אוגוסט 6, 2009
אורחים בבלוג – אופיר עבו
על רב-תרבותיות, סולידריות וצדק חברתי
מאת אופיר עבו
אחד הדיונים המעניינים ביותר במרחב האינטלקטואלי עוסק בקשר שבין רב-תרבותיות לצדק חברתי. ישנם אלה הטוענים כי סולידריות, כתנאי מקדים להשגת צדק חברתי, מחייבת מידה מסוימת של הומוגניזציה תרבותית, בעוד אחרים סבורים כי הכרה חיובית בזהותו הייחודית של "האחר" היא כשלעצמה אקט של צדק חברתי ועל כן עשויה להוות בסיס לסולידריות חברתית. רשימה קצרה זו מבקשת להראות מדוע הטענה של האחרונים היא הדרך הטובה ביותר לאחווה ממשית ולצדק חברתי אמיתי בישראל.
חוקרים, כותבים והוגים ישראלים כמו דני גוטווין, ניסים קלדרון וגדי טאוב (בהשראת פילוסופים והוגי-דעות מהעולם, כגון דיוויד מילר, טוד גיטלין ובריאן ברי [Barry] המנוח) סבורים שרב-תרבותיות מזיקה למאבק למען שוויון חברתי. לדידם, הפרגמנטציה של הזהויות מובילה ליצירת גטאות תרבותיים במסגרתם כל קהילה אמורה לטפח את ערכיה ואמונותיה תוך שמירת מרחק מכל שאר הקבוצות האחרות בחברה. חברה שכזאת, טוענים האנטי-רב-תרבותיים, מפוררת את הסולידריות בין יחידים וקבוצות. סולידריות זו, שבבסיסה עומדת הלאומיות, היא היא חוט השדרה של כל מדינת רווחה מתוקנת.
אף על-פי שהעמדה האנטי-רב-תרבותית אינה עשויה מקשה אחת, אפשר להצביע על מספר חולשות עיקריות ביחס אליה באופן כללי: ראשית, עמדה זו נוטה להמעיט בחשיבותו של הקשר בין דיכוי חברתי-כלכלי לדיכוי תרבותי. סקירה של קבוצות הממוקמות בשוליים החברתיים-כלכליים (הן בישראל והן בעולם) תגלה שקבוצות אלה סובלות לרוב גם מפטרנליזם תרבותי מצד הקבוצה הדומיננטית. דוגמה מקומית: תיאוריות חינוכיות משנות ה- 50, שכביכול הצביעו על פער קוגנטיבי בין ילדים מזרחים לאשכנזים (לטובת האשכנזים כמובן), הביאו את הממסד האשכנזי לייסד את מערכת החינוך המקצועי שהייתה אמורה להפיק פועלים עבור מהפכת התיעוש בישראל; ברבות הימים, תיאוריות אלה ואחרות הסבירו והצדיקו את מעמדם החברתי-כלכלי הנמוך של "עדות המזרח". שנית, מתנגדי הרב-תרבותיות, הן בארץ והן בעולם, מכוונים את חיצי הביקורת שלהם כלפי דחליל קש אותו הם עצמם יצרו. מטרתן של תיאוריות רב-תרבותיות מתקדמות אינה "חברה של גטאות" (על אף שיש קבוצות המעוניינות לחיות בגטאות, כמו החרדים בישראל או קבוצת האמיש באמריקה, ויש לאפשר להן כמובן לשמר את אורח החיים הייחודי שלהן). במקום זאת, הרב-תרבותיות, כמסגרת מחשבתית וכפרוגרמה פוליטית, מבקשת לפרק את ההגמוניה החד-תרבותית ובמקומה לייסד חברת-מופת המכלילה את שלל התרבויות בחברה על בסיס שוויוני והוגן.
הנקודה האחרונה, והחשובה ביותר מבחינתי, היא שעבור מתנגדי הרב-תרבותיות הלאומיות היא כאמור הבסיס היציב ביותר לסולידריות חברתית. אולם, במדינה בה חיים יותר מלאום אחד (מצבן של רוב מדינות העולם כיום), הישענות על תרבות לאומית של קבוצה אחת עלולה לחבל, במקום לסייע, ביצירתה של סולידריות בחברה. יתר על כן, אי-הכרה בזכויותיהם הקולקטיביות של מיעוטים לאומיים כשלעצמה עשויה להיחשב כאקט של חוסר-צדק חברתי. בהקשר הישראלי, סוגיה זו הופכת למעניינת ביותר. האנטי-רב-תרבותיים מתקשים להסביר כיצד אמורים הפלסטינים אזרחי ישראל להשתלב במסגרת חברת המופת שלהם בה מתקיימת אחווה מעמדית על בסיס הלאום היהודי בלבד. הרי לכל בר-דעת ברור שחברה כזאת איננה חברת-מופת, משום שהיא מותירה את הפלסטינים אזרחי ישראל – הקבוצה שממוקמת בתחתית הסולם החברתי-כלכלי של ישראל – מחוץ לגבולות הקהילה הפוליטית, ועל כן גם לא יתקיים בה צדק חברתי ממשי. מהי האלטרנטיבה, אם כן? ובכן, האלטרנטיבה היא שהאזרחות הישראלית, ולא ההשתייכות ללאום היהודי, תהפוך למנגנון הבלעדי הקובע זכויות וחובות בחברה הישראלית. כאשר ישראל תהפוך לדמוקרטיה מהותית שבה כל היחידים נהנים מזכויות פרט והזכויות הקולקטיביות של כל הקבוצות (לא רק זו היהודית) מוכרות ומכובדות, או אז תוכל להיווצר בישראל סולידריות חברתית ממשית (ולא כוזבת) בין הקבוצות השונות אשר יפעלו יחדיו להשגת צדק חברתי.
אלה הדוחים את האופציה הרב-תרבותית (ובמקומה מאמצים את האופציה האתנו-לאומית) חייבים לכל הפחות להכיר בכך שאין ביכולתם להציע אופק ממשי של חברה ישראלית צודקת ושוויונית יותר, שכן הם מוציאים את אזרחיה הערבים אל מחוץ למשחק. הנוסחה של שתי-מדינות-לשני-עמים ייתכן שתביא סוף לכיבוש ולסכסוך הישראלי-פלסטיני, אבל היא בוודאי לא תפתור את הסוגיה של המיעוט הלאומי הפלסטיני החי בתוך ישראל. לפיכך, האופציה הרב-תרבותית היא האופציה הטובה, המוסרית והמעשית ביותר להשגת סולידריות ממשית וצדק חברתי אמיתי בישראל.
אופיר עבו הוא דוקטורנט למדע המדינה באוניברסיטת ברנדייס שבארה"ב. במסגרת לימודיו, הוא עוסק בין היתר בקונפליקטים אתניים במדינות רב-תרבותיות מתוך מבט השוואתי.
אוגוסט 6, 2009 at 13:27
הבעיה היא אחרת… מי שבוחן את מארג האינטרסים שמפעילים את השדולה של הרב תרבותיות לא יכול שלא לשים לב שהיא מבוססת על החיים היהודים בארצות הברית. כלומר, על עולם שבו יהודים הם אליטה פריבילגיונית, המנצלת (יחד עם אליטות אחרות) את הקבוצות המוחלשות.
לכן, השאלה המרכזית היא אם ההצעה להפוך את ישראל למדינה רב תרבותיות אינה – שוב – סוג של מלכודת ציונית. ובאופן קונסטרוקטיבי, השאלה היא כיצד מגינים על הלא-יהודים מפני גזלת זכויותיהם בידי היהודים, בעקבות התקדים האמריקאי המטריד.
🙂
אוגוסט 7, 2009 at 0:41
לא פעם כשאני קורא את דבריהם המלומדים של אופיר אבו וחבריו לחוד החנית האנטי-ציוני(מכל הדיסציפלינות), מתגנב לליבי ספק באשר לארשת הקנאות התיאורטית שהם עוטים על פניהם וחשד ביחס לטוהר המידות הפרדיגמטי שבשמו הם מדברים. שכן תמיד נדמה כי איכשהו גם הכלים הביקורתיים המושחזים והמשוכללים ביותר הופכים בידהם למקבת המסוגל להנחית מהלומה אחת בלבד.
כך למשל, בעוד שאופיר חותר ללא הרף לדקונסטרוקציה של הקולקטיב היהודי/ציוני, הוא מוכן לקבל את היסודות הגרוטוסקיים ביותר לקונסטרוקציה של לאומיות פלסטינית, או כפי שהוא מגדיר זאת: המיעוט הילידי-לאומי.
כן, פשוט ככה. חד וחלק. מיעוט ילידי-לאומי. אצל היהודים הלאומיות היא קונסטרוקט, ודאי לשוני, מנשל ומנחשל, דכאני, נצלני וקולוניאליסטי מיסודו – אך אצל הפלסטינים, מה אתם יודעים, אנחנו מגלים כי בכל זאת יש לאומיות פרימורדיאלית!
לכן נדמה לי כי פה לא מדובר בשאלה של פרדיגמה (שאלה חשובה בפני עצמה) אלא בשאלה של הרמנויטקה.
אופיר אבו וחבריו יכולים לחלץ בכלים שונים ומשונים מכל פרוטוקול של ישיבת וועד בית בישראל את כל מידותה הרעות של הלאומיות היהודית. לעומת זאת, על אלף וארבע מאות שנות אימפראיליזים איסלאמי רצחני ודכאני וכמעט מאה שנות פאן-ערביות אוייבת המיעוטים שיושבים להם על האף – אין להם מה להגיד. מה לעשות, הם רואים רק מיעוט-ילידי-לאומי.
ובכן מה שאני רוצה לומר בקיצור הוא שכל ויכוח עם אנשים כדוגמת אופיר אבו, המניח כי מדובר במחלוקת אקדמית על כלים ביקורתיים ופרדיגמות הוא בבחינת אחיזת עיניים וכניעה למניפולציה, הייתי אומר כמעט רטורית.
אוגוסט 7, 2009 at 2:35
שלום אופיר,
אני רוצה ללכת כמה צעדים אחורה. נדמה לי שכבר הסכמנו על כך שבבסיסה של כל חברה עומדת הסכמה ואחדות מסויימת. בלי ההסכמה הזו לא ניתן לכונן חברה. הסכמה, אחדות, מעצם טיבה, יש לה גבולות. המשמעות של הסכמה היא "מה אנחנו כן, מה רוצים להיות" וגם "מה אנחנו לא". מכך נובע, שכל התארגנות חברתית, כל מסגרת תרבותית – מגבילה את הפרט שבתוכה. החברה מדכאת בפרט דברים מסויימים ומעודדת אחרים כדי שיתאים לה ויהיה "מועיל" עבורה. ("סוציאליזציה") הקונפליקט של פרט-חברה הכרחי מעצם הגדרתה ולא ניתן להמנע ממנו בשום מצב.
אבל חברה היא לא יישות סטטית חיצונית שכופה עצמה על פרטים ואינה ניתנת לשינוי. היא פרי הסכמתם והתאגדותם של פרטים. לכן הגבולות שהחברה קובעת ניתנים לשינוי, והשינויים קורים בהתאם למערכי הכוחות והאינטרסים של הפרטים בתוכה שגם הם משתנים.
ניתן להכיל את כל הדברים שאמרתי על פרט יחיד, גם על סקטורים בעלי אינטרסים שונים בתוך החברה.
נדמה לי שהמודל הדמוקרטי הפלורליסטי, שאני מזדהה איתו בכל ליבי, גורס שרצוי לצמצם את הפגיעה בפרט (וגם בקבוצות השונות בתוך החברה) עד כמה שניתן. הוא שואף לתת מכנה משותף שלא יפגע בביטוי האינדיווידואלי של הפרטים והקבוצות השונות בחברה.
אבל כפי שכבר אמרתי, לכל חברה יש הסכמה שגם מגבילה את הסובלנות שלה, ולא ניתן להמנע מהפגיעה הזו לחלוטין – אלא רק לצמצם אותה. הגבולות, גם כפי שכבר אמרתי נקבעים על ידי הפרטים בחברה ויכולים להשתנות – אך הדבר נעשה תוך שיקול דעת: שיקול דעת נכון ייקח בחשבון את האינטרסים של רוב הקבוצות וייגן עליהן, וייגן על ערכים שבעיניו הם חשובים יותר מערכים אחרים והם הכרחיים לקיום של החברה.
למשל: כשהשחורים נאבקו לשיוויון זכויות בארה"ב (גדי הראה זאת ב"אנחנו לא סלט פירות") הם עשו זאת בשם הערכים האמריקאיים ולא נגדם. אילו הם היו טוענים, למשל, שכדי לממש את זכותם צריך לשנות את שיטת המשטר לקומוניסטי – ספק גדול אם השינוי היה מתקבל במלואו.
שיקול הדעת לגבי שינוי הגבולות של חברה מביא אותי לשאלת המחיר.
נדמה לי שההסכמה החברתית הפלורליסטית בגלל הרגישות הגדולה שלה לפרט משולה לחוט דק שקושר את כל הפרטים ואם אתה מותח אותו חזק מידיי הוא יכול להקרע.
אז מה המחיר לכך שנוותר על הלאומיות היהודית שלנו
(אחד החוטים המקשרים החזקים בתוך החברה הישראלית) ושנקבל את הלאומיות הפלשתינית?
אני מסתכלת על הביטויים של הלאומיות הפלשתינית מסביב ואני רואה: פת"ח וחמאס. איך זה מסתדר עם ערכים אחרים שחשובים לנו, כמו קבלת השונה (נגיד, הומוסקסואליים), או שוויון זכויות לנשים, או המיקום של הדת והשפעתה על אורח החיים היומיומי, וגם – קבלת הלאומיות היהודית (גם אם לא תהיה מעוגנת לבדה במסגרת מדינית) – שהם מצהירים השכם וערב שיש להם גם כוונות מעשיות להתנגד להמצאותה של לאומיות כזו.
בנוסף, וויתור על הלאומיות היהודית, שומט תחת רגלנו את אחד היסודות המוצקים שהביאו אותנו לכאן, ומהווים תשתית רעיונית מרכזית שממנה התהווה המושג החדש יחסית "ישראלי".
עם זאת, אני מכירה באפלייה שנגרמת לערביי ישראל וחוסר היכולת שלהם לבטא את ההלאומיות שלהם במדינה בה הם נולדו ובה הם גרים.
אפשר לטעון שמיעוטים לאומיים רבים בעולם מתמודדים עם זה וזה שיש להם מדינת לאום שלהם איפשהוא זה מקל על ההתמודדות שלהם.
התקווה היא שמדינת לאום פלשתינית לצד מדינת ישראל היהודית תספק משהו כזה. ובנוסף, הערבים אזרחי ישראל יקבלו זכויות אזרח שוות לחלוטין ליהודים וגם מקום לייצוג התרבותי הייחודי להם. (נגיד, שפה, או חופשות בחגים וציון שלהם – אני למדתי בפנימייה בירושלים יחד עם ערבים ובחג הקורבן, כולם היו משוחררים הביתה)
וגם אופיר, אני לא יוצרת חברת מופת ולא טוענת שיצרתי חברה כזו. נראה לי שזה בלתי-אפשרי מלכתחילה. אבל אני כן מנסה ליצור חברה הטובה ביותר במסגרת האילוצים. שתגן על קבוצות רבות בתוך החברה ועל הערכים החשובים לה, ותמנע סכסוכים שיפרקו אותה ויביאו לשפיכות דמים.
אוגוסט 7, 2009 at 3:51
חברה רב תרבותית, או דמוקרטיה ליברלית טהורה לא תוכל להתקיים כאן לעולם (ואני בספק אם קיימת בכלל). חברת מופת הינה אידיליה וככזו היא מושא לשאיפה ולא למימוש. הדרך שבה ניתן להתקרב בצורה המיטבית לחברת מופת היא אך ורק דרך דמוקרטיה יציבה, וכדי שכזו תתאפשר, חייב להיות קולקטיב מובחן ומגובש. במסגרתו תהיה אפשרות לקבוצות מיעוט להתקיים בכבוד. נכון, עדיף להיות יהודי בישראל מאשר ערבי בישראל. אבל אי-קיומה של ישראל כמדינת לאום יצור פה תוהו ובוהו שלא יטיב עם איש (היהודים יפגעו כקולקטיב וכפרטים וערבי ישראל יפגעו כפרטים – המקרה בעזה מהווה דוגמה טובה).
פתרון 2 המדינות יהווה פתרון לאומי לערביי ישראל. ערבי ישראלי שירצה לממש את זהותו הלאומית יוכל להגר למדינה הפלסטינית. ערבי ישראלי שיעדיף את ביתו יאלץ לוותר על ריבונותו הלאומית. בחירה לא פשוטה ויהיו כאלה שיגידו לא הוגנת, אבל אם סבתותי בחרו לוותר על חייהן ובתיהן בגלות לטובת ריבונותן הלאומית, אז גם ערביי ישראל יכולים לעשות את הבחירה הזו.
אוגוסט 7, 2009 at 4:54
בנושא החינוך המקצועי – זו דווקא לא דוגמה כל כך טובה.
או אפילו – זו דוגמה התומכת בעמדתם של האנטי-רב-תרבותיים (לדעתי עדיף לכנותם "סולידריסטים" או משהו כזה, על שום מה שהם תומכים בו, ולאו דווקא על דרך השלילה).
ביטול החינוך המקצועי, כביכול ממניעים רב תרבותיים ומתקדמים, דן אנשים רבים, שלא מתאימים או לא רוצים להמשיך ללימודים אקדמיים, למסלול לימודים אשר מבזבז את זמנם ומנחיל להם המון כישורים לא רלוונטיים.
בתי הספר העיוניים (הכוונה אחרי בי"ס יסודי) אינם מקנים כמעט ידע פרגמטי, מלבד כישורי חברות מסויימים, ובכיתות הגבוהות עיקר המיומנויות הנרכשות הן אורייניות, ובמילים פשוטות – החל מכיתה י' בערך, עיקר התועלת שמפיקים התלמידים מבית הספר היא שהם לומדים כיצד ללמוד.
וזה שימושי אם אחר כך עושים תואר ראשון בהסטוריה, או באשורולוגיה או בכימיה.
החינוך המקצועי, אף על פי ששימש לעיתים לתיוג תלמידים בעיתיים ותחליף לטיפול בהם, היה אמצעי חשוב להכשרתם לחיים של אנשים שאין להם כוונות ללכת ולדבר על רב תרבותיות בפקולטה למדעי הרוח, וזה צריך להיות לגיטימי.
לא כולם צריכים להיות פרופסורים, ויותר מזה – ברור שלא כולם רוצים להיות פרופסורים, או אפילו בעלי תואר ראשון. חשמלאי זה יופי של עבודה, וכך גם מכונאי רכב, וברור שמערכת החינוך יכולה לתפוס כאן תפקיד משמעותי ופרודוקטיבי בחברה.
רבים מהקהילה העסקית סוברים כך, ואפילו יש טענות רבות בתעשיות הטכנולוגיות – שכמעט אין כיום הנדסאים וחסרים להם אנשים. כל מיני חברות שוכרות מהנדסים עם תואר שני ומעסיקות אותם בתפקידים טכניים זוטרים בהרבה, פשוט מפני שאין כוח אדם.
ובמקביל – מסתובבים להם אנשים שמערכת החינוך לא תרמה להם כלום חוץ מ(אולי)תסכול וכישורים לא שמישים. כוונת הפסקה האחרונה היא להמחיש שבאם נשיב את החינוך המקצועי – לא נכשיר אנשים סתם, אלא גם נמריץ את הכלכלה ונגדיל את מספר המועסקים בעבודות מקצועיות.
אוגוסט 8, 2009 at 1:33
ביטול החינוך המקצועי( הטכנולוגי)גרם לאסון חברתי. אמנם,למען הדיון, אני מוכנה להסכים שהיתה אפליה בהפנית הילדים המזרחיים* לחינוך הטכנולוגי/ המקצוע אך ביטולה גרם נזק עצום לאלה שזה נמנע מהם.דורות , דורות של צעירים(זכר ונקבה) נפלטים ממערכת החינוך שבה שהוולא למדו בה דבר שיאפשר להם להסתדר בחייהם בעתיד. רבים ללא תעודות בגרות ואחרים עם תעודות בגרות שלא מאפשרותלימודים במכללות או באוניברסיטאות. הם יכלו לנצל את הזמן וללמוד מקצוע ברמת מיטבית שיאפשר להם להתפרנס בכבוד וללמוד ומה שמתאפשר להם מבחינת יכולתם. כמובן שאפשר ללמד מקצוע ברמות שונות ובו זמנית גם ללמוד לתעודת בגרות.
השלטון מיהר לאמץ את הטענה כנגד החינוך המקצועי מפני שהחינוך הטכנולוגי עולה הרבה יותר כסף. נדרשים מכשים, כלים, סדנאות וקבוצות לימוד קטנות. השלטון העדיף לצאת צדיק ובו זמנית לחסוך המון כסף. שכרו יצא בהפסדו.במקום להשקיע כסף בשכלול הכלים( טכנולוגיה גבוהה) ולהעלות את רמת הלימודים בחרו לזרוק( בפועל) את הקיים.
אוגוסט 9, 2009 at 7:26
לגבי המיעוט הערבי בארץ – ציפי לבני בעצמה אמרה שאין פתרון צודק לערביי ישראל אלא כחלק ממדינת הלאום הפלסטינית. מי שהולך עם פתרון שתי המדינות – זה רק בשביל זה, כי אחרת באמת אין זה פתרון מהותי.
מי שמתבונן בחומר האנושי ובמציאות לפני שהוא מתבונן בעולם התיאורטי שהוא היה רוצה לבנות, מגלה שיש ביניהם דיסוננס (ולא כופה את התיאוריה האוטופית היחידה-האפשרית שלו), וסופו – לכל היותר, אם יש לו הרבה מאד כח – הוא להשליט משטר כוחני שמדכא את הנטייה הטבעית (כמו הקומוניזם) וסופו לקרוס.
הנטייה להשתייך לקבוצות זהות ולראות אל מול הזהות "אחרות" היא לא רק טבעית. היא גם הגיונית, וגם אינטואיטיבית.