) והזדהות (לשניהם), אז המוצא אינו מגבלה, וגם אשה סינית יכולה לקרוא ספר שכתב קשיש טנזני על מצוקת ילדי דורטמונד.

    ההשוואות שלך קיצוניות, כמדומני עד לרמה שבה הן מאבדות מכוחן: עמוס עוז והאנשים שעליהם כתב דוברים באותה שפה (בניגוד לנורבגי בפינלנד), הוא לא הוכרז כ"גדול הספרים המזרחיים" אלא כספר שהיטיב לבטא את העלבון המזרחי. אני לא יודע מה בדיוק קרא טאוב, אבל אני מקווה שקרא יותר מספר אחד. אולי טעה או הפריז בשיפוטו – אבל הוא בהחלט לא פסול אוטומטית על סעיף העדה.

    את "פה ושם בארץ ישראל" קראתי מזמן, אני זוכר אותו בקווים כלליים לטובה. הוא היה כנראה משעמם אילו הגביל עצמו עוז לראיונות עם סופרים בני ארבעים ממין זכר וממוצא אשכנזי.

    אתה יוצא נגד "האובססיה לדבר בשם האחרים" וזה בעיניי הפוך בדיוק ממה שנכון. אדם שחושב על סבלו של אחר, כותב על סבלו של אחר, והוא עושה זאת בכנות, עם הקשבה ובלי התנשאות – רע הוא עושה בעיניך? צריך להשתיק אותו? לומר לו שיבדוק לאיזה קבוצה הוא שייך, ושיכתוב על הצרות שלה בלבד? אני מסכים עם דברי טאוב שציטטת (המתחילים ב"היום הבון-טון…"). אני לא מסכים למה שאתה קורא שם בין השורות, שלומר שלאשכנזים מותר לכתוב על מזרחים (מה שאמר טאוב) זה כמו לומר שלמזרחים אין טעם לכתוב על עצמם כי זה לא יעורר הזדהות (מה שהסקת).

    סליחה על האריכות.

11. מאת ג'ו כלום:
    

    יולי 30, 2009 at 3:57

    יוסי, תקרא עד הסוף.
    "עלבונו של המבקר בשל חוסר הנכונות של המזרחים להכיר בו כאליטה אשר תעז לדבר בשמם, ובשם כל ה"אחרים". האובססיה לדבר בשם האחרים, כמעט כזכות מולדת, מזכירה לקוראים, אגב, כמה מעט כתב עוז על עצמו ומקומו בספרו "פה ושם בארץ ישראל", שבו חיפש את אותם "אחרים", וכמה חוסר נוכחות זה הוא חוסר נוכחות רק לכאורה, כיוון שלמעשה עצמו ומקומו ניבטו מכל שורה בספר."

    אני קורא את זה ואני מרגיש כאילו אני לוקח גלולת טירוף, כאילו אני אליס בארץ הפלאות והעולם מסביבי מתעלם מחוקי הפיזיקה. מזרחיים זה לא אחר, הומואים זה לא אחר, עולים זה לא אחר. סגמנטציה כזאת של החברה אפשר להמשיך עד שאף אחד לא יכול לכתוב על שום דבר שהוא לא חווה על בשרו האישי, כי אז זה לכתוב בשם איזה אחר מדומיין.
    אני יודע שזה רק אני, אבל מעולם לא ראיתי אף ישראלי כ'אחר'. אני עצמי חצי אשכנזי וחצי מזרחי, ואני לא מכיר הרבה אנשים שהם לא בני תערובת כמוני. ההפליה המזרחית היא חלק מההוויה הישראלית בדיוק כמו שסיפורי העליות האחרים הם חלק נכבד בזהות הישראלית שלי, וקשה לי לדמיין את זה אחרת.

12. מאת ליוסי:
    

    יולי 30, 2009 at 4:16

    ויש עוד המשך:

    "דווקא דרך התיווך של ספרו של סופר מוכשר ואשכנזי מצליח מבקר מוכשר ואשכנזי להזדהות עם חוויה מזרחית, ואין להמעיט בערכה של הצלחה זאת."

    מעניין שכותב הבלוג שמט את המשפט הזה. האם כותב הבלוג לא יכול להתמודד עם טיעונים מורכבים? האם היה לו אינטרס אישי בהשמטת משפט כזה שמטיל צל על טענתו? האם כותב הבלוג לוקח רק את המידע שמתאים לו ולצדקתו?

13. מאת שרית:
    

    יולי 30, 2009 at 5:20

    קראתי את המאמר המלא בבלוג של בהר, ונראה שכדאי להדגיש כמה נקודות:
    לא גדי טאוב, ולא עמוס עוז טענו שהעלבון של המזרחים ממצה את "הבעיה מזרחית". הבעיה המזרחית היא מורכבת מאוד, וכמובן שיש מקום לדבר על אפלייה במישורים רבים, לנתח אותה, למחות נגדה ולתקן אותה. אי אפשר להסיק מדבריו של טאוב שהוא מתעלם מכל אלה ופוסק שהעיקר זה "העלבון המזרחי".

    הסופר עמוס עוז נפגש עם אנשים שונים ממנו בחברה ומנסה להביא את הקול שלהם. דווקא זה שהוא רחוק מהם (הוא אשכנזי והם מזרחים, הוא יהודי והם ערבים, הוא אז קיבוצניק והם עירוניים) הופך את המיפגש לחשוב ומרתק. נראה לי הוא משתמש ביכולות הספרותיות שלו כדי לנסות ולהכנס אל האחר, להתבונן, להקשיב, לכתוב.
    כל זה לא מבטל או מטשטש את המרחק שבין העמדה של עוז לעמדת הדמויות בספר. עוז לא הופך להיות השופר שלהם בגלל שהוא אשכנזי ולכן הוא עושה את זה יותר טוב.
    נראה לי שמה שגדי אומר הוא שיש ערך עצום בלהיות במקום אחד ולנסות להיכנס לנעליו של האחר. הניסיון להיכנס לנעלי הזולת, בלי היומרה לדבר בשמו לחשוב במקומו, הוא האלף-בית של רגישות חברתית. כל חוויה ספרותית בין אם בקריאה ובין אם בכתיבה – יש בה משהו מזה.
    כל זה לא מערער בשום דרך על החשיבות של המזרחים שמספרים על עצמם, על ימנים שמספרים על עצמם, על ערבים שמספרים על עצמם, כפי שעוז יודע לספר גם על עצמו. כן ירבו.
    וכן ירבו גם אנשים שרוצים לצאת מעצמם ולנסות ולהעמיד את עצמם במקום האחר: סופרים, אנשי רוח, אנשי תקשורת, פוליטיקאים וסתם אנשים ברחוב.

14. מאת דור:
    

    יולי 30, 2009 at 8:15

    שרית, אהבתי מאד את התגובה שלך. גם את תוכנה וגם, לא פחות חשוב, את הסגנון והטון. אני חושב שגם בהר וגם טאוב לקחו פיסקה אחת של דברי האחר והפכו אותם להזדמנות להרוויח נקודות או להוכיח איזו תיזה, בשיח תוקפני ולעומתי על חשבון ניסיון לדיאלוג אמיתי. התגובה שלך מחזירה את המימד הזה, ואני משער ששניהם היו מסכימים איתך.

15. מאת הקורא בקפה:
    

    יולי 30, 2009 at 11:40

    בתור בן של הורים שעלו מארץ מוסלמית (תימן)נחשלת ופרימיטיבית,להטיל עליהם אשמה כל שהיא,שהם לא היו מערביים מספיק,זהו נטל כבד .אבל היופי שבדבר שאנחנו סוגרים פערים בהשכלה ודור הנכדים עולה עשרות מונים מדור המדבר,אני מאמין גדול בגיניוס היהודי שיפעל לצימצום הפערים,צריך רק סבלנות.

16. מאת ניר רייזלר:
    

    יולי 31, 2009 at 5:28

    מה שבעייתי כל כך בביקורת של בהר הוא ההנחה המגולמת בה, לפיה הגורם העיקרי הקובע זהות אינו השתייכות לאומית ופוליטית, אלא מוצא אתני. מ'פוליטיקה' אופנתית זו של 'זהויות' נובע שישראלי החושב ב'אנחנו' ייחשד בצביעות מאחר ותחנות נדודיה של משפחתו הן, ולא מחויבותו הערכית וזיקתו הרגשית לעמו, הן הקובעות מיהו ואת מי כביכול הוא מייצג.

    כך, בשם איזה 'פרויקט שחרור' ערטילאי, נחשפת משמעותה האמיתית של אותה גישה – כפיית זהות בלתי ניתנת לשינוי על הפרט ושלילת חירותו להגדיר עצמו באופן דינמי עם פרטים אחרים בחברה אליה הוא משתייך, מתוך מרקם חייהם המשותף.

    הפונקציה החברתית-כלכלית של אותה 'דאגה לאחר' היא דווקא הנצחתו כאחר, ובמלים אחרות – מיגזור החברה וערעור היסודות המלכדים שבה, המגולמים במדינת הרווחה. לא תמיד כל מה שמצלצל 'פוליטיקלי קורקט' הוא גם נכון פוליטית.

17. מאת דור:
    

    יולי 31, 2009 at 22:45

    ניר, קצת קשה להתייחס ברצינות לאוסף כזה של סיסמאות וקלישאות המכוון כלפי גירסת קש מופרכת של פוליטיקת זהויות. אבל בכל זאת-

    פוליטיקה של זהויות אינה גורסת שכל הנשים, או כל המזרחים, או כל ההומואים, המהגרים מרוסיה, וכו', הם זהים, והיא אינה "כופה זהות בלתי ניתנת לשינוי על הפרט". היא רק אומרת שלהרבה נשים, מזרחים, הומואים, וכו', יש נקודת מבט משותפת, פחות או יותר, הנובעת מכך שהם גדלו כנשים, הומואים… בחברה גברית, סטרייטית, וכו'. ופוליטיקת הזהויות גם גורסת שלנקודת המבט הזאת יש חשיבות פוליטית, חשוב להשמיע אותה ולהביא אותה לדיון הציבורי, וחשוב שיעשו זאת (גם) נשים, הומואים, מזרחים, שחורים.

    ומה שאתה מכנה בנון שלנטיות פרוייקט שחרור ערטילאי דווקא השיג לא מעט הישגים. לא הרבה שנים חלפו מאז גברים החליטו עבור נשים מהו אונס ומהי הטרדה מינית, ופסיכיאטרים סטרייטים סיווגו הומואים כסוטי מין וחולי נפש, או שקובעי תרבות אשכנזים התייחסו למוסיקה מזרחית כמוסיקה נחותה. כל השינויים האלה קרו (גם ובעיקר) בזכות חברי קבוצות המיעוט המופלות שבהדרגה התחילו להשמיע את קולם ולהביא את נקודת מבטם אל הדיון הציבורי. זה שברק אובמה הוא נשיא ארצות הברית, והוא ממנה את סוניה סוטומאיור לבית המשפט העליון, מראים לך עד כמה פרוייקט השחרור הזה לא היה ערטילאי בכלל.

    מזה לא נובע, כמובן, וכמה פעמים צריך להגיד את זה, שאין גברים פמיניסטים, שאשכנזי לא יכול לייצג מזרחי (כפי שאלמוג בהר עצמו אומר), או שאין ערכים משותפים, או בסיס לסולידריות חברתית. אלא שאת כל זה צריך לעשות בזהירות, מתוך קשב מודעות ורגישות לחוויות העולם ונקודות המבט השונות של כולנו, מבלי למחוק את השוני בדרך, ובעיקר בעיקר מבלי להיכנע מהר מדי לנטייה הטבעית להניח שנקודת המבט שלי מייצגת גם את האנחנו.

18. מאת ניר רייזלר:
    

    אוגוסט 1, 2009 at 4:01

    אתה מייחס לי דברים שלא אמרתי, דור. לא כתבתי שפוליטיקה של זהויות מאחידה, אלא שהיא כופה. גם השחרור שאתה מתייחס אליו הושג ברובו דווקא במסגרת חברה פלורליסטית בעלת ערכי יסוד די מוצקים, ולא בשלב ההתפוררות שאתה מאדיר – ובמסגרתו נשים נאלצות ללבוש רעלה ולהיות מוכות על ידי בעליהן, לדוגמא, במדינות מערביות למהדרין, עקב אי נכונותו של הרוב לדכא חלילה את תרבותם האותנטית.

    אבל אם קשה לך להתייחס ברצינות, זה באמת בסדר. אתה מוזמן להמשיך לכתוב במתכונת, בסגנון וברמת הניתוח הנוכחיים אם זה קל לך יותר.

19. מאת ברק:
    

    אוגוסט 1, 2009 at 6:00

    הטיעון של בהר מביס את עצמו:
    טאוב חושב שעוז הוא הטקסט הטוב יותר לייצוג המזרחים משום שעוז מדבר ב"אשכנזית", לכן עבור הקורא טאוב, עוז הוא אכן הטקסט הטוב ביותר.
    אבל הטיעון הזה מביס את עצמו, שכן לפי בהר כותב מזרחי לעולם לא יוכל לייצג את עלבון המזרחיים בצורה הטובה ביותר לקהלים אחרים. לפי בהר, רק סופר מזרחי יכול ליצור את הטקסט הטוב ביותר לייצוג מזרחיים – כי הוא מדבר ב"מזרחית", אבל משתמע מכך שרק סופר אשכנזי יכול לייצר את הטקסט המיטבי ה"אשכנזי".
    לפי הטיעון של בהר – הטקסט המזרחי לעולם לא יוכל לצאת החוצה לעולם ולקהלים אחרים (קרי, לייצג אותם), כי הוא יהיה "מזרחי" מידי. האשכנזים לעולם לא יוכלו להיזדהות איתו או להבינו. מכאן, שהטקסט לייצוג המזרחיים החוצה, חייב להיות דווקא על ידי כותב אשכנזי.

    לפי הסתירה של בהר, אשכנזי חייב להיות הכותב הטוב ביותר לייצוג עלבון המזרחים. אמנם יש טקסטים מזרחיים טובים יותר (בהר כמובן לא מציג אף אחד מהם), אבל הם חסרי-ערך שכן אשכנזי לעולם לא יוכל להבין אותם כהלכה. מכאן, שהטקסט המייצג את עלבון מזרחיים (החוצה, לעולם או לקורא אשכנזי) חייב להיות טקסט אשכנזי.

20. מאת נחום:
    

    אוגוסט 3, 2009 at 2:42

    הנה התשובה של בהר לדברים האחרונים של טאוב:
    http://www.haokets.org/default.asp?PageID=10&ItemID=4448

    את שאלת הייצוג (למי מותר ולמי אסור לייצג את מי, ואיך מייצגים) בתרבות ובפוליטיקה אפשר להציג באופן קיצוני עד אבסורד משני הקצוות. גדי טאוב מקצין עד אבסורד את דעת מתנגדיו ומסביר: ”היום הבון טון הוא שכל אחד יכול לדבר רק בשם הקבוצה שלו. אף אחד לא ידבר על הומואים אלא אם כן הוא הומו“; מנגד אפשר גם להקצין עד אבסורד את טענתו של טאוב, וכפי שניסחתי אני בתגובתי הראשונה ניתן לטעון כי בסופו של דבר טאוב מודיע לנו ש“אם האשכנזים לא ייצגו את המזרחים, ויתבקשו להניח מידם תפקיד אוריינטליסטי ופטרנליסטי זה, הם יתנערו מן המזרחים, כיוון שייצוג עצמי של המזרחים לא יצליח לעורר בהם הזדהות“.

    שתי ההקצנות הללו נועדו כמובן לשם הבהרת עמדות בויכוח, ויש להניח שהן אינן מתממשות במלואן במציאות, לא כעמדתו המוצהרת של אף אדם, ובתקווה גם לא כתחושות בטן נסתרות של אותו אדם. אנסה הפעם לכתוב ללא הידרשות לקצוות אלו, שעם שהן לעיתים מבהירות עמדות בויכוח, הן לפעמים גם מטשטשות אותן. המציאות, מטבעה, היא פעמים רבות גמישה יותר ומאפשרת מעברים מסוגים שונים…

    המשך באתר…

21. מאת נתן.:
    

    אוגוסט 3, 2009 at 5:16

    הפוליטיקה של הזהויות מבית המדרש של "הקשת המזרחית" משרתת היטב את בעלי ההון בישראל ולמעשה כמעט ניתן לחשוב שהם מממנים אותו מאחורי הקלעים – מכיון שבתרבות כזאת של הפרדה הקופאית הבוכרית בסופר לעולם לא תשתף פעולה במאבק שכר ביחד עם הקופאית האתיופית מכיון שהיא מרגישה הרבה יותר קרובה ללב לבייב מאשר לשכנתה לדלפק.

    ואידך זיל גמור.

22. מאת בלוגדיבייט:
    

    אוגוסט 19, 2009 at 5:28

    התקבלה בבלוגדיבייט תגובה לרשימה זו

    אלמוג בֶּהַר כתב תגובה לרשימה זו בבלוגדיבייט. כותרת התגובה: פרדוקס הייצוג (תגובה לתגובה לתגובה, המשך לפוסט קודם)