• אי אפשר כרגע לפרסם תגובות או לשלוח טראקבאקים.
• כתובת טראקבאק: https://www.gaditaub.com/hblog/wp-trackback.php?p=418
• תגובות ב-RSS

55 תגובות לפוסט ”ד”ר ניב גורדון בעד חרם על המדינה שמשלמת לו משכורת“

1. מאת אורי:
   

   אוגוסט 28, 2009 at 3:06

   פרופ' כרמי, נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, פירסמה מכתב לפיו מאמרו של ד"ר גורדון מאיים על עתידה של אוניברסיטת בן גוריון באופן ישיר. הכסף היהודי האמריקאי מאיים לקבוע את טווח הדיעות המותרות להשמעה באוניברסיטת בן גוריון. ראו כאן: http://mondoweiss.net/2009/08/israeli-university-president-says-profs-article-is-destructive-blow-to-her-fundraising-efforts-with-us-jews.html

2. מאת אילה:
   

   אוגוסט 29, 2009 at 13:00

   ראשית, קראתי שוב את תגובתי, היא אכן חריפה וזועמת, אך אינני רואה מה בה לא מנומס – אודה לך אם תאיר את עיני. שנית, לעצם העניין, הצעתך לניב גורדון לעזוב את הארץ עדיין מקוממת (ואגב, לאן בדיוק אתה מציע לו לעזוב כדי להפוך את הבקורת שלו ללגיטימית בעיניך? אם יטיח אותה כשהוא יושב בניו-יורק היא תהיה מוצדקת? ונניח שאין ברשותו דרכון זר, מה אתה מציע לו? לבקש מעמד של פליט?).
   אכן, יש למתוח את הדמיון כדי לגזור מהצעתך תמיכה בגירוש של כל מי שלא חושב כמוך (אגב, לשם כך ניתן לנו הדמיון), ועדיין, עליך מוטלת החובה להסביר מדוע הדעה שישראל היא מדינת אפרטהייד היא דעה לא לגיטמית המחייבת – לפחות מצד היושר האינטלקטואלי – עזיבה של ישראל יותר מדיעות אחרות המבקרות את התנהלותה של ישראל, שאיתן אינך מסכים. כל עוד הקשר הזה אינו ברור, "מתיחת הדמיון" שלי היא לגיטמית. אגב, ניב גורדון גם משלם מיסים למדינה שאת התנהלותה הוא מבקר. הוא מעולם לא הוציא את עצמו "מחוץ למשחק".

3. מאת רן הציוני:
   

   ספטמבר 5, 2009 at 12:15

   לפחות בביקורתו על הפוסט הציונים אני שותף. כאשר אני רואה את המגיבים מהשמאל הרדיקלי ואולי האנטי-ציוני אחמיי על גדי טאוב, שאלו המגיבים המאכלסים את אתרו.

   על שמאלנים בתפקיד שאת האקדמאיות השמאלנית הפוליטית שלהם היה צריך להשליך מכל הסילבוסים יש רק להצטער.

   שערו בנפשכם שיהיו סילבוסים למדעי המדינה שיציגו – אולי ראוי שיהיו כאלו – כיצד הכיבוש השמאלני של האקדמיה מסייע לפירוק לאומי.

   קורס בנוגע -המונוליטיות הפוליטית בבית המשפט העליון, או כיצד בוצע שלטון הכיבוש השמאלני במוסד המשפטי הבכיר בישראל בשנות ה-90'.

   האם אהרון ברק ביצע מהפכה חוקתית או הפיכה דיקטטורית שיפוטית בלא סמכות. פוטש שמאלני, כביש עוקף דמוקרטיה בחסות מאפיה תקשורתית שמאלנית.

   ושאלה אחרונה לגדי טאוב – לא מפריע לך להיות שותף למועצת חוכמולוגים" כאשר בצוות 4 שמאלנים על מתנחלת אחת. אומנם שמאלן ציוני כמוך, ועוד שמאלן קיצוני (יניב), שמאלן ניאו פלסטיני (גדעון לוי) וכו'. במקרה היה היום דן אבי יצחק, אבל בדרך כלל זה ההרכב על מיטת המועצה.

4. מאת Oren’s Critical Edition » ארכיון »:
   

   אוקטובר 19, 2009 at 0:18

   […] הפוסט הזה מתפרסם קצת הרבה באחור. הטריגר שלו גווע. המהומה שכחה ועברה למקום אחר. עם זאת כשכתבתי את הפוסט ניסיתי להסתכל על הסיטואציה במבט מעל ומהצד. לא לדבר רק על פרופ’ גורדון אלא על הסוגיות העקרוניות שעולות מהסיטואציה. למעקב אחרי כל שרשרת האירועים אתם מוזמנים לבקר בבלוג של דר’ גדי טאוב. (שהוא מקום מעניין בכלל). כאן זה מתחיל, ונמשך כאן כאן כאן כאן כאן ומסוכם כאן. בעקבות הדיון הער בבלוג של גדי טאוב על פרשת פרופ’ ניב גורדון שוחחתי על הנושא עם אשתי, (פרופסור באוניברסיטת מחקר במרכז ארה”ב) בדיון בינינו נסינו לצאת מהמקרה של פרופ’ גורדון כדי לראות את התמונה הכללית. (אני מניח שזה קל יותר כשלא חיים בארץ) קודם כל ברצוני לציין ששנינו חושבים שהמאמר והדעות של פרופ’ גורדון הם מוטעים עובדתית ומוסרית. ראשית בנושא של חופש דיבור בכלל אני שייך לגישה האירופאית שגורסת שיש מקום להגביל את הזכות הזאת. אשתי לעומת זאת יותר קרובה לגישה האמריקאית שבה כמעט ואין מגבלות על הזכות הזו. כמי שחיתה בבריה”מ היא מציינת שהבעיה העיקרית בנושא של הגבלות על חופש הדיבור היא שאלה של כח. כלומר למי יהיה את הכח להגביל את זכותם של אנשים לדבר. היא סבורה שהסכנה של מתן הסמכות הזו לאנשים גדולה מהסכנה של לאפשר לאנשים לנצל לרעה את הזכות הזו. שנית בנושא של סנקציות משמעתיות ו/או פיטורים כנגד פרופ’ גורדון, היא העלתה את הנקודה שאם אין בחוקים ובתקנות של אוניברסיטת בן גוריון משהו ספציפי שמונע ממנו לצאת כנגד המוסד שלו אז נקיטת סנקציות כאלה אינה מוצדקת. אפילו אם אדם מתנהג בצורה מקוממת. מה שאשתי רצתה להדגיש זו הנקודה שכל מה שלא אסור בחוק במדינה דמוקרטית הוא מותר. כמו-כן אם אין בתקנות של האוניברסיטה איסור על פעילות כלשהיא אין שום הצדקה מוסרית לפעול כנגדו. שלישית וזו הנקודה החשובה ביותר שהיא העלתה זה הנקודה של מה זה בעצם החופש (דיבור) אקדמי. לשם כך עלינו לבחון מה המציאות העובדתית. מצד אחד ביחס למחקר ופרסומו של מדענים ומצד שני מה זה חופש דיבור של סתם אדם. א. מבחינה מעשית לחוקרים אין חופש אקדמי לפרסם (כל) מה שהם רוצים. כשחוקר רוצה לפרסם מחקר שמקדם או תומך במשהו לא ראוי/ לא מדעי (בריאתנות, גזענות וכו’) הוא לא יצליח לעבור את המשוכה של הpeer review בכתבי עת מכובדים. הוא (אולי) יצליח לפרסם זאת בכתב העת לפסיכולגיה ומדעי הטבע של עין כמונים. כלומר המערכת האקדמאית מווסתת את עצמה לטוב (מניעת דעות תמהוניות ופוגעניות) ולרע (לעיתים גישות חדשניות נתקלות במשוכות שמרנות) ב. יתרה מזו בעצם לכל אזרח בחברה דמוקרטית יש חופש ביטוי (מי יותר ומי פחות). ולפחות ברמה התיאורטית כל אזרח יכול (אם העתון יתן לו במה) לפרסם בעיתונים בארצו או בארצות אחרות. אז במה מתבטא באמת החופש האקדמי של פרופסור? מה “מותר הפרופסור מבן התמותה”? היא טוענת ש”ההטבה” המרכזית של פרופ’ בעל קביעות באוניברסיטה זה הזכות לכך שלא יהיו השלכות לכך שהוא ניצל (ואף ניצל לרעה) את חופש הדיבור שלו. כלומר אדם שעבד קשה במשך שנים רבות ותרם לידע האנושי במידה מספקת כדי להצדיק קבלת קביעות ,הגיע למקום בו גם אם הוא אומר דברי שטות, הבל ורעות רוח, ו/או דברים מגונים מוסרית הוא מוגן (לפחות לגבי המשרה שלו) מפגיעה. הצד השני של ההטבה הזו הוא שכל הפרופסורים האחרים שמתנגדים לדעתו רשאים להתקיף אותו במסגרת חופש הדיבור והחופש האקדמאי שלהם בנסיון לשכנע אותו ואת קהל שומעיו שהוא טועה ומטעה. יתרה מזו ניתן לטעון שההצדקה העיקרית לחופש האקדמאי היא לאפשר לקבוצה (קטנה ביחס) של אנשים את היכולת לעמוד מול החברה גם כשזה לא פופלרי ולהביע את דעתם בלא מורא. […]

5. מאת יהודה באואר:
   

   אוגוסט 30, 2010 at 10:50

   לגדי טאוב שלום רב,
   פשוט רציתי לברך אותך על המאמר המצוין שפרסמת היום בניו יורק טיימס. בהיר, הגיוני, וחזק. אני מקווה שזה יעזור קצת, אם י הסיכוי לכך קטן.
   בברכה
   יהודה באואר