גדי טאוב

הויכוח בפוסט הקודם גלש למי ציטט את מי מחוץ להקשר, מה שנראה לי שולי. יש כאן עניין עקרוני ויש בו עמדות עקרוניות. לשיטת כמה מן האינטלקטואלים המתארים את עצמם כ"רב-תרבותיים" בהשקפתם, ושלדעתי, כמו כמה מן המגיבים למטה, הם אתנוצנטריים בהצהרותייהם וספוגים באמריקניזמים בפועל, עצם הרעיון שמישהו שלא מן הקבוצה ידבר על הקבוצה זה דבר חשוד. אני לא קונה את זה. המזרחיות כמו האשכנזיות אינן מהויות בלתי חדירות, לא נתפשות מבחוץ, מיסטיות. אמפטיה מאפשרת להבין הרבה, ולעוז היתה גם אמפטיה וגם אומץ. וגם, צריך להוסיף, סירוב לקיטש המוסרי הזה שנעשה אופנתי.

אני לא קונה את זה שיוסי יונה, מהיותו מזרחי, הוא מייצג אותנטי, או טוב יותר של המזרחיים. מה חושבים רוב המזרחיים בישראל אפשר ללמוד לא רק מכתבי מייצגיהם-במינוי עצמי, הרחוקים ככל שאני יכול לראות מדעת הרוב הזה (שהוא ציוני כמעט כולו), אלא מדרכי הצבעה, יצירות אומנות של מזרחיים ושל אחרים,, תיעוד עיתונאי וכו'. כמה חסרת שחר היא הטענה שבגלל שעוז אשכנזי הוא לא מבין את הכאב או לא מסוגל לתעד אותו, וכמה טפשית הטענה שבגלל שאני אשכנזי, אני צריך סופר אשכנזי שיסביר לי מה מרגישים המזרחיים, כי אחרת – אשכנזי שכמוני – אני לא אהיה מסוגל להבין. 

אבל כל זה לא היה חשוב לולא מה שקורה בפעול הוא שהדוברים במינוי עצמי בשם המזרחיים, חניכי גישות אמריקאיות, מפיצים כאן השקפות מפוררות סולדריות, והשקפות כאלה הן מאד נוחות לאקדמאים בעלי קביעות, אבל הרסניות לקבוצות שוליים מעוטות אמצעים. זה שהם גוררים כל מיני שוחרי טוב להתנצל על אשכנזיותם, במקום להביט נוכחה במצוקה ולנסות לתקן אותה, זה דבר מכוער ולא מוסרי. תסלחו לי, אבל אני לא מתכוון להשתתף בשיח האשמה הצבוע הזה, שפוגע בחלשים בעודו דורש בלעדיות על ייצוג סבלם. מאחר שכתבי על זה די בהרחבה, אני לא רוצה לחזור על הדברים כאן, ומי שמתעניין מוזמן לעיין במאמר "אנחנו לא סלט פירות".