ספטמבר 2, 2009
ציטוט – נשיאת אונברסיטת בן-גוריון
מתוך מאמר של פרופ' רבקה כרמי בלוס אנג'לס טיימס, בתגובה למאמרו של ניב גורדון
The primary effect of Gordon's Israel-bashing will be to detract from the work of his university. I am a doctor; my professional career has focused on preventing hereditary genetic diseases in the Bedouin Arab community. […] This is but one of the many Israeli-Arab collaborations […] that will be compromised here if "collective punishment" for Gordon's actions or for my opposition to his views is imposed on BGU.
למאמר המלא בלוס אנג'לס טיימס…
ספטמבר 2, 2009 at 6:32
הפיסקה המעניינת ביותר היא דווקא זו:
At the same time, by calling on other entities, including academic institutions, to boycott Israel — and effectively, to boycott his own university — Gordon has forfeited his ability to work effectively within the academic setting, with his colleagues in Israel and around the world. After his very public, personal soul-searching in his Op-Ed article, leading to his extreme description of Israel as an "apartheid" state, how can he, in good faith, create the collaborative atmosphere necessary for true academic research and teaching?
.
אני לא מבין את הסקת המסקנות הזו. הרי אם יחרימו את ישראל, אין זה מונע מאקדמאים בישראל להמשיך וליצור, ולחכות עם הפירסומים שלהם עד פול האפרטהייד. מה הבעיה ללמד במוסד מוחרם? אפשר גם לעשות מחקר במוסד מוחרם. גורדון יכול להיות אחד מהקולות שמסבירים לציבור בישראל מדוע ישראל מוחרמת, להצביע פעם אחר פעם על הטעויות שלה, ולעזור לה להפסיק להיות מדינת אפרטהייד.
.
אני פשוט לא מצליח להבין למה אדם שחושב שישראל היא מדינת אפרטהייד לא מסוגל להמשיך לפעול בתוך ישראל, גם אם אכן משאלתו תוגשם וישראל והאקדמיה הישראלית תוחרם (אני מקבל את טענתם של רבים שזו אכן משאלתו, ולא מה שהוא כתב במאמר המקורי בל.א. טיימס).
.
אני מבין שהקריאה שלו לחרם מעצבנת, מכעיסה ונראית לרבים מטומטמת (לי אין דיעה נחרצת בנושא). אבל אני לא מבין למה הנשיאה ואחרים חושבים שזו צביעות מצדו להמשיך להיות חלק מגוף שיש לו ביקורת נוקשה עליו. הוא הרי לא תורם בעצמו לכיבוש, אלא נלחם בכיבוש.
.
במה שונה הדבר מגרמני בגרמניה הנאצית שגם מסייע לבעלות הברית ומעודד אותן לתקוף בדרזדן, וגם ממשיך לשכנע את הגרמנים שהנאצים מרושעים המה, ויש להפסיק את שלטונם. (לא, אני לא אומר שישראל היא כמו גרמניה הנאצית, אני פשוט משתמש במשל כדי להסביר שההתנהגות של גורדון אינה צבועה ולא הגיונית בצורה ברורה וחותכת).
ספטמבר 2, 2009 at 7:20
ההצדקה לחרם היא שהאוניברסטאות עצמן הן שותפות ל"אפרטהייד" ולכן כך גם ניב גורדון.
ספטמבר 2, 2009 at 10:37
כן, אני שותף להרגשה שכטיעון, הטיעון של "אנחנו עושים גם דברים טובים אז אל תחרימו אותנו" הוא חלש ביותר.
ספטמבר 2, 2009 at 11:54
מי שחושב שאין כאן פגיעה בחופש האקדמי, כדאי שיקרא את המכתב של פרופסור כרמי. לא רק שהיא מציינת שבעיניה החופש האקדמי אינו מגן על גורדון. היא גם מבהירה מפורשות שהסיבה שלא מפטרים את גורדון היא שיש לו קביעות. ההישג של העליהום על גורדון, וההתקרנפות של מרבית עמיתיו, ברור ומובהק: נראה עכשיו אם חוקר/ת צעיר/ה ללא קביעות יעז להביע עמדות שחורגות מספקטרום הדעות "הלגיטימיות" כפי שכרמי, אלנבלום, ורובינשטיין מגדירים אותו.
ויוסי, יפה כתבת.
ספטמבר 2, 2009 at 12:51
תגובה ראויה של אוניברסיטת בן גוריון למקרה יכלה להיות משהו בסגנון:
'התבטאויותיו האחרונות של ד"ר ניב גורדון מעלות חשש כבד שכמרצה בכיר וכראש מחלקה הוא מבקש לפגוע באופן פעיל או פאסיבי בפרוייקטים הבינלאומיים שבהם שותפה אוניבריסטת בן גוריון (ובפרט באלו של המחלקה לממשל ופוליטיקה שהוא עומד בראשה) ואף חמור מכך להכשיל את מחקריהם של תלמידיו ועמיתיו לסגל הכרוכים בשיתוף פעולה בינלאומי, למנוע מהם פירסומים בכתבי עת יוקרתיים ולסכל את השתתפותם בכנסים וסמנירים משותפים עם טובי החוקרים בעולם. אין זה המקום להרחיב כי שיתוף הפעולה הבינלואמי הוא נשמת אפה של האקדמיה, ודי אם נציין כי האוניבריסטה משקיעה תשומות אדירות בפיתוח קשרים אלו באמצעות 'המשרד לקשרים אקדמיים בינלאומיים' על מנת להבהיר את החשיבות שמייחסת אוניברסיטת בן גוריון (ככול מוסד אקדמי אחר) לנושא זה.
על כן ישנו יסוד סביר להניח כי אם אמנם מימש או יממש ד"ר גורדון את הצעדים להם הוא קרא בפומבי, הוא עובר או יעבור על סעיף 1.3 בתקנון המשמעת של הסגל האקדמי של אוניברסיטת בן גוריון, לפיו:
על כל חבר הסגל האקדמי של האוניברסיטה חלה החובה: א. למלא בנאמנות את תפקידי ההוראה והמחקר שלשמם נתמנה. ב. להשתתף בעבודת הגופים האקדמיים וגופים אוניברסיטאיים אחרים שאליהם הוא שייך בתוקף משרתו או שאליהם נתמנה או נבחר.ג. להתנהג בצורה ההולמת עובד אקדמי ביחסיו עם מוסדות האוניברסיטה, לרבות עובדיה, תלמידיה וחבריו.
לכן, על מנת להסיר כל ספק אנו מבקשים מד"ר גורדון שיצהיר בפומבי כי לא רק שאין בכוונתו לפגוע ולחבל בקשרים הבינלאומיים של מחלקות האוניברסיטה, אלא שבכוונתו: א. למלא כראוי את תפקידי ההוראה והמחקר שלשמם נתמנה, ובכלל זאת תוך יצירת קשרים עם מוסדות בינלאומיים ככול שהדבר נדרש מתפקידו. ב. להשתתף בעבודת הגופים האקדמיים להם הוא שייך, ובכלל זאת ביצירת קשרים בינלאומיים ככול שהדבר נדרש מתפקידו. ג. להתנהג בצורה ההולמת עובד אקדמי ביחסיו עם מוסדות האוניברסיטה, לרבות עובדיה, תלמידיה וחבריו – ובכלל זאת להימנע מהכשלה מכוונת של מאמציהם ליצור קשרים עם מוסדות בינלואמיים'.
אם יסרב ד"ר גורדון להתחייב שלא למעול בתפקידו – הרי שאין כל ספק שחובת האוניברסיטה להעמידו לדין משמעתי.
לעומת זאת אם יואיל ויחזור על המובן מאליו, כי הוא מתכוון למלא את חובותיו הבסיסיות כאיש סגל בכיר – יכוון זרקאור על זערירות גמדותו המוסרית. הוא עצמו יתגלה במערומי צביעותו וקריאתו הנפוחה לחרם על אותו מוסד בעוד שהוא מסרב להפסיק ולינוק ממנו תוצג באור המגוכח לו היא ראויה.
ספטמבר 2, 2009 at 13:39
מה לעשות ולסמול חסר חוש מוסרי מינימלי. לדעתם אדם יכול לצאת נגדי לקרא להחרמתי ולי אסור להתגונן נגדו. לי אסור להחרימו כמו שהוא רוצה להחרימני.
אבל מה כבר אפשר לדרוש מיהודים שבשבילם בית אל, שהיא כבר שלושת אלפי שנים ישראל, היא כבוש. מפרויד למדנו שאני עליון קשוח ורודפני מסמן שנאה עצמית באותה אישיות.
אין גבול לשנאה העצמית אצל אותו אקדמאי שאומנם יוצא נגד ניב גורדון אבל לא שוכח לחתום ירושלים/אלקודס
מה יש לאמר על הסמול שעוד לא נאמר. כל עולמם כל מושגיהם כל ערכיהם כל האידאות שלהם הם שמאל מערבי גויי. טול מהם את סנטימנט השואה ושום טיפת יהודיות לא תיוותר בהם
ספטמבר 2, 2009 at 16:33
דור ויוסי:
יותר ויותר עולה בין החשש שאתם משנים את השקפותיכם בנושא חופש הביטוי לפי הדעות הפוליטיות שמבוטאות.
כלומר, על גורדון כמובן שצריך להגן, אבל כל מי שמבקר אותו – לא דורש להשתיק אותו אלא מבקר את דעותיו כפי שהציג אותן – צריך לשתוק מחשש שיפגעו רגשותיו ורגשותיהם של אלו שמסכימים איתו.
למשל כאן: אתם מצד אחד מדברים על זכותו לקרוא לחרם אקדמאי ולבטל את החופש האקדמאי של אחרים, אבל דורשים שאף אחד לא יבקר את זה כדי לא חלילה לסכן את החופש האקדמאי שלו. זה לא עובד לשני הכיוונים – או שמותר לדבר נגד החופש האקדמאי או שלא, מה גם שאלו שמתווכחים איתו לא מבקשים לבטל את דבריו או את החופש שלו.
והגדיל לעשות דור בשרשור אחר שאמר שדרישה לפטר את גורדון כי הוא או טיפש או שקרן היא פגיעה בחופש האקדמאי – כלומר, חוסר כישורים הוא לא עילה לפטר מישהו אם הוא מחזיק בדעות הנכונות.
ספטמבר 2, 2009 at 17:26
יוסי האחר – two thumbs up!
ספטמבר 2, 2009 at 19:48
הקריאות לחרם משותפות לכל הקנאים. הן ללאומנים הפלסטינים ולאנשי השמאל הקיצוני המבקשים להחרים את ישראל והן ללאומנים ימניים המבקשים להחרים את גורדון.
תומכי החרמות עסוקים בהגדרת של טומאה וטהרה ולא מכירים במורכבות של המצב האנושי. הסיפור של הסכסוך הוא של טובים נגד רעים, אלא מטרכב הרבה יותר.
ספטמבר 2, 2009 at 22:34
פנחס, מה עוד ניתן לומר על ה"סמול"? אולי שמאייתים אותו "שמאל"…
כמי שמתנסח לא רע, חבל שאתה מכתים את טיעוניך הענייניים בכתיבה טוקבקיסטית.
ועוד דבר, כיצד בדיוק קיבלת את ההסמכה לאבחון מידת היהודיות של אחרים?
[התגובה נערכה קלות. נא לא לגלוש להשמצות. מערכת הבלוג]
ספטמבר 3, 2009 at 4:41
ג'ו – לפעמים ההבחנה בין ביקורת לגיטימית לדה-לגיטימציה וסתימת פיות היא באמת לא פשוטה. אבל לא זה המצב כאן. לבקר את העמדה שישראל היא מדינת אפרטהייד ולתקוף את הקריאה לחרם – זה דיון לגיטימי. לאיים על מי שמביע עמדות כאלה בפיטורים – זה סתימת פיות.
ספטמבר 3, 2009 at 5:13
שלא יאמר שאנחנו שכל הויכוחים פו מופנים נגד השמאל.
פנחס: "מה לעשות ולסמול חסר חוש מוסרי מינימלי. לדעתם אדם יכול לצאת נגדי לקרא להחרמתי ולי אסור להתגונן נגדו. לי אסור להחרימו כמו שהוא רוצה להחרימני."
"מה לעשות ול-x חסר חוש מוסרי מינימלי. לדעתם אדם יכול לצאת נגדי ולאנוס אותי ולי אסור להתגונן נגדו. לי אסור לאנוס אותו כמו שהוא רוצה לאנוס אותי."
לפעמים הדרך העדיפה הן מבחינה מוסרית והן מבחינה מעשית היא לא להחזיר לתוקף באותו מטבע בדיוק. במקרה שלפנינו מישהו קורא לפגוע בחופש הביטוי של אקדמאים ישראלים. זה יהיה טפשי להחזיר לו על ידי פגיעה בחופש הביטוי שלו עצמו. זה גם יפר את ההעיקרון שבשמו אנחנו מתנגדים לו וגם יצדיק ויחזק את עמדתו. עדיף לחשוף את הצביעות שלו ולפגוע בתדמית העצמית הצדקנית שלו.
פנחס: "הסמול…"
הביטוי הזה הומצא על ידי דורון רוזנבלום כדי ללעוג לימנים ולהציג אותם כעילגים. זה לא מביך בשבילך להתאים לסטריאוטיפ כל כך גס.
פנחס: "אבל מה כבר אפשר לדרוש מיהודים שבשבילם בית אל, שהיא כבר שלושת אלפי שנים ישראל, היא כבוש."
א) המושג כיבוש הוא תרגום מטעה של המושג המשפטי belligerent occupation ולא קשור לשאלה ההיסטורית/פילוסופית (הדי מייגעת) של מי היה קודם. המושג הזה שמתייחס לעובדה שצה"ל השתלט על שטחי הגדה ועזה ב-67 והחיל שם שלטון צבאי על האוכלוסיה המקומית שנפלה תחת שלטונו. השטח לא סופח לישראל ותושבי השטח לו הפכו לאזרחים ישראלים. בעיני השמאל יש טעם לפגם בצורת השלטון הזו על תושבי השטחים ובפרט כאשר אזרחים ישראלים באותו השטח חיים בו עם כל הזכויות האזרחיות כאילו מדובר בשטח מדינת ישראל ולא רק בשטח תחת שלטון צבאי ישראלי.
ב) כן ולא, תלוי איך אתה מסתכל על זה. מנקודת מבט אחת בית אל היא לא 3000 שנה ישראל. בית אל הייתה לפעמים ממלכת ישראל ולפעמים ממלכת יהודה ובבל, ופרס ומצרים ורומא וכמה ממלכות מוסלמיות וממלכת צלבנים. היום היא לא ישראל אלא שטח שנמצא תחת שלטון של צה"ל.
מנקודת מבט שניה בית אל נמצאת בטריטוריה שלה אנחנו קוראים בעברית ארץ ישראל. לאנשים אחרים יש שמות שונים לאותה טריטוריה וזה בסדר, אבל אין לנו סיבה להתבייש בשם שלנו.
ג) בסופו של דבר זה עובדה די טריוויאלית שבמשך אלפי שנים הרבה מאד אנשים מהרבה מאד עמים עברו דרך ארץ ישראל, וחלקם נשארו. למעשה, אני לא חושב שהיה רגע בהיסטוריה של הארץ הזו שהיה בה רק עם אחד. המשמעות המעשית בשבילנו היא שברגע הזה בזמן חיים בארץ הזו שני עמים שמייחסים לה חשיבות דתית ולאומית. השאלה היא איך הם יחיו בארץ הזו. יש תשובות מגווונות שאף אחת מהם לא מושלמת. צריך לבחון את התשובות השונות על יתרונותיהם וחסרונותיהם ולבחור.
פנחס: "מפרויד למדנו שאני עליון קשוח ורודפני מסמן שנאה עצמית באותה אישיות."
אני לא יודע מה הערך של נסיון לעשות פסיכואנליזה לקבוצה גדולה של אנשים.
"אין גבול לשנאה העצמית אצל אותו אקדמאי שאומנם יוצא נגד ניב גורדון אבל לא שוכח לחתום ירושלים/אלקודס"
למה שנאה עצמית? הוא בסך הכל מציין את העובדה ההטריוויאלית הנ"ל שלעיר הזו יש חשיבות לכמה עמים ודתות, שחיים בה בני כמה עמים ודתות ושיש להם שמות שונים לעיר.
אם הוא היה משתמש רק בשם אחד ושולל את השמות האחרים (היהודי או הערבי) היה סיבה לגנות אותו. לא חסרים אנשים בארץ ובעולם שמוכנים לשלול את הזהויות והסמלים של קבוצות שלא מתאימות לצרכיהם הפוליטיים. צריך לברך את אלנבלום שהוא מכבד גם את ההשם שלו וגם את השם של הפלסטינים.
פנחס: "מה יש לאמר על הסמול שעוד לא נאמר."
חופש הביטוי מאפשר לך להמשיך ולומר מה שאתה רוצה, אבל אתה לא חייב.
פנחס: "כל עולמם כל מושגיהם כל ערכיהם כל האידאות שלהם הם שמאל מערבי גויי. טול מהם את סנטימנט השואה ושום טיפת יהודיות לא תיוותר בהם"
הכללה גסה, יש אנשי שמאל דתיים וחילוניים שיש להם קשר מאד עמוק להיסטוריה ותרבות יהודית (מאיר שלו למשל), ויש שמאלנים שמנוכרים לזהותם היהודית, ויש כאלו שהם באמצע. אני באופן אישי לא מתלהב מהניכור הזה. אבל אני מאשים בניכור הזה גם את אותם אנשים שהציבו עצמם כנוטרי הזהות היהודית מטעם עצמם והשניאו אותה על יהודים רבים. זה חבל. זה נוח לאנשים קיצוניים לכפות על מציאות מורכבת דיכוטומיה גסה כאילו עלינו לבחור בין הזהות היהודית וערכים דמוקרטיים וליברליים, כאילו אי אפשר לשלב ביניהם. אין שום סיבה לשתף איתם פעולה.
ספטמבר 3, 2009 at 6:51
ודאי, יוסי, שגורדון יכול לפעול בתוך ישראל במטרה להחלישה מבפנים. השאלה היחידה שיש להפנות לדברים העמומים במקצת שכתבת היא – למה, לכל הרוחות, שמדינה וחברה שפויות יממנו את משכורתו ומחקריו של מי שמנצל אותם, במוצהר, לפציעת היד המאכילה אותו?
גורדון יטען, כמובן, שהוא דווקא מקדם את האינטרס של ישראל על ידי הקריאה להחרימה, שזו טענה מופרכת מאחר ואינה מכבדת את זכותו של כל עם לריבונות על גורלו מבלי שגורמים חיצוניים יכפו עליו כיצד להתנהל (יש לזה גם שם בלועזית. דמוקרטיה).
אך מבלי להתייחס ספציפית לגורדון – הטענה העקרונית שאתה מציג, לפיה אין למדינה זכות להימנע מלממן את המבקשים לפגוע בה באמצעות מוסדותיה שלה; וציבור מחויב לכלכל את מבקשי רעתו; אבסורדית.
ספטמבר 3, 2009 at 12:21
למיכה
אדלג על העיסוק ב"סמול"… הנקודות שפנחס העלה ראויות יותר מנפנוף שטחי ולוא גם דרך כתיבה ארוכה. הנקודה המרכזית היא שהוא מזהה נכונה משהו. לדבר הזה אין בדיוק שם עדיין, אבל יהיה לו. אפשר לקרוא לו "סמול". לא תמיד אפשר להגדיר דברים באופן מילולי (זה הרגע לתת את הדוגמאות על אש ואהבה), אבל לדעת רבים אפשר לדעת על מה פנחס מדבר. ויש משהו במה שהוא אומר, ואני לא סבור ש"ירושלים\אלקדס" הוא בסך הכל חיווי תמים. לא בהקשר של המכתב לגורדון.
אם הייתי רוצה להיות ציני, הייתי מזכיר את מה שכולם יודעים: יציאה נגד ישראל היא מהלך קריירה מבורך. ועל כן, מי שאיכשהו יוצא בעד ישראל – וזה מה שרוני אלנבלום עשה, בטיעוניו החמקמקים והלא ענייניים – צריך להגן על העורף, או אולי על הישבן. זהו מהלך אקדמי סביר והגיוני, וכך תוזכר במהירות, כנראה, תמיכתו הנלהבת של אלנבלום במהלכים להחרבת ישראל בדרגי נועם.
חשוב לציין שאין לי מושג ירוק, כי אני לא מכיר את אלנבלום. אבל נדמה לי שיכול להיות שפנחס צודק. אם הוא צודק, אזי החתימה ב"ירושלים\אלקדס" היא מפתח פרשני עקרוני מאין כמוהו. המפתח הזה אומר, במעין הצפנה במפתח פומבי, את הדבר הבא: אני נשבע לכם, חברי למערכה להחרבת ישראל, שהפעם מדובר בטעות מוחלטת שלנו. והריני להזכיר את נאמנותי למטרת העל, כדי שכולנו נבין שאני (הפעם) מתכוון לביקורת שאני מעביר. משהו כזה. אם לא זה, אז פרשנות חמקמקה אחרת. הנקודה המרכזית, היא שבהקשרי המאבק להחרבת ישראל והכחדת הציונות – הוא המאבק של גורדון – חתימה מעין זו על המכתב דומה למי שיצא בנחרצות נגד היהדות (כת יהווה, פרימיטיביות-פאגאנית-ברית-מילה-שוביניזם), ויסיים, נניח, בברכת שהכל נהייה בדברו. לכל הפחות, אלא אם הכותב לא הכי צלול, מדובר בסיוג משמעותי למה שנכתב למעלה, ולכל היותר מדובר בביטולה המוחלט של קריאת הפשט.
קשה לי להאמין שאתה מאמין שאלנבלום "בסך הכל מציין את העובדה ההטריוויאלית הנ“ל שלעיר הזו יש חשיבות לכמה עמים ודתות, שחיים בה בני כמה עמים ודתות ושיש להם שמות שונים לעיר":
– לעיר ישנם עוד שמות, שאלנבלום לא מזכיר כלל. היא קרויה, למשל, ציון. אבל גם הירוסלימה בלטינית, ומכאן שמן הציורי של פרעות הפ-הפ, הירוסלימה פרדידה, ירושלים אבודה. בספרדית ירוסלן, באיטלקית גרוסלמה, ברוסית ירוסלים.
– לא היה שום צורך לציין במכתב הזה את ירושלים. אלנבלום לא כותב שם, למשל, שהוא מהאוניברסיטה העברית, וגם לא מספר שום דבר על תחום המחקר שלו, גם סוג של זהות. עצם האיזכור הוא מיותר.
בקיצור, האיזכור הזה בא לומר שאלנבלום אכן מתנגד לחרם, אבל הוא אנטי ציוני נאמן בהחלט, או לפחות ממש לא שמאל-ציוני במובנים שא"צ אוהב להכפיש. אתה (מיכה) יודע את זה בדיוק כמו פנחס. אני מתקשה להבין מדוע אתה מכחיש את עצם האפשרות של מה שפנחס העלה בצורה כל כך מוחלטת. האפשרויות הן מרובות, אבל חוץ ממצב שבו אתה פשוט מכיר את אלנבלום ויודע בוודאות שהוא לא התכוון לשום דבר פרט לאיזכור של עברה המוסלמי של העיר (ומחיקת עברה הצלבני, כי איכשהו דווקא אלנבלום לא אוהב צלבנים), אף אחת מהן לא מעניינת.
אני מתנצל מראש על הטון הבוטה, ומה גם שאתה הראשון והיחיד עד כה שתמך ברעיון ועדת החקירה הקבועה שלאחר כל מלחמה, הוא תרומתי הייחודית לשיח הפוליטי של המאה ה 21… הנקודה המרכזית שאני רוצה לומר, היא שמה שפנחס כתב ראוי להתיחסות רצינית, ולא לשלילה גורפת.
ספטמבר 3, 2009 at 16:07
גילוי נאות: לקחתי קורס אחד אצל רוני אלנבלום. איני יודע בדיוק מה הם דעותיו הפוליטיות, אבל תמיד היה לי הרושם שהוא אפילו יותר שמאלני. בכל מקרה הוא היה מורה טוב ונחמד, אבל זה היה רק קורס אחד ולא באתי איתו במגע על רקע פוליטי.
סמולן: "הנקודות שפנחס העלה ראויות יותר מנפנוף שטחי ולוא גם דרך כתיבה ארוכה. הנקודה המרכזית היא שהוא מזהה נכונה משהו."
בעקרון יש משהו בדברים שאומרים הרבה אנשים מימין ומשמאל. אני משתדל להבין, ולפעמים לשלב בין נקודות מבט שונות מבלי להשתעבד לאף אחת. אבל פנחס כתב הכללה גסה ומזלזלת ולכן השבתי לו בסגנון אירוני.
סמולן: "הנקודה המרכזית היא שהוא מזהה נכונה משהו. לדבר הזה אין בדיוק שם עדיין, אבל יהיה לו. אפשר לקרוא לו ”סמול“. לא תמיד אפשר להגדיר דברים באופן מילולי (זה הרגע לתת את הדוגמאות על אש ואהבה), אבל לדעת רבים אפשר לדעת על מה פנחס מדבר."
למעשה פנחס מדבר על שני דברים שונים. אחד זה השמאל, והשני זה הדרך המעוותת שבה ימנים רואים את השמאל שהיא ביטוי לבעיות שקיימות בימין. אבל אני מניח שאתה יותר מעוניין בשמאל בקונטקסט הזה.
אני מבטיח לך שיש לי הרבה דברים קשים לומר על השמאל על ענפיו השונים, ובכלל זה הנטייה של חלקים ממנו להתנהג בהתאם לסטריאוטיפים של עצמו. אבל הביקורת שלי על השמאל היא ביקורת שנובעת מהכרות, ושמודעת להבדלים הפנימיים והנאואנסים בין הקבוצות השונות. מה שפנחס עשה לעומת זאת זה השמצה פשטנית, בורה לא עיניינית ועויינת. (לצורך העניין, אחד הדברים שאני לא אוהב בשמאל זה הנטייה להשחיר מתנחלים וימנים בכלל. אני אף פעם לא חשבתי שזה טוב או מוצדק למרות שיש לי הרבה ביקורת על מתנחלים).
סמולן: "ואני לא סבור ש“ירושלים\אלקדס“ הוא בסך הכל חיווי תמים"
ברור שלא. זה אמירה פוליטית נוקבת. אבל, אם אני קורא את הטקסט הזה נכון משמעות האמירה היא: אני מצהיר מחד על הקשר שלי לירושלים אבל אני גם לא שולל ומבטל את הקשר של הערבים לעיר הזו. וזו אמירה שאני יכול לכבד דווקא מכיוון שיש כל כך הרבה אנשים ששוללים את מי שלא מוצא חן ביניהם: ערבים, יהודים, דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים. אילו רוני אלנבלום היה חותם רק אלקודס הייתי מניח שהוא שייך לאותו ענף בשמאל שנוהג לשלול את הקשר של היהודים לארץ הזו. הוא לא עשה זאת וזה משמח אותי כי החברה האלה ממש נמאסו עלי.
סמולן: "אם הייתי רוצה להיות ציני, הייתי מזכיר את מה שכולם יודעים: יציאה נגד ישראל היא מהלך קריירה מבורך. ועל כן, מי שאיכשהו יוצא בעד ישראל – וזה מה שרוני אלנבלום עשה, בטיעוניו החמקמקים והלא ענייניים"
אבל אלנבלום לא יצא כנגד ישראל (בדברים המצוטטים). הוא יצא כנגד ניב גורדון.
סמולן: "וכך תוזכר במהירות, כנראה, תמיכתו הנלהבת של אלנבלום במהלכים להחרבת ישראל בדרגי נועם."
אני לא יודע למה אתה מתכוון. אם אתה רומז למשהו מסוים שרוני אלנבלום עשה, בבקשה תתייחס לכך, אבל כל מה שאני יודע על עמדותיו ומעשיו הפוליטיים זה הציטוט שהביא גדי והעובדה שראיתי אותו בהפגנות שמאל פעם או פעמיים. ראיתי הרבה אנשים בהפגנות, עם מגוון של דעות שכולם הרגיזו אותי לפעמים וחלקם שימחו אותי לפעמים.
כדאי גם לציין עוד משהו עקרוני. אני מאמין שמה שהמתנחלים והימין עושים יוביל להחרבת ישראל. אבל אני לא מאמין ולעולם לא אומר שהמתנחלים מעוניינים בהחרבת ישראל. זה הבדל חשוב. יש מספר אגפים בשמאל שתומכים בפתרון שתי המדינות מתוך ציונות. הם בוודאי לא רוצים בחורבן ישראל, אלא מאמינים שהפתרון שלהם נחוץ להצלת ישראל. יש ענפים שתומכים בשתי מדינות אבל הם אנטי ציונים בכל זאת (למשל ניב גורדון). גם הם לא תומכים בחורבן ישראל, אבל היחס שלהם לישראל וללאומיות יהודית הוא מעוות וראוי לביקורת לא פחות מהעיוותים בימין. ויש ענפים שתומכים בווריאציה כזו או אחרת של מדינה דו-לאומית. הם רוצים בהיעלמות ישראל, אבל הבעייה שלהם היא לא שהם רוצים חורבן אלא שהם תמימים או צדקנים כל כך שהם חושבים שפתרון כזה לא יוביל לחורבן. הרבה ביקורת נשפכת על האנשים האלה בבלוג הזה.
סמולן: "לעיר ישנם עוד שמות, שאלנבלום לא מזכיר כלל. היא קרויה, למשל, ציון. אבל גם הירוסלימה בלטינית, ומכאן שמן הציורי של פרעות הפ-הפ, הירוסלימה פרדידה, ירושלים אבודה. בספרדית ירוסלן, באיטלקית גרוסלמה, ברוסית ירוסלים."
כמו שאמרתי כבר, האמירה של אלנבלום היא פוליטית, ולכן הוא כתב רק את השמות הרלוונטיים לסכסוך שלנו. אם הוא היה כותב לאפיפיור יכול להיות שהיה כותב גם Hierosolyma בלטינית כדי להמחיש שהוא מכבד גם את הקשר של האפיפיור לעיר.
המשמעות של האמירה שלי על שמות לעומת זאת היא יותר פשוטה: אני מייחס חשיבות רבה לקשר שלנו היהודים לעיר ולכן גם לשם היהודי שלנו, ירושלים, אבל אני לא מפחד מהשמות האחרים או מהקשרים של אחרים לעיר. זה עובדה מרגיזה אבל בלתי נמנעת שהעיר חשובה גם לאחרים. אנחנו יכולים להתגבר על העניין הזה ולראות איך להתמודד איתו, או אנחנו יכולים להמשיך להתלונן כמה זה לא פייר.
סמולן: "לא היה שום צורך לציין במכתב הזה את ירושלים. אלנבלום לא כותב שם, למשל, שהוא מהאוניברסיטה העברית, וגם לא מספר שום דבר על תחום המחקר שלו, גם סוג של זהות. עצם האיזכור הוא מיותר. האיזכור הזה בא לומר שאלנבלום אכן מתנגד לחרם, אבל הוא אנטי ציוני נאמן בהחלט, או לפחות ממש לא שמאל-ציוני במובנים שא“צ אוהב להכפיש. אני מתקשה להבין מדוע אתה מכחיש את עצם האפשרות של מה שפנחס העלה בצורה כל כך מוחלטת. "
זה לא הפרשנות שלי לדבריו. איני יודע עם אלנבלום הוא שמאל ציוני או אנטי ציוני ולאיזה ענף בדיוק של השמאל הוא משתייך, אבל הכתיבה ירושלים-אלקודס לא מעידה בהכרח על אנטי-ציונות או על ציונות. יכול להיות שאלנבלום הוא אנטי ציוני ואולי לא. אני הצגתי את הפרשנות שמציגה את אלנבלום באור הכי חיובי (שתואם כמובן לעמדות שלי). אני עשיתי זאת בעיקר כי זה משרת את הרצון שלי להציג את העמדה שלי. יכול להיות שאני טועה. אבל פנחס לא אמר שיכול להיות שאלנבלום הוא אנטי ציוני. הוא פשוט הניח שהוא אנטי ציוני, והוא הניח זאת בצורה משמיצה מאד ולכן לא רצינית.
כמו שארתי אילו הוא היה כותב רק אלקודס הייתי מניח שהוא אנטי-ציוני במובהק. בהקשר הזה ברור שהוא ניסה להמחיש שגם הוא משתייך לשמאל, אבל איזה שמאל הוא לא אמר. בכל מקרה אני די בטוח שאף ענף בשמאל לא נוהג לשבת בחדר אפל לסלסל בשפמו, לצחוק צחוק מרושע ולדבר על חורבן ישראל. אין להם מספיק חוש הומור.
היו לי ויכוחים עם אמא שלי על השמות נבלוס ושכם. אני התעקשתי שכיהודים השם שכם מייצג את הקשר שלנו, ושעלינו להשתמש בו. היא חשבה שזה נסיון למחוק את הקשר של הערבים לעיר. אמא שלי עלתה לארץ מתוך ציונות.
סמולן: "חוץ ממצב שבו אתה פשוט מכיר את אלנבלום ויודע בוודאות שהוא לא התכוון לשום דבר פרט לאיזכור של עברה המוסלמי של העיר (ומחיקת עברה הצלבני, כי איכשהו דווקא אלנבלום לא אוהב צלבנים"
אני יודע שרוני אלנבלום הוא חוקר שעסק רבות בירושלים הצלבנית. הוא מלמד בחוג לגיאוגרפיה אבל בא במקור מהחוג לימי הביניים.
סמולן: "הנקודה המרכזית שאני רוצה לומר, היא שמה שפנחס כתב ראוי להתיחסות רצינית, ולא לשלילה גורפת."
מכיוון שפנחס עשה שלילה גורפת של כל השמאל בישראל, התגובה שהוא קיבל ממני הייתה די נדיבה, אני חושב.
סמולן: "ומה גם שאתה הראשון והיחיד עד כה שתמך ברעיון ועדת החקירה הקבועה שלאחר כל מלחמה, הוא תרומתי הייחודית לשיח הפוליטי של המאה ה 21"
האמת, אני חשבתי שאתה מדבר באירוניה. אבל בדיון ההוא היה לי אינטרס להתייחס למה שאמרת כאילו אתה התכוונת ברצינות. זה דוגמא למצב שבו שתי נקודות המבט הן קצת מוצדקות. צריך להיות אכפת לנו מחיי אזרחים וצריך להיות אכפת לנו גם איך לנצח במלחמות, ולכן השאלה היא איך לשלב בין שני הצרכים בצורה הכי טובה. אני חשבתי שהרעיון שלך הוא אולי הפתרון.
ספטמבר 3, 2009 at 17:25
מיכה:
סמול ושמאל אלו שני חיווים שונים של קבוצות שונות באוכלוסיה, וזה מה שסמולן ניסה להעביר.
שמאל זה צד פוליטי מגובה רעיונית שמלא באנשים אמיצים שמוכנים להילחם על מה שהם מאמינים בו, גם עד המוות אם צריך.
סמול, לעומת זאת, זה ניב גורדון ודומיו. אלו האנשים שבחלקלקות מעוררת שאט נפש אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר, זה האנשים שלא מגובים באמירה רעיונית עמוקה יותר מ"לפגוע באנשים זה רע". סמול הם האנשים שלא למדו את הסכסוך לעומקו ושלא מייגעים את עצמם בלקרוא טקסטים ארוכים לפני שהם טורחים להגיב. סמול זה האנשים שבאותה נשימה דורשים להגן על זכותו של ניב גורדון לנאץ את ארצו אבל טוענים שכל מי שמביע דעה נגדית מנסה להשתיק אותו. אלו האנשים שלוקחים את הרעיונות שאנחנו מאמינים בהם ונלחמים על קיומם, קוראים רק את השורה הראשונה ומתעסקים בכל הדברים הלא חשובים מבורות מחפירה. סמול, בקיצור, זה אנשים שחושבים ש"דמדומים" זה ספרות טובה.
כולנו מכירים אותם, כולנו יודעים על מי אני מדבר, ואין טעם להתכחש לעובדת קיומם. גם אין סיבה להניח שמי שאומר סמול מדבר על השמאל. זה לא אותו דבר.
ספטמבר 4, 2009 at 2:47
אנני תמים גדול בענייני הסמול (שדרך אגב, אני חושב שזו הברקה לשונית נהדרת, שראוי למסדה כדרך להבחין בין תנועות שמאל פוליטי וחברתי, לבין אותה הפרעה נפשית אנטי-ציונית ולעיתים אנטישמית שנוגסת באותן תנועות), ובכל זאת לא העלתי בדעתי כי חתימתו של אלנבלום 'ירושלים/אלקודס' יכולה להיות אלא עקיצה נוספת כלפי גורדון או יוזם העצומה. אבל לנוכח הרצינות התהומית שבה מתייחסים לעניין זה פנחס, מיכה וסמולן ומאחר שאיש מהקוראים האחרים עוד לא טרח להעלות את האפשרות כי מדובר בסך הכל בבדיחה – אני מתחיל לתהות אולי בכל זאת נכתבו הדברים בכוונה כנה. האם ייתכן כי פספתי אופנה סמולנית חדשה המבקשת ללבוש את דמות הקריקטורה שמציירים לה מתנגדיה? האם זה הוא תו תקן חדש שפיספסתי לתקינות פוליטית? או שאולי זה באמת סימן מוצפן שתפקידו להגן על מחבר המכתב מחרמות (והרי אנו יודעים עד כמה אוהבים הסמולנים את החרם) והתנכלויות עתידיות של סמולנים?
דרך אגב, כמובן שההקבלה הראויה לחתימה 'אלקודס', איננה לשיבושי התעתיקים של השם ירושלים בשפות זרות (כמו למשל בערבית: אורסלם) אלא לאיליה קפיטולינה. כלומר, לניסיון של כובש אימפריאליסטי זר, לבטל את המשמעויות וההקשרים ההיסטוריים של השם, לנכר את המקום מתושביו, ולהופכו לגרורה כנועה לשלטון מרכזי חדש.
ספטמבר 4, 2009 at 4:41
הרבה כבר נאמר, ואני לא חושב שיש לי מה להוסיף, אולי רק לחדד נקודה:
יש לפנינו שני עניינים נפרדים: הבעת דעה שהיא במסגרת חופש הביטוי והחופש האקדמי, וקריאה לחרם שהיא לא במסגרת חופש הביטוי וודאי שאינה במסגרת החופש האקדמי.
להביע דעה ואפילו חריפה מאוד נגד מדיניות ישראל – מותר בהחלט. לפעול למען שינוי המצב על-ידי הצטרפות למפלגה, הקמת תנועה, ארגון הפגנה וכיוצא באלה אמצעים להתארגנות ולהפעלת לחץ – כל זה לא נכלל בחופש הביטוי, אבל אלה אמצעים לגיטימיים לחלוטין בחברה דמוקרטית, וגם אין סיבה שהאוניברסיטה תגביל אותם בכל הקשור בעובדיה. הבעיה היחידה כאן היא עם הקריאה לחרם.
קריאה לחרם היא בעייתית מאוד כיוון שזוהי למעשה קריאה לפגוע בחופש הביטוי של אחרים, בחופש האקדמי שלהם, בזכותם להתפרנס בכבוד ובזכויות בסיסיות אחרות. במצבים מסוימים קריאה לחרם עשויה להיות לגיטימית, אבל בכל מקרה היא צריכה להיות זהירה וממוקדת. קריאה לחרם צריכה לבוא רק כשמוצו כל האמצעים האחרים ורק כשיש מטרה ברורה ומוגדרת: ברגע שיקרה X החרם יופסק.
בעצם, חרם הוא אמצעי דומה מאוד לשביתה. גם שביתה היא אמצעי קיצוני ובעייתי שיש אמנם הצדקה לנקוט בו, אבל רק במשורה ולשם השגת מטרה ברורה וממוקדת. במקרה שלפנינו הקריאה לחרם אינה לגיטימית ולו מהסיבה שהקורא לחרם עובד בגוף המוחרם. צעד מחאה ראשון צריך להיות התפטרות, ולא קריאה להחרמה. לסיכום, אין פה בכלל בעיה של חופש ביטוי או של חופש אקדמי. יש פה בעיה של היעדר אתיקה, ושל זילות השימוש בקריאה לחרם.
ספטמבר 5, 2009 at 3:18
מדבריו של פנחס אני מסיק שהוא השתמש ב'סמולן, כדי להתייחס לכל הענפים שמתנגדים לכיבוש כולל זה של גדי טאוב ולא רק לענף של ניב גורדון (להלן הענף המעצבן). היה נוח לי למקד את כינוי הגנאי רק בענף המעצבן של השמאל, אבל אני לא חושב שזה דבר טוב.
לא בטוח שאפשר לדבר יותר על שמאל. בעבר היייתה קבוצה די רחבה של אנשים שהמשותף להם היה שהם היה נגד הכיבוש ובעד שלום. היום ההבדלים בין הענפים השונים הפכו יותר חשובים מהמשותף. היום גדי טאוב, עקיבא אלדר וגדעון לוי הם שלושה מחנות שונים, וזה בלי לספור את תומכי המדימנה הדו-לאומית והערבים.
ג'ו: "סמול, לעומת זאת, זה ניב גורדון ודומיו. אלו האנשים שבחלקלקות מעוררת שאט נפש אומרים דבר אחד ועושים דבר אחר, זה האנשים שלא מגובים באמירה רעיונית עמוקה יותר מ“לפגוע באנשים זה רע“. סמול הם האנשים שלא למדו את הסכסוך לעומקו ושלא מייגעים את עצמם בלקרוא טקסטים ארוכים לפני שהם טורחים להגיב."
אפשר להגיד הרבה דברים על הענף הזה של השמאל: נאיביות, צדקנות, חד צדדיות, פשטנות, היעדר ביקורת עצמית, צביעות, עיוורון (ואלה רק המחמאות). אבל לרוע המזל דווקא ככל שאנשים יותר רדיקלים הם יותר מוכנים להסתכן ולעשות דברים בזמן שאנשים מתונים נשארים בבית. לכן האנטי ציונים מקבלים תשומת לב דיספרופורציונלית.
גם אי אפשר לומר שהם לא קוראים מספיק. נראה לי שהם קוראים יותר מדי. הם כל כך שקועים במילים שלהם, בז'רגון המרקסיסטי, בתיאוריות האקדמיות האופנתיות, בקלישאות החבוטות, שהם הופכים כלואים במילים שלהם עד כדי ניתוק מהמציאות. מצד שני, הם לא היחידים. אולי זה קורה לכולנו?
ג'ו: "סמול, בקיצור, זה אנשים שחושבים ש“דמדומים“ זה ספרות טובה."
זה כבר הסתה פרועה 🙂
יוסי האחר: "או שאולי זה באמת סימן מוצפן שתפקידו להגן על מחבר המכתב מחרמות (והרי אנו יודעים עד כמה אוהבים הסמולנים את החרם) והתנכלויות עתידיות של סמולנים?"
סביר להניח שרוני אלנבלום הכניס את אלקדס למכתב כדי להראות שגם הוא שייך למחנה שמתנגד לכיבוש, בגלל שעבור אנשים כאלה כל מי שלא מסכים איתם הוא פשיסט. אבל לא כדי להגן על עצמו מפני התנכלויות.
יוסי האחר: "דרך אגב, כמובן שההקבלה הראויה לחתימה ’אלקודס‘, איננה לשיבושי התעתיקים של השם ירושלים בשפות זרות (כמו למשל בערבית: אורסלם) אלא לאיליה קפיטולינה. כלומר, לניסיון של כובש אימפריאליסטי זר, לבטל את המשמעויות וההקשרים ההיסטוריים של השם, לנכר את המקום מתושביו, ולהופכו לגרורה כנועה לשלטון מרכזי חדש."
ליהודים אין מזל. הארץ נכבשה על ידי הרבה כובשים וחלק מהם הצליחו להתבסס בארץ. הגיע הזמן להתגבר על העניין הזה. הפתרון הוא בוודאי לא לנסות לערבים את מה שהם (והרומאים) ניסו לעשות לנו. זה גם טפשי מבחינה מעשית. הפלסטינים הם עם בלתי סובלני, פנטי ולאומני שאם היו יכולים היו מוחקים כל זכר ליהודים בארץ הזו, וגם של נוצרים אם הם לא ידעו את מקומם. אבל איכשהו שהם מצליחים להדביק לישראלים את התדמית של אלה שלא מכירים בכך שיש אחרים שהעיר חשובה להם. מעניין למה?
ספטמבר 5, 2009 at 5:52
למיכה:
"לא מייגעים את עצמם" זה ציטוט מאחד המגיבים שהרתיח אותי בדיון הארוך שמתחת לפוסט השני על אפרטהייד.
כאילו, הטקסט עצמו מאוד סמולי כזה, אבל הביטוי הזה ספציפית הרתיח אותי.
זה לא שהם לא קוראים, הם קוראים המון בתוך הטקסטים של עצמם. הם פשוט לא יוצאים ממנו.
ספטמבר 5, 2009 at 12:55
מיכה הי
ברשותך, אני אתייחס רק לשאלה שהעלת בסוף התגובה שלך, כלומר "מעניין למה". ומה שאני רוצה לומר, שזה ממש לא מעניין, כי התשובה ידועה לגמרי: זה באשמת היהודים.
למעשה יש זיוף מסוים במה שאני כותב, היות ולעתים התשובה היא "באשמת הציונים". אבל נדמה לי שבעזרת שתי התשובות הללו, אפשר למפות מרחב שאלות שלם, הוא המרחב הסמולני. היות ואני סמולן שכזה, זה המרחב שלי…
ותאמין לי, אני מכיר לא רע את השיח. אין בו שום שאלה ששתי התשובות הללו לא תופסות. מיוסי גורביץ ועד עזמי בשארה. מאחמדינג'אד ועד לג'ודית באטלר. ברגע שמזכירים בשאלה את ישראל, התשובה היא בדיוק מה שציינתי. אין תשובה אחרת. זהו שיח, ז'אנר, שעוסק רק בניסוחים אחרים של השאלה.
לדעתי, בכך הדיבור הזה לא שונה במיוחד מז'אנרים אחרים. למשל, לפני הרבה שנים (הזמן רץ, חבל עליו) הייתי רואה באדיקות את תיקים באפלה. מדובר בסדרה שאחוזים גבוהים מהעונה הראשונה שלה, למשל, הוקדשה למה שניתן לנסח אותו כשאלה שהתשובה עליה תהיה "מאלדר ינצח". דוגמה: מאלדר ניכנס למי ביוב מעופשים יחד תולעת פריהסטורית בעלת אינטליגנציה גבוהה, נטיות קניבליות ויכולת לאכול דרך קירות בטון. התשובה היא, שמאלדר ינצח. שלל מפלצות שימשו לניסוח השאלה הזו בשלל אופנים.
משהו דומה אפשר למצוא ברומנים רומנטיים, למרות ששם אני פחות טוב. אבל בכללי, תמיד הגיבורה מוצאת את האהוב האמיתי שלה, ונדמה לי שהוא חתיך, מקסים ועשיר. כך שהתשובה ידועה ונותר להבריק רק בניסוח השאלות. אני מניח שאפשר למצוא עוד דוגמאות.
הז'אנר האנטי-ציוני, שלדעתי יונק מהז'אנר האנטישמי, עוסק בדיוק בדברים מהסוג הזה. אבל בגלל התצורה המוזרה הזו, אין שום עניין בניסיון לענות על השאלות שנשאלות במסגרת הדיבור הזה. אחת מהשתיים:
– התשובה היא "בגלל\באשמת הציונים\היהודים" (להלן: בבה"ה).
– התשובה היא לא בבה"ה. במצב זה, השואל מאבד עניין בשאלה ובתשובה, ויוצא לחפש שאלת בבה"ה חדשה.
עכשיו אני חושב שיש רקע כדי לענות: אני לא חושב שההצלחה הזו, להדביק לישראלים תדמית של אלה שלא מכירים בכך שיש אחרים שהעיר חשובה להם היא אמיתית בשום צורה. ישראלים (כלומר, יהודים-ישראלים) בדרך כלל מודעים עד כאב לעובדה הזו, והייתי אומר שהם מצרים על כך מאד. כך שאתה צודק בכך שמדובר ב"הדבקה" של משהו שקרי. כיצד משהו שקרי מצליח להדבק לישראלים, ואם נחדד – דווקא ליהודים שבין הישראלים ? בבה"ה ?
לא נראה לי. האם יתכן שיש לישראלים, כלומר ליהודים-הישראלים, איזשהו אויב ? כלומר, אני מעלה כאן מין ספקולציה נועזת, שאולי קיים ארגון, עם חדרים שבהם אנשים מסלסלים בשפמם, שעוסק בהתמודדות טוטאלית, חסרת מעצורים, עם הישראלים, כלומר היהודים-הישראלים. לדעתי יתכן למצוא עדויות עקיפות לקיומו של ארגון כזה, או צבר ארגונים שכזה. ואם ההשערה הזו לא תתבדה, הרי שיתכן שלגופים הללו יש תקציבים שמיועדים להשיג מטרות של מיתוג שלילי וחיובי, ואולי גם תקציבים, קמפיינים, עתונאים ממומנים, פרופסורים אומרי הן וכנסים שבהם נידונות שוב ושוב שאלות בבה"ה. ואם אני צודק בדבר המוזר הזה, אזי יכול להיות שהדרך שבה הודבקה לישראלים (היהודים) התדמית הזו, אינה מוזרה יותר מהדרך שבה שיכנעו את העולם שגברים אמיתיים מעשנים מרלבורו אדום, שתי קופסאות ביום.
ספטמבר 7, 2009 at 0:56
ג'ו: "זה לא שהם לא קוראים, הם קוראים המון בתוך הטקסטים של עצמם. הם פשוט לא יוצאים ממנו."
זה ניסוח טוב.
סמולן: "ברשותך, אני אתייחס רק לשאלה שהעלת בסוף התגובה שלך, כלומר ”מעניין למה“. ומה שאני רוצה לומר, שזה ממש לא מעניין, כי התשובה ידועה לגמרי: זה באשמת היהודים."
זה נכון שיש אנשים ואגפים בשמאל הישראלי שנוהגים להטיל את כל האחריות על הצד הישראלי ושום אחריות על הצד הפלסטיני. החד צדדיות הזו היא אחת הסיבות העיקריות לנתק בין קבוצות שונות במה שהיה פעם השמאל. אפילו אנשים שמתנגדים לכיבוש ושאכפת להם מזכויות אדם התחילו להרגיש לא בנוח עם החד צדדיות הזו. אם היית עושה שאלון כדי להבחין ביןו המחנות בשמאל הנושא הזה היה בראש הרשימה.
מצד שני חשוב להדגיש שהנטייה לא להטיל שום אחריות על ישראל היא גם כן לא מוצדקת.
חשוב גם להבחין בין הנטייה הצדקנית להטיל את כל האחריות על ישראל בכל מצב ובין האנטישמיות שקיימת בעולם הערבי ובמקומות אחרים שגורמת להם להאשים את היהודים בכל דבר (מהפכה צרפתית, מלחמות באפריקה וכו').
ככלל אני מציע להימנע מהאשמות באנטישמיות למעט במקרים שבהם אין ספק בכך (שבדיה). בהחלט יכול להיות שהיחס לישראל במקרים מסויימים הוא ביטוי לאיזה אנטישמיות המוסתרת היטב בתת-מודע, אבל אם יש ספק עדיף לא להאשים באנטישמיות. אחד מהתרגילים שמופנים נגדנו הוא כשמישהו (העונה לשם קרטר) אומר משהו טפשי/שקרי/צדקני/ומלא שנאה (לפעמים) על ישראל אבל אז אומר: "מה אתם רוצים ממני, אני לא אנטישמי, את סתם מאשימים אותי." ממתי לא להיות אנטישמי הפך להיות הקריטריון היחיד שביקורת נגד ישראל צריכה לעמוד בו?
אבל יש מובנים אחרים שבהם הנושא הזה (ירושלים) הוא כן אשמת ישראל. המחיר לכך שזכינו לעצמאות הוא שאנחנו לא יכולים יותר לראות עצמנו כקורבות פסיביים של אנטישמים. אנחנו מדינה עם מדיניות ויכולת פעולה והשפעה על המציאות. השליטה שלנו בירושלים, העובדה שירושלים היא גם עיר ערבית, היחס של העולם לירושלים, העוינות לישראל, מלחמת התעמולה של הפלסטינים נגדנו, הם דברים שאנחנו צריכים להתמודד איתם, בדיוק כמו כל בעיה בטחונית או כלכלית או דיפלומטית אחרת.
אפשר להצביע על צביעות ושקר ואנטישמיות כגורמים שמשפיעים על המצב שלנו בירושלים ועל התדמית שלנו היחס אליה, ואפשר גם להצביע על המדיניות הישראלית והחינוך, אבל אף אחד מהדברים האלהה לא פותר אותנו מלהתמודד עם המצב על כל מורכבותו. ובהקשר הזה אנחנו צריכים להיות אלה שכל הזמן אומרים ירושלים, אלקדס, הירוסולימה וכו' כדי למצב את עצמנו כאלה שמכבדים את הקשר של אחרים לעיר ואלה שההקשר שלהם לעיר מוכחש ומאוים. עדיף לנו להכיר ולנצל את האופי האוניברסלי של ירושלים מאשר להתחרות עם הפלסטינים על בלעדיות.
ספטמבר 7, 2009 at 9:21
למיכה
מהסוף להתחלה:
1. אני מוכן להתערב, אחד כנגד עשר, שאם "אנחנו" (אנו אנו הפלמ"ח ? גוף ראשון רבים הוא חשיפת המהות הפנימית שלך כצאצא לפושעי המלחמה שיצרו את האסון הקוסמי, הוא הנכבה), נהיה אלו שמדברים על ירושלים-הירוסלימה-אלקדס, יבואו אלינו בשאלות מדוע אנחנו אומרים כל כך הרבה פעמים דווקא ירושלים, וכל כך מעט פעמים הירוסימה וירוסלן, שלא לומר אלקדס. למעשה, יאמרו האומרים, אנחנו צריכים להכיר בכך שהעיר הזו שייכת לאנושות, ולכן השם שלה הוא ירושלים לכל היותר באותו שיעור שבו דוברי עברית הם חלק מהאנושות.
אני מוכן להתערב גם, שבלי קשר לאיך שנקרא לעיר כדי שהנודניקים ישתקו (אלקדס, אלא מה) הם יעברו בלי להניד עפעף לטענה שמדובר במשטר דיבור שבו המשמעות הפנימית שאנחנו מייחסים לאלקדס, הוא בעצם את אותה ירושלים יהודית בזויה ומרושעת. ושהשימוש בשלל המונחים הללו הוא משטר כיסוי ציוני טיפוסי, שמתעתע בגויים המטומטמים דרך מחוות לשוניות. מה שנדרש, יאמרו האומרים הללו בהתערבות שלי, הוא שהציונים פשוט לא ישלטו לא בעיר הזו, ולא בכלל. כל דבר אחר הוא קומבינה ציונית טיפוסית, בדיוק כפי שרבין מכר לפלסטינים התמימים מעין "שלום של אמיצים", ואפילו הקריב קצת מבני עמו ("קורבנות השלום") כדי להטעות אותם. אין גבול לרוע הציוני. בקיצור, מה שאתה אומר לא יעבוד, כי הוא אמור להיות מחווה. אלו קונצים שבעזרתם אפשר להתקיים כמיעוט כנוע ונאמן להפליא בארצות הברית, אבל לא בצורה יותר ריבונית בארץ הקודש. כלומר, אני משער שההצעה שלך לקוחה איכשהו מההתנסויות של היהודים בארצות המערב, ומהמאבקים הפוליטיים שמאפיינים אותם שם. לדעתי היא לא משקפת את העולם שלנו פה.
2. הרעיון שלפיו מי שמכפיש את ישראל יכול לומר איזה משהו כמו "אני לא חושב שישראל היא היחידה שאפשר ויש להאשים אותה" ואחרי כן לעבור לעסוק באופן בלעדי ובלבדי בישראל גם הוא מחווה ריקה למדי. אצל פופר יש את ה"מפתל הקונבנציונליסטי" (תרגום מופלא), ואילו בתיאוריית הבבה"ה יש את המחווה הריקה. גם היא, אגב, קשורה איכשהו, אני משער ומאמין, לעולמם של היהודים בארצות המערב: שם הדבר הטוב ביותר הוא ש"קבוצת הרוב" תאמר דברים חביבים על "קבוצת המיעוט" הנאמנה, הצייתנית, המסורה לגמרי, היא היהודים. כלומר, אתה מבקש שישראל תתנהג כפי שהוואספים אמורים להתנהג ליהודים. זו עמדה ראויה מאד, רק שהיא דורשת שישראל תאחז ביבשת שלמה, עם אוקיאנוסים שמפרידים בינה ובין אויביה, ועוד כמה הבדלים מהסוג הזה. המצב שלנו פה הוא אחר.
ספטמבר 7, 2009 at 10:50
סמולן, ראשית חשוב להבין שאני ישראלי, לא אמריקאי.
את התשובה השניה שלך אני לא ממש מבין. היא הרבה יותר מסובכת ממה שאמרתי.
אני בכל מקרה מעדיף להתיחס לכל מקרה של ביקורת כנגד ישראל לגופו במקום להניח מראש שזו השמצה מרושעת או אנטישמיות. כאשר אני מתווכח עם מישהו מחו"ל ומגן על ישראל לפעמים אומרים לי משהו כמו, "אתה תכף תאשים אותי באנטישמיות." ואני משיב: "לא, אני לא יודע עם אתה אנטישמי. לא כל ביקורת על ישראל היא אנטישמית. יש ביקורת שהיא נכונה. יש ביקורת שהיא לא נכונה. יש ביקורת שהיא לא רק לא נכונה אלה נובעת מבורות, או בורות וצדקנות, לפעמים גם צביעות, עיוורון אידאולוגי, שנאה עיוורת, דעות קדומות, ורק בסוף הפרס הגדול, אנטישמיות. נראה איזה סוג היא הביקורת שלך." ואז אני חושף את הבורות (בדרך כלל) של הביקורת. למעט באותם מקרים שבהם יש אנטישמיות ברורה.
בנוגע לנקודה הראשונה. זה מעניין איך אנשים מימין משקיעים הרבה מחשבה על מה יגידו הגויים כדי להצדיק את ההחלטה שלהם להתעלם ממה שיגידו הגויים. זה גם מאד נוח להתעלם מכך שהעולם לא מורכב רק משונאי ישראל פנטיים ותומכי ישראל פנטיים. בסופו של דבר המטרה של הצהרות כמו להכיר בשם אלקדס היא לא לשמח את האנשים שרואים בישראל תועבה ובציונות נאציזם, אלא לנצח אותם במלחמת התעמולה בינינו לביניהם, כאשר המטרה היא להשפיע על אותו קהל רחב מאד שניתן להשפיע עליו אבל שהפלסטינים מצליחים להשפיע עליו בקלות בגלל הטפשות והעצלנות שלנו. אז מבחינה מסויימת כן מדובר בקונץ מילולי, מהסוג שמשמש ראשי ממשלה מימין ומשמאל כדי להיאבק למען ישראל בזירה הדיפלומטית. אבל מבחינה אחרת זה לא קונץ או תרגיל, למרות שהאוייבים של ישראל יראו אותו כך. זה לא קונץ כי, בניגוד לקונצים הלשוניים של נתניהו למשל, מדובר בהצעה רצינית לצד הפלסטיני. הפלסטינים, סביר להניח, ידחו אותה. הם פלסטינים. אבל הסירוב של הפלסטינים לא פוטר אותנו מאחריות להציג נכונות להכרה הדדית. במקרה הרע זה הכרחי כדי להצליח בפן התעמולתי של המלחמה בינינו לבינם. במקרה הטוב הצגת נכונות להכיר בקשר של הפלסטינים לעיר (וגם של אחרים) הוא נקודת פתיחה יותר טובה מאשר גישת ,ירושלים יותר שלי מאשר שלכם' שאנחנו משתמשים בה כרגע.